ביקורת: על התערוכה "שווים ושווים פחות". מוזיאון על התפר, מוזיאון חברתי בישראל. אוצר: רפי אתגר.
מתוך שם התערוכה וכותרות שני המאמרים הפותחים את קטלוג התערוכה, אפשר לרגע אחד לחשוב (ולטעות) שהנה לפנינו ניסיון נוסף, הבהוב של רגע לפני ההיעלמות, למחות, להתריע ולהפגין באמצעות האמנות, כנגד עוולות החברה בה אנו חיים. החל משנות השבעים של המאה הקודמת, ולאורך שנות השמונים, הצביעו אמנים רבים בארץ ובעולם, על הפער ההולך וגדל בין העולם השלישי, לבין אותן ארצות, כמו ארצות הברית, צרפת, אנגליה, שהניפו במאה ה-18 וה-19 את דגלי האחווה, השוויון והחרות. תאגידי הענק – תעשיית הצריכה המערבית אשר כידוע לכל מבוססת על עבודה זולה וניצול מחפיר של 'הידים הקטנות', ידי ילדים בעולם השלישי, הם אינם תאגידים מימי הביניים וכלכלת הפאודאליזם; תאגידי ענק אלה נוצרו וסובסדו בידי מדינות לכאורה נאורות, שחלקן אף יצא למלחמות בשם הצדק, החרות והאחווה (מלחמת עיראק הראשונה והשנייה). לא מפליא שפרדוקס זה בין העמדת הפנים הנאורה, המתקדמת, התרבותית כל כך, לבין מה שקורה בפועל בשם הצדק והאחווה במדינות העולם השלישי, מביא לא מעט אמנים, כדוגמת האמנים המציגים בתערוכה זו, להפשיל שרוולים ולבדוק בעיה זו באמצעות שפת האמנות.
בניגוד לאמנים של שנות האוונגרד, ברוסיה הסובייטית מייד לאחר המהפכה, בארצות אירופה ממש ערב מלחמת העולם הראשונה ומעט אחריה, ואפילו כאן בארץ, משנות העשרים עד מלחמת ששת הימים – העבודה, ובמיוחד עבודת הכפיים, לא רק שהיו נושא מרכזי באמנות, בספרות, בתיאטרון ובעיקר בקולנוע, אלא גם ואולי בעיקר, הייתה העבודה ערך בפני עצמו. ייצוגיה באמנות היו ביטוי להתגייסות הטוטאלית של הפרט – הפועל כמו גם האמן, לטובת האדרתה של העבודה, שיר הלל חסר מעצורים, אשר היום לאחר שהעבודה שינתה את פניה ומערך הפכה להיות לסחורה, נראים ביטויים אלה באמנות נאיביים, אם לא תימהוניים. העבודה איחדה את השורות, הייתה סמל למאמץ לאומי, תווית היכר לקידמה חברתית, והוכתרה אפילו כדת ("דת העבודה"), אבל בה בשעה הייתה העבודה, ושוב באופן פרדוקסלי, עונש ואמצעי לחינוך מחדש. דווקא ברית המועצות, עם סמלי העבודה המובהקים - הפטיש והמגל, דווקא שם ואולי בשל כך – העבודה שימשה גם כעונש בעשרות מחנות עבודה שעוד לנין ולא רק סטאלין הקים לצורכי הענשה ואינדוקטרינציה של סוררים וסוטים. באותה נשימה אפשר להזכיר את הסיסמאות הציניות בזכות העבודה בפתח מחנות ההשמדה: 'העבודה משחררת' – השימוש הבלתי נלאה בתיבה 'עבודה' כדי להפך את מובניה הטבעיים, המקובלים והידועים של העבודה כערך. להבדיל אלפי הבדלות מערכת החינוך לא פעם נכשלת באותו פח כשהיא משיתה על תלמידים עונש של שאלות נוספות על חומר הלימודים הרציף, והלימוד הופך לשוט: 'אם לא תתנהגו יפה תקבלו עוד מאה שאלות כעבודת בית', מתבטאים מורים רבים, ובכך מהפכים את ערך ההשכלה מתבניות המשמעות השגורות, לתבניות חדשות, שיוצאות כנגד ומביסות את משמעויותיה המקוריות.
העבודה, אם כן, איננה בבחינת 'מירקם פתוח' ואיננה מושג עמום שכל אחד יכול להבין אותו מנקודת ראותו. עבודה כערך או עבודה כעונש איננה עניין של פרשנות, כמו המושג 'משחק', או 'שפה'. העבודה בתקופה המודרנית היא דרך חיים, היא כוח, היא עצמאות, היא מבדילה את האדם משאר בעלי החיים, ובכך היא מבטאת ההתמודדות האנושית עם המציאות ואת אכיפת המציאות לצרכיה. בקיצור, העבודה היא המבחן בין האדם החופשי, העצמאי, היזם, לבין האדם חסר עצמאות. והנה בשנים האחרונות, עם התחזקותם של תאגידי הענק העוטפים את העולם כתמנון רב-זרועות, העבודה נתפסת כ'משאבי אנוש', או במילים פשוטות – העבודה מתקרבת יותר ויותר לעבדות, סחורה, משאב טבעי, זול, כאילו מדובר במפל מים לייצור חשמל, אבל בעוד שמפל מים מייצר חשמל בלבד ואי אפשר לניידו ממקום אחד למקום אחר, את המשאב האנושי אפשר לנייד כפי שאפשר בהחלטה של רגע לבטלו ולמנוע ממנו את העבודה. מכנסי הג'ינס שאנחנו לובשים, נעלי הספורט שלנו, ועד ייצורם של מכשירים מתוחכמים כמו מכוניות ומחשבים, הם כולם פסי ייצור שהיום הם בתאילנד ומחר בהונדורס כשלעובדים אין חלק בהחלטה מה הם מייצרים (היום הם תופרים מכנסי ג'ינס ומחר הם מדביקים סוליות לאדידס) או בעלות כזו או אחרת על התוצרים שיצאו תחת ידיהם.
התערוכה המוצגת במוזיאון 'על התפר', עוסקת, כאמור, בעבודה, בעובדים, במשאב האנושי כנותן שרותים. לכאורה לפנינו עבודות אמנות המזכירות את ההתגייסות האמנותית של שנות העשרים והשבעים – האמנות ששיבחה והאדירה את העבודה והאמנות שמחתה כנגד הניצול והניוון הקפיטליסטי. למעשה לפנינו תערוכה אסתטית, אסתטית מדי, של עבודות שמשדרות קולוניאליזם במובן הכואב והקיצוני ביותר. לא שהעבודות אינן מרתקות ומעניינות, להפך – כשלעצמן הן עבודות טובות ומהוקצעות, אבל השאלה היא האם הן מעלות הרהור חרטה אחד, חשבון נפש, הזדהות ולוא לרגע, או שהאסתטיציזם שכל העבודות נגועות בו, מבליט את הניכור בין אלה החיים בעולם השבע, לבין אותם משאבי אנוש מנוצלים. די אם נתבונן בעבודה של אנדראס גורסקי, סימנס קרלסרוה – תצלום ענק המתאר את אחד מאולמות העבודה של תישלובת הענק סימנס, המבטא את העלמות האדם העובד, לא כעוד מכשיר או כבורג במכונה, אלא כגורם שולי ניתן להחלפה, שבינו לבין שאר אמצעי הייצור אין הבדל. ללא ספק מדובר בצילום חזק, בנקודת מבט לא שגרתית, עמוסה בפרטים רבים של אחד מאולמות הייצור של סימנס, מעין גיבוב אין סופי של אביזרים, תוך העלמת האדם והטמעתו כאחד מהאביזרים שמשתרגים מן התקרה ועד לשולחנות העבודה. אפשר לראות בעבודה זו מוטו לכל העבודות האחרות בתערוכה, אולי בגלל שהיא איננה צילום תמים, ישיר, חד-משמעי, אלא לפנינו מדיה משולבת של צילום מטופל, כנסיון לטשטש את העיקר מהטפל, את החזית מהרקע, כדי ליצור ג'ונגל מאיים של התשלובת, של אולם עבודה שבו מייצרים דבר מה, וזאת מבלי שנוכל לזהות מה בדיוק מיוצר שם. התוצאה היא קודם כל אסתטית, ולגודל העבודה 200X170 תרומה משמעותית להיותה אסתטית. זו אכן מטרת העבודה – להציג את הניכור בין האסתטי לבין הפוליטי; בין מה שמתגלה על פניו בעבודה לבין משמעויות העומק שלה; בין הניצול והעבדות, לבין גילגול העיניים למרומים והצדקנות של תאגידי הענק במדינות המערב. האסתטיות היא תחבולה, ואולי אי אפשר בלעדיה, אבל אסור לשכוח שהיא תחבולה של תאגידי הענק, והצילום נופל במלכודת זו בין אם מבלי משים, או בכוונה, והשאלה המטרידה היא האם הוא איננו יכול אחרת. באותו אופן עלינו לראות את הצילום של סבסטיאו סלגאדו, המצלם עובדים במכרות הזהב בברזיל. גם כאן הצילום הוא אסתטי, וכשהוא תלוי בתערוכה בגודל המרשים שלו 90X60 האסתטיקה שלו פורצת וכובשת, ובתור שכזה נראה שהויתור על המחאה ועל אימת תנאיי העבודה נעשית מתוך ובשל המבט האנתרופולוגי של הצלם, המשדר בתצלום מסר של אין ברירה, כאילו מדובר באורח חיים תקין ונורמטיבי, של תרבות שחיה את חייה בצורה כזו מימים ימימה. גם סדרת הצילומים של טואומו מאנינן מפינלנד מעבירה מסר דומה. אמנם נכון שהוא איננו מצלם את העובדים של תאגידי הענק, אבל עצם העובדה שהוא מציב בסדרותיו צילומים של עובדים בקטמנדו (עובדים במספרה ובמחלבה) לצד עובדים בהלסינקי (מקהלה של גברים וסוכני בורסה), יש בכך כדי להבליט את נקודת המבט האנטרופולוגית, הלא-מגוייסת, הלכאורה אובייקטיבית, שמבקשת מן הצופה לעשות בעצמו את חשבון הנפש, אם בכלל דבר כזה אפשרי מול צילומים אסתטיים שכאלה.
![]() |
בתערוכה גם אמנים ישראליים – בועז ארד ומיקי קרצמן בעבודת וידיאו המתארת סדרות של בני-אדם, לכאורה ללא זהות, ללא שם, ללא כותרת, חולפים ועוברים על פני הצופה באנונימיות, ועם זאת אי אפשר שלא לעמוד על הקריאה החתרנית של הסצינות ועל כך שאם נרצה לראות אותם, המקום היחיד בו הם נספרים, הוא המוזיאון, במקרה זה – קו התפר. עוד עבודה של שולה קשת 'שיבת ציון' ובה כבמעין כתובת גרפיטי שעות העבודה של מוקד סיוע לעובדים זרים. ציור נפלא של אלי שמיר 'אוכלי האורז' על משקל ציורו הנודע של ון-גוך, המתאר קבוצה של שלושה עובדים תאילנדים, האוכלים אורז. עליזה אולמרט, מורחת בהתרסה צבע שמן שחור על גבי קרש גהוץ, אנטי-תיזה לנקיון, להקפדה, לאווירה הבורגנית שקרש הגהוץ מייצג, ובה בשעה לעבדות האובססיבית שמשוקע בו. עליזה אורבך המצלמת מלצרית ועובדת נקיון במקומות עבודתן. יפתח בלסקי המציג עבודת צילום של פועל בבית קרור מכוסה כולו ללא פנים, ללא תעודת זהות, כאדם שמייצג את כלל העובדים בעידן הגלובאליזציה שאיבדו את זהותם האותנטית וברצונם או שלא ברצונם הפכו לעובדי כפיים, לחפצים.
מוזיאון קו התפר, הוא מוזיאון מיוחד, לא רק שהוא מוצב על קו פרשת המים בין ישראל של הקו הירוק לישראל הקולוניאלית, אלא הוא גם מוזיאון קו תפר, המציג תערוכה שכל כולה בנויה על קו פרשת המים בין חברות הענק, תוצרי הגלובאליזציה ומייצרי הלוגו, לבין אלה שמשמשים כשמן למדורת השבט בעולם השלישי.