גטו לודז': מצילום למיצב
חלק א'
אפריל 2005 - הגעתי לפולין - בדרכי לביקור בעיר לודז' הנמצאת מרחק של כמאה עשרים קילומטר מוורשה. כשבוע לפני היציאה ללודז', בשהות בוורשה, נפגשתי לראשונה בעיר המקרינה מתוכה, כל העת, את עברה, בעיקר את ההיסטוריה של המלחמה הגדולה במאה העשרים. לא ציפיתי להיכנס לאווירה של עיר העסוקה בחיפוש אחר עצמה. ההתרשמות הראשונית היא ממרכיבים של עיר החיה את העבר והווה באותה עת. תמונות רבות בתכניות טלוויזיה וייצוגים על לוחות ברחבי העיר מציינים את העבר. יחד עם זאת העיר מתפקדת כמרכז לאומי, תרבותי, וכלכלי של פולין. למזלי הטוב או הרע הגעתי לוורשה עם פטירתו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני, או בשמו המקורי קרול יוזף וויטילה. בסביבת הכנסיות ובכיכרות טקסים רבים. אלפי אנשים מגיעים בכל שעות היום, בודדים וקבוצות, צועדים ומתכנסים. דמותו של האפיפיור האהוב מוקרנת על מסכים בתוך הכנסיות ובחוץ, חלקם כצילומים מוגדלים על חזיתות של בנינים (בטכנולוגיה של פרסום מוצרים) ובמקומות רבים מוקרנים סרטים ובהם נשמע גם קולו של האפיפיור.
כניסה לאוניברסיטת וורשה
על המדרכות, ליד פסלי קדושים ואפיפיורים, בכיכרות ופתחי כנסיות מוצבים צנצנות, עשויים זכוכית צבעונית, ובהם נר דלוק. הצבעוניות יוצרת קווי גבול וכתמים של טריטוריה לזיכרון.
וורשה היא עיר אפורה, שטוחה ברובה, ומשתרעת משני צדי הנהר ויסלה. למדתי את וורשה במהירות, במספר ימים, בעת השהות הקצרה, ללא הכנה מסודרת. יש לי הנאה מהמתח ומההפתעה המתחוללת תוך הכרת מקום, מבלי לדעת יותר מדי על מצבו הפיזי, וללא הכנה מוקדמת מראש. המלון שהתגוררתי בו, נבחר בטעות ונמצא סמטה מאנדרטת קופרניקוס, לא רחוק מרחוב "הנתיב המלכותי" המגיע מהעיר העתיקה, דרך האוניברסיטה לכיוון ככר שלשת הצלבים. נכנסתי לוורשה לקול צפירות, הפסקת תנועה ועמידה שמכבדת את פטירתו של האפיפיור, ראיתי כיצד בני המקום הזריזים, מקימים מיד מצבות זמניות לזכרו. גם לא הכרתי את וורשה, שבה מפוזרים סימנים ומסמנים של אירועים מקומיים, טראומטיים וחגיגיים וכאלה שהיו בעבר הרחוק מאד או בשנות הכיבוש הגרמני. הרושם הוא שוורשה חיה את עברה בכאב, איפוק, אחדות, והבנת ההיסטוריה כמודל לזהירות וחשש בעתיד.
היום השני בעיר זרה, מכביד. הדילמה היא בניסיון להימנע מלהיסחף להתמסרות קריאת זרמי ההיסטוריה החזקים. הלימוד של היסטוריה מקומית, במקום, הוא מהלך תובעני. תווי המקום השתנו. מעטים הם השרידים המסומנים. יותר קל עם המונומנטים שנקבעו כנכסי תרבות ועבר של האומה. ארמונות, בניינים, פארקים ורחובות ניבנו מחדש לאחר מלה"ע השנייה כחיקוים ותמונות המייצגות באופן מדויק את העבר. הבניה המחודשת של העבר מראה את סדר העדיפות הלאומי בענייני סיפור העבר ומחיקת פרקים חשובים אחרים. החלטתי להישאר ולנוע ממקום למקום במהירות. כמובן שאזור גטו וורשה מוכר לי מהתמונות – בעיקר האנדרטה לכבודם של מורדי הגטו של הפסל רפפורט והבונקר ששרד את המלחמה. הפסל, כתבליט מתוך קיר אפור, על במה מוגבהת, מרשים ומשכנע. ישנה מציאות שונה באזור הגטו – ריק, פתוח, רחב. שם גם ממוקמים בניני מגורים, שהם בלוקים פשוטים שניבנו בשנות ה – 50. אזורים אחרים של הגטו שוקקי חיים. איפה הגבול של הגטו? וורשה משדרת קונפליקט הלוא לבו של קופרניקוס קבור בכנסיית הצלב הקדוש וגופו קבור בצרפת.
הגעתי ללודז' ברכבת, בשבת ופניתי לגראנד הוטל. הזמנתי שם חדר מראש. אני מקדים ביום אחד. לודז' במזג אויר קריר, נראית במבט מהמונית ריקה, נטושה ומוזנחת. אני יודע מעט על לודז' מאינפורמציה שהעביר אלי האמן יעקב חפץ. לודז' מושכת אותי מכיוון שנבנתה במאה ה-19, סביב תעשיית הטכסטיל, כחלק מהשתנות ופיתוח שחל בעולם התעשייתי. העיר, בתכנית שלה, פרושה על רשת של רחובות שהמפגש בניהם הוא בתשעים מעלות. הגריד ידוע כמאפיין ערים חדשות מהמאה ה-19, וביטוי ליעילות והגדרת העיר כאובייקט המכיל בתוכו את הפונקציות השונות. אכן ללודז' רחובות ראשים רחבים ורחובות צרים יותר. רחובות שניתן דרכם, ממרכז העיר, לחוש את הקצוות.
לודז' היא מודל מייצג לערים שניבנו מאוחר יותר במאה העשרים. עיר שנבנתה מתוך מפגש בין תרבויות. עיר של מהגרים שיצרו תרבות משותפת. התעשייה לא נכחה במקום לבדה. בעיר נוסדו אקדמיות, מסחר, מבני דת, פארקים, אזורי בילוי ומגורים. חלוקה של העיר מסתמכת על הפרדה בין הפונקציות השונות וקשר בניהם. זה מודל המקדים את חזונו של גארניה מתחילת המאה העשרים על העיר התעשייתית. כמעט כל בנין בלודז', מלבד מבני מגורים, שירת בדרך זו או אחרת את תעשיית הטקסטיל. אם אלה חללים לאחסון, בתי מלאכה, בית חרושת קטן או בינוני ליצור חוטים ועד בתי חרושת הגדולים ליצור הבדים, ומוצרי טקסטיל רבים אחרים. בתוך אימפריות הטכסטיל בולט במיוחד המתחם שהיה שייך למשפחת פוזנאנסקי, ובו הארמון רחב המידות של המשפחה, ובקרבתו מבני בתי החרושת רחבי ממדים, המכילים בתוכם אלפי מטר מרובע ושכונת המגורים של הפועלים. טריטוריה תעשייתית כקולוניה עצמאית. הארמון משמש כיום כמוזיאון לתיעוד השושלת המשפחתית ויקיריה (למשל הפסנתרן הדגול רובינשטיין שהיה בן העיר לודז') וכמוזיאון עירוני ובו דוקומנטים, צילומים, מפות ומודלים שמייצגים ומציגים את ההיסטוריה של העיר. במרתפי הארמון מצאתי את החדרים שחיפשתי – מסמכים המייצגים את תולדות העיר ובעיקר חומרים כתיעוד על תקופת הכיבוש הנאצי של העיר.
בתקופת מלה"ע השנייה הוסב שמה של העיר על ידי הכובשים הגרמנים לשם ליצמן, וזאת על שמו של גנרל גרמני שלחם באזור במלחמת העולם הראשונה, והיה חברו האישי של היטלר. הכובש הגרמני הכריז על העיר כעיר גרמנית. בארכיון למדתי שהרחוב המהודר פיוטרוקובסקה, ובו בניני פאר של המתעשרים מתעשיית הטקסטיל שניבנו בסוף המאה ה-19, נקרא בעת הכיבוש הגרמני היטלרשטראסה, שם נמצא ה'גראנד הוטל' שבו התגוררתי ... על קירות החדרים במוזיאון תלויים צילומים ומסמכים רבים מתקופת הכיבוש ובין הדוקומנטים נמצאים גלויות מהתקופה, צילומים אותנטיים המראים את פעילות הגרמנים, הכובשים, ובעיקר תהליך מחיקת סמלים ומונומנטים של המקומיים והחלפתם בסמלים של הנאצים.
לודז' בשנות ה-40
שם, בחדרי הארכיון, במרתפים של הארמון, לראשונה אני מגלה תיעוד על קיום הגטו בלודז', באזור במזרח העיר, לשם העבירו את היהודים מכל רובעי העיר בחודש פברואר שנת 1940. הגטו נוסד על רעיון שיש לרכז את היהודים באזור אחד, ולהעסיקם כעבדי מלחמה בתעשייה שתספק מוצרים לצבא הגרמני. הרושם שאני מקבל מועבר בעיקר מצילומים רבים הפזורים על הקירות ותלויים בצפיפות. אני הופך לצופה. בצילומים נראים גדרות הגטו, שלטים המזהירים לא לעבור, חיילים גרמנים, שירות של יהודים המובלים למשלוח, ילדים עובדים בבתי חרושת, מבנים בגטו ששימשו כאכסניה למוסדות שונים, מסמכים שונים שהופקו בגטו (כסף, אישורי מעבר, כרטיסים לקבלת אוכל). פעילויות שונות ברחוב, בכיכרות, ומקומות עבודה – בעיקר מתפרות. ברור לפי התמונות שהכול נעשה תחת פיקוח ומשמעת. ברקע תמיד נמצאים חיילים גרמנים, הנחיות, אזהרות ופעולות אלימות.
חלק ב'
עזבתי את לודז', באמצע אפריל 2005, אחרי ביקור בכל רחבי העיר - באזורי התעשייה הנטושים, הסתובבתי ברחובות מוזנחים ובמעברים בין הבניינים. תעשיית הטקסטיל התפרקה, ומאז הכיבוש הגרמני, והשלטון הקומוניסטי, אינה מסוגלת לחזור למצבה הקודם. כיום נמצאים בלודז' אלפי מטר מרובע של מבני תעשייה, בחלקם נטושים ופרוצים. ראיתי את בניני הפאר שנבנו במאה ה – 19, שחלקם עושים את החזית המרשימה של רחוב פיוטרוקובסקה. פגשתי את האמן אדם קלימצ'אק, בן המקום ומספר מחבריו. הוזמנתי על ידו לגלריה שהוא מנהל בתוך הדירה שלו. זה נמצא בקומה שנייה בבנין שנבנה בזמנים הטובים של לודז', לפני מלה"ע השנייה, ברחוב Wschodniaועל שמו נקראת הגלריה - Wschodnia. לפני שעזבתי קניתי בלודז' מספר ספרים. בעת שהותי בלודז' לא בדקתי ביסודיות את קורות הגטו, או את ההיסטוריה בזמן הקמת הגטו, בשנות ה - 40.
אחד הספרים שרכשתי בלודז' בשם "עקבות של גטו ליצמן", תיעד את קורות הגטו - מעין יומן של אירועים בזמן אמת. רק אחרי מספר חודשים, בארץ, פתחתי ועיינתי בספר זה וספר נוסף - ספר לתייר בלודז' – צילום אחד מתוכו הרשים אותי יותר מכולם.
הגשר 1940
הצילום נלקח בשנת 1940, מספר חודשים אחרי הקמת גשר שתפקידו היה להפריד בין הגטו לחלקי העיר. הגשר נבנה גבוה מעל הרחוב הראשי – זגאירסקא. בצילום נראה הגשר להולכי רגל מעל הרחוב, ועושה רושם שהוא ניבנה כגשר חזק ויציב לפי כללי ההנדסה המקובלים, עשוי עץ תעשייתי ונותן ביטוי לתפקידו כאלמנט מעבר ולמבניות משכנעת באמינותה. בתמונה נמצאים גם חיילים גרמנים העומדים ברחוב תחת הגשר, רכבת עירונית – טראם - עוברת ברחוב ובה נראים מספר דמויות דשנות ולבושות כהלכה. מצד ימין, בעומק הרחוב, ישנה כרכרה הנעה הלאה (את הכרכרה זיהיתי רק אחרי שהגדלתי את הצילום למידות של כ -85 120Xס"מ. מידות הצילום בספר 17 x 22 ס"מ ). הצילום מציג את חלקו המרכזי, העיקרי של הגשר. בצד ימין נראה חלקו העליון של מהלך העלייה/ירידה, המתחבר לגשר שחוצה את הרחוב. החיתוך של התמונה אינו מאפשר את תיאור השיפוע הירידה/עליה מהצד השני. הרחוב נראה תחת הגשר בפרספקטיבה, לקראת מגוז מרחוק, בתחושה של אין סופיות. הבניינים הקרובים הניצבים מאחורי הגשר – אחד מצד ימין וקבוצת מבנים מהצד השני – מגדירים את הפרספקטיבה שהיא על הציר האמצעי, אנכי, של הצילום.
במבט ראשון בצילום נמשכתי לתוך מיבנה התמונה הפרספקטיבית– מישורי התמונה המתרחקים בחלל התמונה – המכשולים של הפרספקטיבה (גשר, קרון הטראם, חיילים), הבניינים משני צדי הרחוב. הצילום בנוי על פי כללי פרספקטיבה מסורתיים המכילים בתוכם מרכיבים כמו: הקצרה, קו אופק, נקודת תצפית (הצלם), נקודת מגוז על קו האופק. זו תמונה רנסנסית למהדרין.
הנדבך הנוסף, העיקרי בתמונה, אלה הם בני האנוש הניצבים על הגשר.
בצילום נראים על הגשר כשלושים בני אדם, רובם בתנועה מצד השמאלי (אין תיאור של מדרגות העלייה בצד שמאל) לצידו הימני של הגשר. הם ספק בתנועה או עומדים, כאשר רובם נמצאים על הגשר, במרכז, לפני הירידה במדרגות. חלקם בפעולת ירידה במדרון המדרגות מצד ימין של הצילום. הקהל על הגשר מביט לכיוון המצלמה והיורדים אינם מביטים לצלם. אלה הם היהודים העוברים מעל הרחוב הראשי - מתחתם נמצא הטראם, החיילים הגרמנים, מספר מבנים – בדרכם, לאן? העוברים, נשים וגברים ומספר ילדים. המבט של הקהל לכיוון המצלמה תוך סימון הצלם ונוכחותו. רואים את הפנים שלהם, שהם נסוכים במבט אופטימי, רגוע.
המיצב
המיצב, אלה ההולכים על הגשר (Those who walk on the bridge), בגלריה Wschodnia בלודז' מתבסס על צילום אחד של הגשר שנבנה מעל רחוב זגיארסקא (Zgierska) באותה עיר. רחוב Zgierska נמצא בקרבת מקום לרחוב Wschodnia.
המיצב נבנה בעת ביקורי השני בלודז', באוגוסט 2006. המיצב פעל בתוך שני חללי הגלריה וגישר בניהם.
הצילום שנלקח בשנת 1940 תיעד, בלחיצת כפתור, רגע פסימי קשה ודוחה. המצלמה הייתה שם, ובלעדיה לא היינו יודעים או רואים. הגשר בצילום מסמן את חלוקת העיר, ההפרדה והסגירה. גשר מפריד במקום לחבר. גשר המחלק אכלוסיה לאלה שהם בעלי זכויות, הנשארים למטה על הקרקע, ברחוב, ואלה ההולכים למעלה על הגשר - הנחותים.
המיצב מעלה שאלה – האם נוכל לקיים זמן של איחוי ופיוס? האם ניתן להקים גשר מחבר?
גלריה Wschodnia, לודז'
בשני הקירות המנוגדים, בקצוות הגלריה, מוצג הצילום של הגשר בהגדלה רחבת מימדים. המיצב בגלריה ,Wschodnia מראה גם ייצוגים של חלקי לבוש של ההולכים על הגשר. אחדים מחלקי הלבוש הם בגדים משומשים שנקנו בחנויות לבגדים, יד שנייה, הפזורים ברחוב Wschodnia. שאר הבגדים, נעשו על קרטונים צבעונים כקווי מתאר של בגדים, לא בפרופורציות המתאימות – עניין משחקי, נאיבי, תמים עם שגיאות של היומיום. הבגדים תלויים על חוטים החותכים את החללים מקצה לקצה ויוצרים מעין ביטוי פרספקטיבי של מעבר. על הקירות הצדדיים, בחללים, מוצמדים העתקי פוטוקופי מטופלים של הצילום המקורי. בצילומים מופיעים הדמויות ברצף אחר - הכפלות וחזרתיות. בהעתקים אחרים הגשר מטופל בכתמים ובצורות אמורפיות.
"אלה ההולכים על הגשר", בדמוי של חלקי לבוש, חוזרים כרוח רפאים לחללי הגלריה, עם אופטימיות זהירה ומשעשעת. הם חוצים את הגלריה ומגשרים בין קצוות החללים. הצופים הנמצאים בתנועה בחללים מתערבבים עם ייצוגי הלבוש.
לאחר הקמת המיצב בגלריה התפתח פרק נוסף. מצאתי את מקומו המקורי של הגשר ברחוב זגיראסקא (Zgierska), במרחב של הצטלבות רחובות, שנשמר, בשונה למיקומם של שתי גשרים נוספים, שאזור מיקומם בגטו השתנה מאז המלחמה. הגעתי למקום וחוויתי את המראה הפרספקטיבי שקיים ברחוב. נשארו במקום סימנים מעוררי סקרנות על האופן בו הגשר חובר למקום, משני צדי הרחוב. גליתי את כנסית מריה הקדושה, שלידה חובר החלק הימני של הגשר למשטח הרחוב. החלק השמאלי של הגשר (על פי הצילום המקורי), חובר לבנין, הנמצא בקו המדרכה ולידו משטח פתוח. נדמה לי שראיתי סימנים של קידוחים, וסימני חיבור של קורות עץ בקיר, במקומות המתאימים.
התברר לי מהספר – יומן "עקבות של גטו לינטזמן", שכנסית מריה הקדושה היא כנסיה קתולית, שנבנתה מלבנים אדומות בסגנון ניאו-גותי בסוף מאה ה – 19. בניית הכנסייה התאפשרה בזכות תרומות של תעשיינים מהעיר, בניהם פרוטסטנטים וכולל משפחות של תעשיינים יהודים. פעולה שהייתה גאוות תושבי לודז', על ההרמוניה והשיתוף בין התושבים מתרבויות שונות.
נודע לי גם שבעת הכיבוש הגרמני, חלל הכנסייה הפך למחסן ואתר למיון בגדים שהוחרמו ונלקחו מתושבי הגטו.
מיצב: אלה ההולכים על הגשר.
בילו בליך הוא אמן ומרצה בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. חוקר ומבקר את הקשר בין ארכיטקטורה לתרבות. בונה מיצבים באתרים ספציפיים העוסקים בבירור היחסים בין מציאות והייצוגים המסמנים את המציאות, ומציע אלטרנטיבה לעשייה הקונבנציונאלית של הארכיטקטורה.
הציג מיצבים במוזיאונים ובגלריות בתערוכות יחיד וקבוצתיות, בניהם מוזיאון ישראל, מוזיאון חיפה לאמנות, גלריה לאמנות במדרשה, גלריה אחד העם 90, בית האמנים.
בוגר בארכיטקטורה מאוניברסיטת פראט בניו-יורק (1978), ובעל תואר M.Sc. מהפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים, הטכניון, חיפה (1995), התזה: "המודל הארכיטקטוני - מחקר היסטורי על השימוש בו ומטרותיו". פרסם מאמרים בנושאי אמנות, עיצוב, חינוך וארכיטקטורה, וכן את הספר: 'רעיון, כוונה ומעשה בארכיטקטורה', בהוצאת משרד הביטחון והאוניברסיטה המשודרת (2003).
