הקנוניה של הריהוט או ה"אדם היושב" מחליק קמטים

 

 

סטנדרטים אסטטיים בתקופה העכשווית נתפשים כמושגים ברי בחירה. נדמה שהשפע הבלתי נדלה של מוצרים, מגוון האפשרויות הנגיש וההיצע השווה כמעט לכל נפש, מאתגרים אותנו בבחירה חופשית של "היפה", בחירה שכביכול מותנית בעינינו בלבד. נדמה גם כי הרוח ה"מערב"ית המאפיינת את סגנון החיים, מחתימה את העולם בליבראליזם ומאפשרת לנו לפתח סגנון וטעם אישי.   

 

האומנם הבחירה חופשית ממגבלות, גבולות "הטעם הטוב" התרחבו וצווי המוסר וה"מותר" התפוגגו לתוך תרבות השפע?

 

האם ניתן להבחין בכל האופנים בהם העולם החומרי משפיע על קיבוע תפישות אסטטיות אצל הציבור הרחב? בכל אותם אמצעים המשפיעים עלינו לחשוק ב"יפה" ומכתיבים אותו מראש? האם לא יתכן שבאופן פרדוקסאלי אנחנו מאולצים לעיוורון אסטטי מחד ולמשיכה אולטימטיבית מנגד?

 

הטענה הראשונה במאמר זה היא שהקשר בין תרבות החומר לבין מושגי היופי והשלמות מתבסס בתקופה הנוכחית בעיקר על אמצעים סמויים שאינם קריאים למשתמש. היחס בין העולם הנראה לבין העולם הנתפש נבנה ונסמך על פרמטרים שבעינינו (תרתי משמע) הם שימושיים וניטרליים בלבד ויכולתם להשפיע על דפוסי התנהגות מוסוות באופן מקצועי.

 

לחלקים רבים מהעולם הפיזי הסובב אותנו איננו מייחסים השפעה ערכית. המודעות שלנו להמוני אובייקטים שימושיים מסתכמת בהבנת תפקידם הפונקציונאלי או בהערכה לאיכות הנראית והמשווקת שלהם. נאורות השימוש ומימד העכשוויות לימדו אותנו לחשוב שאובייקטים מעוצבים ואופנתיים עדיפים כי הם נוחים יותר לשימוש, מענגים יותר לחיות בסביבתם, משדרים עדכנות ומאפשרים מיצוב חברתי בטוח

 

תרבות החומר המערבית הקצינה את השימוש באובייקטים המתווכים בין אדם לסביבתו, בין אדם לבין צרכיו וגם בין אדם לבין עצמו. בתקופה המעוצבת הנוכחית תפקידם של "פקידי" תקשורת ושיווק רבים מתמקד בזיהוי צרכים ובהפצת פתרון מעוצב בגישה חדשנית לבעיה מוכרת. שימוש באובייקטים מעוצבים הפך להיות עניין יום יומי, והעיצוב במשוואת המוצר משמש כסוכן מבטיח של המכירה.

 

העיצוב התקבע כשפת תקשורת בלתי מעורערת, ומתבקש לבחון האם אנחנו מסוגלים לפענח את השפעת הדימויים המעוצבים עלינו ולבקר אותם.

 

האובייקט המעוצב נכון מבטיח שלא ננבור בין נבכי שורותיו של הפתרון? לא נבדוק בציציות של כל הממדים שלו? לא נחפש את מה שמשתמע מהחידושים הנלווים? לא נדרוש למי הם בעצם מיועדים? או מהן תופעות הלוואי של הטכנולוגיות המופעלות?

 

ה"בון טון" הצרכני לא מעסיק את עצמו בשאלות כבדות של מוסר טכנולוגי, של גילם של פועלי היצור, של ניצול משאבים מתכלים או של פסיקות הפצה מפלות של ארגוני סחר בינלאומיים. אבל הצרכן הנסמך על חותמת העיצוב נותן למעשה יד לשימת דגש על כיוונים מסוימים במציאות ועל טשטוש חלקים אחרים.

 

 

 

החתמת המוצר במעשה העיצוב הופכת אותו צעיר לנצח (122 KB), מבטלת את רצוננו להבין מהן התמורות החלות בתפישת העולם שלנו תוך כדי ישיבה על כורסה שקופה חתוכה בקרן לייזר קפדנית וסותרת את רצוננו לגלות מה הסתנן להכרתנו אחרי צחצוח שיניים במברשת הטכנולוגית ביותר הקיימת. עייפים משעור הספינינג האחרון, מתפעלים מהתאורה הרכה הנופלת על מגבות הבד ה"חכם" והלא נרטב של מעצב העל שרכשנו, מחליפים את מופע צלילי המערכת הביתית על אחד הקירות מולנו, נותרנו חסרי מוטיבציה לחקור את מהות החידושים שעלינו לספוג וחסרי יכולת לפתח עמדה עצמאית כלפיהם?

 

 

 

הקדמה הובילה את התפתחות האבולוציה האנושית לתקופת "האדם היושב". במציאות שבה הכסא והשולחן מכתיבים את שגרת העיסוק, הפנאי והמרחב, ה"יופי הנצחי" כמו הרעיון של "צעיר לנצח" הפכו להיות עוד מוצרים בתרבות החומר העכשווית.

 

"האדם היושב" אינו רואה את עצמו חלק מהסביבה שבה הוא נמצא, הקיום שלו תלוי במרחב הבנוי והמאובזר שיצר. הוא תלוי ב"מתווכים" כדי להתקיים בסביבה וב"מתווכים" אחרים כדי לנצל אותה לטובתו.

 

תהליך ההתרהטות מאפיין את התלות של האדם המודרני בסביבתו הפיזית, "החלקת קמטים" כחלק מפולחן היופי העכשווי היא המשך טבעי להתפתחות של התהליך הזה.

 

 

 

הטענה השנייה היא שהכסא מיקם את "האדם היושב" במרחב, ו"החלקת קמטים" תמקם את האדם בזמן, אפשר לאמר שמשאת הכיבוש הנוכחית של ה"אדם היושב", היא הגיל.

 

מאז ומתמיד עסקה האנושות בכיבוש המרחב ובצמצום הזמן.

 

כיבוש המרחב "בזמן" כולל פיתוח אמצעי שליטה שונים. שליטה על האקלים: התפתחות מוצרים ומערכות למיזוג אוויר, שליטה על מהירות המעבר במרחב: התפתחות כלי תחבורה שונים, שליטה על הגודל ועל מגבלת הנוכחות: התפתחויות טכנולוגיות של מעבר קול ותמונה בגלים. השאיפה לאנטי aging היא אבולוציה צפויה של התפתחות המזגן, המטוס והטלפון הסלולארי.

 

 

 

נדמה שהתרבות החומרית התפתחה לאורך צירים ליניאריים בכיוונים קבועים. אבל אפשר לראות את המעבר מעיצוב כיסא ועד להזרקת חומרים מייצבים למניעת קמטים, גם כהתפתחות מעגלית. לפי התפישה הזו ניתן לטעון ששכלול התלות במתווכי סביבה, בריהוט ובאובייקטים הניבה את המסע אל ה"יופי הנצחי".

 

הנתק של האדם מהסביבה התפתח בשלושה מישורים וקרם עור וגידים לקראת העדפה של הTabula Rasa- על פני ההתקמטות.

 

אפשר לציין כמה שלבים מהותיים שמאפיינים את הנתק הזה ותרמו לשינוי שחל בדרך החיים מהתרהטות ועד למתיחת הפנים. המעבר מניידות למקום קבע, מתנועה מתמדת לישיבה ומעצמאות להתרהטות הן המגמות מרכזיות שהובילו לשאיפה לטרנספורמציה מהתקמטות ליופי נצחי.

 

 

 

מעשה העיצוב מגויס למיצוב התלות שלנו באמצעים מתווכים ומציע את האשליה שאפשר לשמור על היופי הראשוני לנצח, העולם החומרי מקבע מושגים שמתרחבים לאחר השימוש לממדים אחרים ומופנמים אצל המשתמשים כאידיאות וכמושגים חברתיים.

 

אם בוחנים תפישות עכשוויות בתחום עיצוב המוצר ניתן לזהות שהמגמות המרכזיות מציעות מגוון פתרונות חומריים וויזואליים, שבבסיסם עומדת ההבטחה שהכל יכול להתאפס בגמר השימוש. המוצר העכשווי לא נשרט, לא מתקמט, דוחה לכלוך ומטשטש את עקבות הזמן.

 

מול בחירות על פי טעם אישי והשפעות מסורתיות, מתקיימים מאמצים מרכזיים בתרבות להנחיל סטנדרטים אסטטיים "עמוקים". האובייקטים מסביבנו וחומרי הסביבה עצמה הופכים להיות עמידים יותר בפני תלאות הזמן, מצטיירים "כמו חדשים", נצחיים ומשדרים ראשוניות תמידית. עם השימוש בהם מתפתחת הכמיהה למה שכל כך נכון, כל כך עכשווי וכל כך מבטיח: להיות צעיר לנצח, חלק - ללא קמטים, יפה - ללא גיל ומשתכללת הערצת הנעורים.

 

לכפור בעיקרי המציאות הזו הוא לשאול האם ניתן למלוך ללא כיסא מלכות? או לחילופין האם אפשר לזכות בנצח בפנים מקומטים?

 

 

 

הכסא המעוצב כאייקון עכשווי מבטיח לגילאי ה-4 עשורים ומעלה עדכנות והשתייכות למעגל ההתרחשות הקדמי. השימוש בטכנולוגיות מתקדמות מבטיח להם שהם לא נעצרו בזמן, שפסגת הקדמה לא נעלמה מהבנתם ושהם עדיין מסוגלים להוביל את העולם על כנפיהם. מכאן המרחק לתרבות הAnti Aging  קצר ובקצה המסלול נדרש תשלום מיסי מעבר בשערי הנצח.  

 

בחברה תלוית עיצוב, מערכת קבלת ההחלטות נסמכת בעיקר על שיקולים ויזואליים, קשה ליצור תחרות עם מיידיות התגובה של העיניים ועם הקטגוריות החשיבתיות שמלוות את התגובה הזו ויוצרות קביעה שיפוטית. ההגדרה האולטימטיבית והמוחלטת של "היפה" כאיכות שתמיד יכולה לחזור לקדמותה, יכולה להתפרש כתפישה שלפיה השינוי הוא ערך פסול, בדומה לעקרונות השימוש החד- פעמי.

 

 

 

 

 

* Secondary Culture, הכוונה לתכתיבים תרבותיים שבעקבותיהם הגוף האנושי מופיע בחזות

 

   משתנה ולא ראשונית

 

 

 

כוחו של העיצוב הוא ביצירת דימויים שנתפשים כמציאות. הנגישות והזמינות הטכנולוגית מציבות היום בפניו של המעצב מגוון חומרים כמעט בלתי מוגבל. הבחירה שלו להשתמש בחומר מסוים במהלך עיצובו של המוצר מייצגת תפישת עולם הנטמעת באובייקט ומהווה מסר ישיר מהמעצב. אם בעבר הדרישות המבניות ואופן השימוש הכתיב מגבלות חומריות, היום התפתחות תחום הנדסת החומרים מאפשר להעדפות של האישיות של המעצב לבוא לידי ביטוי ללא מגבלות כמעט.

 

הנטייה הרווחת גם בבתי הספר וגם בפועל אצל היצרנים מתאפיינת בשימוש בחומרים שאינם מתלכלכים, לא מתקמטים, לא נשרטים ובעיקר חומרים בעלי זיכרון. על פי האסכולה המקובלת עדיפים חומרים המתאפסים עם גמר השימוש, לא משאירים זכר לעובדה שמישהו כבר השתמש בהם קודם ומטמיעים מסרים של : "כאן ועכשיו", אין בלאי, אין השתנות, אין סימני חיים קודמים, "הכל חוזר לקדמותו".

 

נדירים האובייקטים שניתן לזהות בהם במכוון שימוש בחומרים המשמרים את החוויה, משמרים ניסיון נצבר, משמרים את אופן השימוש או מסמלים מושגים בהם גיל האובייקט וזמן השימוש בו הם בעלי ערך.

 

פריצות טכנולוגיות בתחום החומרים "החכמים" מצאו את מקומן כסמל לעיצוב עכשווי. פיתוח של responsive materials, מאפשר שימוש זמין בחומרים המגיבים לגירויים מהסביבה. שינויים בתנאים החיצוניים יגרמו לחומרים כאלו לשנות חלק מהתכונות הבסיסיות שלהם: תכונות מכאניות או חשמליות, לשנות את מצב הנראות, המבניות, את אופן התפקוד וגם את ההרכב הכימי. החומרים האלו משובצים במערכות שהתכונות הטבועות בהן מעודדות שינוי כדי להשיג ביצועים יעילים. ההתפתחות הטכנולוגית הזו משמשת מוצרים שונים בהיקפם ובנגישותם. החל מעיצוב סביבות ביתיות המגיבות להתרחשויות אקלימיות וסביבתיות וכלה בכלי אוכל ואופנה.

 

חומרי זיגוג לפתחים וחלונות יכולים לשנות את צבעם ואת יכולת הבידוד שלהם בתגובה להפרשי הטמפרטורה בין שתי הסביבות שבינן הם מפרידים או על פי רצונו של המשתמש. כתחליף לבגדים שהיו משתפשפים בנקודות קריטיות כמו מרפקים או ברכיים, משתמשים היום בבדים עמידים בפני שחיקה, ארוגים בצפיפות ובמבנה שונה באזורי גוף שונים. כתחליף לכיסויי ספות שהיו מועדות לכתמי יין משמש בד ריפוד דוחה נוזלים. ספסלי גן משנים את צבעם באופן מתוכנן על פי מידת החום שהם אוגרים, וטקסטילים משתנים על פי מידת הלחץ המופעלת עליהם. המוצר האחרון של חברת Nike הוא חולצה שהטקסטיל בה הופך תלת ממדי בתלות במאמץ ובזעה של המשתמש ומנתב את זרימת הלחות והחום מהגוף ואליו.

 

יכולת ההשתנות של החומר הפכה להיות תכונה פנימית ואינה משתקפת בחיצוניות שלו אלא באופן מכוון. המתכננים והמעצבים קנו לעצמם שליטה מלאה על צורת ההשתנות של פני השטח החומריים ומונעים מתהליכים טבעיים ואקראיים להשפיע על החזות החיצונית של המוצר.

 

בדומה הפך גם גוף האדם לאובייקט הנתון לפרויקט שימור, הקדמה מאפשרת לגיל הביולוגי להשאיר עקבות רק באברים הפנימיים, הם מזדקנים, מפסיקים לתפקד במיטבם אבל המעטפת החיצונית מתחדשת, עומדת בזמן ולא משקפת את מצבם. כבד עייף יותר, ראות משומשות ועמוד שדרה שאינו יציב כבר כמו שהיה, נושאים מעטפת  מתוחה, מקובעת, מדופנת במייצבים ועור מבריק מליטושים.

 

בהסתכלות רחבה יותר על המוסכמות האסטטיות האלו ניתן לזהות אל מול תופעת ה-  Anti agingגם סוג אחר של body modification המתפתח במקביל במחאה נגד הסטריליות והסינטטיות של מחיקת עקבות הגיל.

 

המחאה הזו משתמשת בקעקועים שהם טכניקה עתיקת יומין. בשימושם הנוכחי מתריסים הקעקועים נגד התפישה של היופי הבתולי והנקי ונגד "החלקת הקמטים", מטרתם לעוות את הגוף לאסטטיקה שאין חזרה ממנה, לצדד במה שלא ניתן למחיקה, לא עובר עם הזמן, מזדקן עם העור, משאיר עקבות נצחיים ואינו בר חלוף.

 

מחאה נגד טשטוש עקבות תרבותי מגדירה שוליים של תופעה המאפשרים להבין את הממדים האמיתיים של השפעת עולם החומר על תפישות היופי של המציאות.

 

 

 

תפישה אלטרנטיבית לפיה הגיל אינו עדות לשנים שעוברות אלא הוא מדד להצטברות של מידע שנאגר בגוף ברמת התא, יכולה להחזיר לתופעות היום יומיות את הלגיטימציה הטבעית שלהן.  

 

אם ישיבה של שעה בשונה מישיבה של שעתיים הייתה משאירה על היושב את אותותיה, מתריעה על שינוי שקרה, חושפת את ההשפעות הסמויות מהעין, הבלתי הפיכות, יתכן שקמטים היו נתפשים כמציאות אולטימטיבית.

 

בעולם שבו המציאות נבחנת דרך עדשה של "כסא ושולחן", בעולם שאין בו אפשרות לכבוש את הנצח בפנים מקומטות, קעקועים הם התרסה נגד טשטוש עקבות תרבותי, נגד אסטטיקה סטרילית ונגד "היופי הנצחי".

הלם היפה, חורף 2006