ביקורת: על התערוכה "דוֹש, קריקטוריסט 1921-2000". מוזיאון ארץ ישראל. אוצרת: מיכל ברושי; ועל התערוכה: "דודו גבע, פשר החיים". מוזיאון גוטמן. אוצרת: טלי תמיר.
שתי התערוכות, שבאופן כל כך סימבולי מוצגות בשני קטבים מנוגדים של חלקי העיר תל אביב. דוש מוצג במוזיאון ארץ ישראל, מלווה בקטלוג בהוצאת יד בן צבי, בעוד דודו גבע מוצג בגלריה בנווה צדק, על שם נחום גוטמן, וגם תערוכתו מלווה בקטלוג, אלא שבמקרה זה הוצאת הקטלוג התאפשרה בתמיכת מפעל הפייס, והוצאת הספרים 'כתר ספרים'. ולמרות השוני הקוטבי בין שניהם, דוש מייצג את המימסד ועוד נדבר על כך בהמשך, ודודו גבע נשאר תמיד חתרן בלתי נילאה, אנטי-ממסדי, איש שהשוליים הפכו אותו לגיבור תרבות, מדובר בשתי תערוכות שיש להן מכנה משותף חשוב והוא ההכרה בז'אנר אמנותי מיוחד - הקריקטורה מצד אחד והקומיקס-קריקטורה מצד שני, כז'אנר ראוי להתייחסות רטרוספקטיבית תחת קורת הגג של מוזיאון. מבחינה זו עשו שתי האוצרות עבודת איסוף, מחקר ותצוגה חשובים שדומה שלא נעשו בעבר לפחות לגבי סוגה זו באמנות החזותית.
מהתערוכה של דוש ציפיתי ליותר – הן מבחינת המוצגים והן מבחינת העמדת התערוכה. מאכזב לראות תערוכה של אחד הקריקטוריסטים המרכזיים בתרבות החזותית שלנו, אם לא המרכזי שביניהם, שתצוגת עבודותיו דומה לתצוגה של מתנ"ס ולא של מוזיאון. גם העובדה שהוקצה לתערוכה חלל כל כך קטן, היא בעוכריה, אבל גם התליה של העבודות, גלילי הקרטון במעבר המרכזי, וההימנעות מלהסתייע בעזרים אור קוליים, שהם הכרח בתערוכה המציגה חומרים שמטבעם הם אנמיים מבחינה ויזואלית – כל אלה נוטעים תחושה שהתערוכה נעשתה במחטף, ללא עבודה אוצרותית ראויה. מזל יש לו לדוש שבמקביל לתערוכה יצא לאור ספר בהוצאת יד בן צבי הכולל מספר מאמרים חשובים המתארים את עבודתו ותרומתו לפוליטיקה של העיתונות בתרבות הישראלית. אציין את מאמרו של דן פתיר, אספן בלתי נילאה של קריקטורות ואולי הפטרון הבלתי מוכתר של ז'אנר זה, המציג במאמרו את מקורותיו של דוש ובעיקר את תרומתו לביסוס הקריקטורה בעיתונות היומית. עוד כדאי לקרוא את רשימתו של זלי גורביץ, המתייחס אל שובבותו של שרוליק שדוש, העולה החדש, עיצב כסמל לצבר. לא פחות מעניינת גישתה של מיכל ברושי, הסוקרת את התפתחותו של דוש כפובליציסט. ללא ספק תערוכה דידקטית חשובה ולוא משום שהיא מציגה נקודת תצפית אחרת על התקשורת והפוליטיקה הישראלית.
שרוליק של דוש ויוסף של דודו גבע
אם דוש הוא קריקטוריסט במקום טוב באמצע, פטריוט עולה חדש, שראה בישראל מקום מקלט וחי בתחושה שכל העולם נגדנו; קריקטוריסט שמעולם לא פגע, מעולם לא העליב, מעולם לא היתל והביקורת שלו עלתה בקנה אחד עם ביקורת הקונצנזוס, הרי דודו גבע הוא חתרן ללא גבולות, ציני, בעל הומור שחור, שמעולם לא עשה חשבון עם אף אחד וביטא את מחשבותיו ללא משוא פנים. בעוד דוש כונן את שרוליק – הצבר התמים עם כובע הטמבל, הרי דודו גבע, יליד הארץ, ירושלמי, צבר מכף רגל ועד ראש (מעריץ גדול של החומוס), כונן את האנטי תיזה לצבר המתוק והצודק תמיד של דוש – את יוסף הפקיד במחלקת המים בעירייה, את האביר זיק, את הברווז וכו'. אם אצל דוש כל העולם נגדנו, הרי גיבוריו של גבע חיים את היום יום הסתמי, האכזרי, את הביוקרטיה שמסביב שכדי להסתדר בה צריך להיות ערמומי, חשדן, ובעל הומור שחור. גבע מבחינה זו הוא קרטוניסט לוקאלי, עירוני בנקודת מבטו, חש את אימת החיים, ובתחבולות בונה לעצמו תשתית חיים כביכול שגורה. בתערוכה מוצגות עבודותיו כאילו נשלפו ממחסן, בגיבוב מכוון, אבל בהתאמה מלאה לרוח עבודתו של גבע שלא שבע ממסלול אחד של ביטוי עצמי, אלא עבד בערוצים מקבילים רבים. הביקורת של גבע תמיד תהייה עוקצנית וחתרנית. הוא רואה את המציאות הפוליטית בקריצת עין, כמו למשל הציור ובו שני מתנחלים מברכים פלאח פלסטיני 'מברוק על המדינה, אחמד' (עמ' 121), או שני קשישים יושבים בכסאות גלגלים, על הקיר אימרתו של טרופלדור 'טוב למות בעד ארצנו' והקשיש אומר לאישתו 'עבדו עלינו, פניה' (עמ' 120) – שתי קריקטורות שפורסמו בעיתון הארץ.
מלבד קריקטורות, הצד האחורי של חדשות ומאוחר יותר עיתון העיר, כתב גבע טכסטים, גם הם חתרניים ללא חשבון, אחד מהם הוא 'קופיקו באושוויץ', שפורסם בהארץ ב-2004. במקביל לפעילותו העיתונאית יצר גבע את דמותו של האביר זיק בארבע ספרונים קטנים שהם בבחינת הכרח לכל אוהב ומכור לקומיקס. מיותר להיכנס במסגרת זו לכל פרטי האביר זיק, אבל קשה שלא להתרשם מהטכסטים הרזים, מהציור האינטגרטיבי, מהיות המילה הכתובה חלק בלתי ניפרד מהציור, מנסיונו לטפל בבעיות שגרה ובעיות גוף בדומה לחנוך לוין, בתחושה המתמדת של הקורבן – כל אלה עשו את דודו גבע לגיבור תרבות, שבוודאי נע כעת בחוסר נחת בקברו.
התערוכה מלווה בקטלוג, שערכו טלי תמיר וציפה קמפינסקי. הקטלוג מכיל מספר רב מעבודותיו של גבע ומאמרים רבים המתארים את עבודתו של דודו גבע.
