עיצוב פוליטי בעידן פוסט-תעשייתי: המקרה של טרזי

בלא כל קשר לעובדות, "סובל" העיצוב מדימוי אסקפיסטי ומנותק; בעיני הקהל הרחב, נתפס העיצוב כסוג של מותרות. דימוי זה רק העמיק בעידן הפוסט-תעשייתי בו העיצוב השתכלל עד כדי כך שהצופה ניצב נפעם, לנוכח מוצרים רבים, ואינו מצליח להבין "מה זה עושה". ההתמקצעות ולצידה הפלפול, מייצרים תחושה של שיח תוך-עיצובי המיועד ליודעי ח"ן בלבד.

תפיסת העיצוב כשדה אוטונומי ומנותק היא שגויה כמובן, אך אין בה כדי לשנות את דימויו של העיצוב כשדה המרוחק עד למאוד מאמירה חברתית או פוליטית מזוקקת. בתנאים כאלה, המשימה בפניה ניצב מעצב, החותר להעביר מסר פוליטי, לא פשוטים בלשון המעטה. קושי זה לא ניכר כלל ועיקר בתערוכה של עזרי טרזי, 'פֶּר קפיטה'.

Per Capita

ב 'פֶּר קפיטה'עושה טרזי מאמץ אמיתי, ייחודי וחריג להשתחרר מכבלי האסקפיזם המזוהים עם העיצוב. התפר העדין שבין עיצוב ופוליטיקה, בו צועד טרזי מזה שנים רבות, מתגבש בתערוכה זו לכדי אמירה פוליטית עדכנית ומגובשת; כך צריך להראות עיצוב בעידן הפוסט-תעשייתי המתאפיין,בין השאר, בגלובליזציה.1

דומה כי עבודת הווידאו האינטראקטיבית, 'פֶּר קפיטה', ממנה נגזר שם התערוכה, מביאה תהליך זה לשיאו; משתתפי התערוכה נקראים לחבוש מעין כאפייה מבד, עליה מצוייר לב בצבע אדום, המתפקד כסוג של חיישן. חיישן זה, שולח אות המוקרן על גבי הקיר וכך מתגלה מיקומו של הצופה בגלריה. האות, בצורת צלב כוונת, מוקרן על רקע המשתנה כל העת; משחק מחשב, מגרש טניס, לוח מחשב או מפות של מתקני אטום ותאים מיקרוסקופיים. התהליך הפשוט יחסית, של שינוי הרקע, מעניק ליצירה משמעות אחרת בכל פעם שמתבוננים בה. האסוציאציות הן שונות ומגוונות אך בכולן ישנה אמירה נוקבת באשר למשמעות הזמן ולהשפעת ההקשר על עבודת המעצב: כאשר מטרת הצלב מופיעה על רקע של משחק מחשב מתחדדת האמירה באשר להתיישנות בעידן של היפר-טכנולוגיה. נדמה כי אין כמו עולם העיצוב בכלל ומשחקי המחשב בפרט כדי להמחיש טענה זו. על רקע אחר, זה של מפות מתקני האטום, למשל, עולים אצל הצופה הקשרים אורוולייאניים משהו . אפשר שטרזי רומז כאן לסיכול ממוקד בעידן של טרור בינלאומי. אפשר גם שהוא מכוון ל"אח-הגדול", האוסף נתונים במאגר אינסופי של מידע.

רמיזות לטכנולוגיות המידע, שהפכו עריצות משהו לאחר ארועי ספטמבר 2001, עוברות כחוט שזור לאורך התערוכה כולה.  גדולתה של 'פֶּר קפיטה' ביכולתה להמחיש, כיצד, כהרף עין, משתנה המצב האזרחי לנוכח איום הטרור הבינלאומי; שנייה אחת הצופה משחק להנאתו, ושנייה לאחר הוא אוייב העם, מטרת צלב בזירה, אם תרצו, אובייקט לסיכול ממוקד. המעבר המהיר ממשחק לטרור ממחיש את השבריריות של הגדרת זכויות הפרט וחירותו, שאין כמו קריסת התאומים להמחישה.2 גם את שולחן 'בגדד החדשה', המוצג בימים אלה בתערוכת היחיד של טרזי באיסטנבול, ניתן לקרוא בהקשר של הסכסוך הגלובלי שנתגלע בעקבות ארועי הטרור של 2001. לפנינו מיצב עיצוב המציע מבט-על על מפת העיר בגדד, מבט שאיננו חף מביקורת על כוונות הירי של המעצמה הגדולה. כמובן שהבחירה בחומרים ובתכנים של טרזי לא יכולה להתפרש כמקרית; יש כאן, לכל הפחות, הרהור על שפע המידע בעידן הכפר הגלובאלי, שאגב מאפיין גם את השולחן Search Table.

D-foucs

Crowded

הצבעוניות והאופטימיות שכמו זולגים החוצה מן הכורסא D-focus והספה Crowded עשויים להטעות את הצופה. אלמלא שאר המוצגים בתערוכה, אפשר היה אולי לשגות במבט ילדותי משהו על כריות הדגלים המקסימות המשתלבות יחד וקוראות למשחק. אולם לנוכח הכותרת בה בחר המעצב לכורסאות, חוזר הצופה, באופן פרדוקסלי, אל הפוקוס: בחירתו בשלטי ההכוונה, המוכרים היטב לכל נוסעי הדרכים הבינעירוניות, ועליהם כיתוב חלקי של המילה "ירושלים" בשלוש-השפות, מעלה תהייה מיידית "מדוע ירושלים"?. טרזי, הפוסע כל העת במחוזות העיצוב הפוסט-תעשייתי, כמו מחדד באמצעות השלטים האלה את ההקשר הפוליטי שהוא אינו מוכן לוותר עליו. אמנם מיחזור וגלובליזציה, אך בה בעת ירושלים, על שום הימצאותה בלב לבו של הסכסוך. דגל החמאס ודגל ישראל המתגלים עתה, במבט שני, ספק מוצנעים בין כריות הספה Crowded מעניקים ל'פר קפיטה' משמעות טעונה פי כמה: מי אמר שאין עיצוב פוליטי?

הערות:

• 1. השיחה "עיצוב בעידן הטרור" עוסקת באופן בו משפיע הטרור על עבודתו של טרזי, והיא תכלל בקובץ: דנה אריאלי-הורוביץ, דפנה סרינג (עורכות), פחד מוות: הטרור ומופעיו בזירת האמנות והתרבות החזותי, ירושלים: מאגנס, בשיפוט.
• 2. כאן מתכתב טרזי עם עבודה קודמת שלו "תאומים" שהוצגה ב-2004 בגלריה פרסיקופ בתל-אביב. גם שם הדהדה השפעתן של טכנולוגיות מידע, ובעיקר שיבוט גנטי, על הפרט.