הרהורים בעקבות תערוכת הגלובוסים בשדרה

ערב בשדרות רוטשילד, קבוצות תיירים, זוגות מבוגרים יושבים על ספסלים, נערות פוסעות. הולכי רגל, עטופים באוזניות, חולפים בזריזות על פני, מכונסים בעולמם הדיגיטלי. והנה עוד רגע הגלובוסים, מוארים בחשכה. והשלט המבשר על תערוכת "שער העולם" של הבורסה לניירות ערך. אוצרי התערוכה, שנפתחה בספטמבר, הם דורון פולק ואסתי דרורי. התערוכה כוללת כמאה גלובוסים שעוצבו בידי אמנים ישראלים, ואשר אמורים לייצג את מאה החברות המובילות בבורסה. הקו המנחה, כך מספרים לנו, הוא נושא הגלובליזציה. ואני חושב לעצמי עד כמה זה מוזר, שאני עובר פה כמעט מדי יום ובכל זאת אף פעם לא ממש עצרתי להביט ביצירות. אני משתהה קצת במתחם התערוכה, עובר בין הגלובוסים, מתבונן בהם ובהורים צעירים על ילדיהם העולזים. וזה מזכיר לי, פתאום, שרעש וצפיפות אף פעם לא עשו לי את זה, בוודאי לא כשמדובר באמנות. אני ממהר להסתלק מההמון בשדרה, אבל גל של מחשבות ממשיך איתי הלאה משם, מנקר.

אוסי ילון: "טעם הקהל"

נדמה שאחד הדברים המטרידים ביותר לאור הביקור בתערוכה – וההשתאות המתבקשת למראה המוני האדם שהגיעו לבקר בה – נוגע ליחס הממסד האמנותי אליה, קרי, להתעלמות הכמעט מוחלטת ולהימנעות מקיום דיון ענייני ומקיף בתופעה. ותופעה היא אכן המילה המתאימה. בתערוכה הקודמת מבית היוצר של האנשים מאחד העם 54, תערוכת השוורים שנערכה לפני כשנתיים, נרשם מספר שיא של מאות אלפי מבקרים. גם בתערוכה הנוכחית ביקרו עד כה אלפים רבים, והיד עוד נטויה. לא זכורה לי תערוכת אמנות מהשנים האחרונות שיכולה להתחרות בנתונים הללו. ניתן לטעון, שזו השוואה שאינה במקומה, פשוט משום שבמקרה שלפנינו לא מדובר באמנות. על כך אשיב, כי זהו אירוע המציג עצמו כתערוכת אמנות ומתנהל ככזה: לתערוכה יש אוצרים, אמנים המקבלים קרדיט, וקהל. בעיני, לפחות, הדבר עונה על כמה תנאים מקדימים לאפשרות קיומה של אמנות. אך הממסד האמנותי על סוכני התרבות שלו נמנע כמעט לחלוטין מקיום דיון בנושא, מתוך עמדה סנובית ואליטיסטית, הגורסת כי "גלובוסים זו לא אמנות, וכל דיון בנושא אינו לכבודנו". 

ודים קופטוייבסקי: "אנשים לשירות אנשים"

אז מה יש בה, בתערוכת הגלובוסים ודומותיה, הגורר התעלמות כה בוטה מצד הממסד האמנותי? ניתן היה להניח, כי מדובר באיכות העבודות. אבל לצערי מדובר בדבר אחר: דומה שיש משהו במהותן של תערוכות מהסוג הזה שלא עולה בקנה אחד עם הדימוי שיש לאנשים כאלו ואחרים על אמנות. עבורם מדובר באירוע המוני מדי (מישהו אמר "אמנות הארץ"?), פרוץ מדי לקהל הרחב, המתקיים בחלל ציבורי יתר על המידה, כזה שאינו מאפשר ליצירה את החלל האוטונומי ה'מגיע' לה, כפי שקורה במוזיאונים, גלריות, או, להבדיל, בתחנת הכוח ברידינג. אך נראה שמה שבאמת מרתיח את אנשי מגדל השן של האמנות, היא העובדה שהגוף העומד מאחורי התערוכה הוא לא אחר מאשר הבורסה לניירות ערך, ושהספונסרים של היצירות, הם, שומו שמים, חברות מסחריות ותאגידים. דומה שלאנשים מסוימים זה פשוט יותר מדי. הם מוכנים להסכין עם דברים רבים, אבל לא עם זה. הקשר הגלוי בין אמנות להון פשוט מעורר בהם חלחלה. העובדה שבמקרה זה, בניגוד למקרים אחרים, אין גם שום ניסיון להסתירו, אלא להפך, הוא הופך ללב לבה של התערוכה ומוכרז בגאווה מעל כל במה, רק מחמירה את המצב. כעת זו כבר לא סתם בחילה, אלא עווית של ממש.

הבעיה היא, כמובן, שמדובר בגישה מתחסדת ונוטפת צביעות. הדימוי שבו מתעקשים רבים להיאחז – של האמנות כדבר נשגב הפועל בחלל משלו, מנותק מעיסת החומרנות הארצית והדקדנטית של ההון – אולי משרת את האגו שלהם, אך בו בזמן עושה שירות רע מאוד לאמנות עצמה. וחשוב מכך, הוא פשוט שקרי. מאז ומעולם התקיים קשר הדוק בין הון לאמנות, ובעלי הממון – בכל זמן ותקופה – שימשו פטרונים של האמנות והיוו את הכוח המניע שלה. די אם נזכיר בהקשר זה את בני משפחת מדיצ'י בפירנצה של הרנסנס, שצברו כוח וממון (היום, מן הסתם, הם היו זוכים לכינוי נובורישים) והפכו לפטרונים מובילים של אמני התקופה. גם כיום, מוזיאונים וגלריות בארץ ובעולם נתמכים וממומנים לא אחת בידי האנשים עם הכיסים התפוחים. ועדיין יש בנמצא מי שמסרב כנראה להכיר בעובדות. בהקשר זה, ראוי גם להיזכר בסערה שהתחוללה כאן לפני מספר שנים, כשמיליארדר ישראלי מסוים רצה לתרום כסף לבניית אגף חדש במוזיאון תל אביב, ובתמורה דרש להוסיף את שמו לשם המוזיאון. ניתן להתווכח עם הדרישה, אך הלינץ' המילולי שבוצע בו בעקבותיה היה מהמחזות המכוערים שנראו במקומותינו.

כרמל מירב: "מחויבים לכדור שלנו"

בנוגע לתערוכה עצמה, כאמור, הקו המנחה שלה הוא הגלובליזציה. כל אחד מהאמנים עבד בשיתוף פעולה עם חברה מסוימת, ויצר גלובוס שאמור להוות אינטרפרטציה לנושא. שיטוט קצר בין הגלובוסים מגלה תופעה החוזרת על עצמה: כל פסל מהווה, בראש ובראשונה, מעין פרסומת המפארת את החברה אליה הוא שייך, כשהוא מציג לצופה את 'חזון החברה' ואת הערכים אתם היא מתיימרת להיות מזוהה (נושא איכות הסביבה הוא אחד הפופולרים שבהם). ראוי לציין, שעל הלוח שבו מופיעים פרטי היצירה, שם החברה המממנת מתנוסס מעל שם האמן. האם זה פוסל אותה מלהיקרא אמנות? לאו דווקא. הרעיון הקנטיאני בדבר האוטונומיה של האמנות הוא בעייתי: גם אם נסכים שהיצירות משמשות פרסומת לגופים העומדים מאחוריהן, אין בכך כדי לפסול אותן כאמנות. אותו הדין גם לגבי הטענה, הנכונה כשלעצמה, שהיצירות משרתות, במודע וללא עוררין, אג'נדה קפיטליסטית המהללת את רוח הגלובליזציה. כולנו הרי מכירים בכך שלאמנות מותר להיות בעלת אג'נדה, גם אם אנו סולדים מזו המנשבת במפרשי התערוכה שבשדרה.

ולמרות הכל, זו אינה אמנות. חסרים פה אותם דברים בסיסים (שגם אותם יש נטייה לשכוח לעתים קרובות מדי) שהופכים את האמנות לכזו: באף אחת מהיצירות שראיתי אין זיק אמיתי של מקוריות והעזה. היצירות שומרות על חד ממדיות, וגם כשמנסים, קשה למצוא בהן רובד נוסף מעבר לאמירה הבנאלית והמוצהרת. כמובן שיחס ביקורתי, ולו אף מובלע, הס מלהזכיר. היצירות מיישרות קו באופן מוחלט עם המסר המוצהר של החברות העומדות מאחוריהן. אולם דומה שהדבר המרגיז ביותר הוא התחכמות היוצרים: מתוך כוונה לפנות גם לקהל מתוחכם יחסית, כזה שאמנות אינה זרה לו לגמרי, הם דאגו שהיצירות יתקשרו עם הצופה בקודים מסוימים אותם הוא נדרש לפצח. מדובר בקודים פשטניים וקלים יחסית לזיהוי, אך כאלו שעדיין דורשים סוג מסוים של מאמץ. בכך הם מחזקים בצופה את ההרגשה שאכן מדובר באמנות. פעולת ההתבוננות הופכת לאקט של פענוח, וכך נוצרת זיקה ליצירות אמנות אחרות שאותן ראה הצופה בעבר. ההבדל הוא, שבעבר הפענוח ארך זמן רב, ואילו כאן הוא נעשה ללא קושי, מה שרק מחזק את הרגשתו הטובה של הצופה. עכשיו אפשר להיכנס חזרה לאוטו עם הילדים ולהרגיש שראינו אמנות, ואפילו הצלחנו להבין אותה. את תחושת השובע המדומה שמספקת התערוכה ניתן אולי להקביל לארוחה במקדונלדס'.

הנקודה אינה האם הגלובוסים בשדרה הם אמנות או לא אמנות. הנקודה היא שברגע שמסרבים לקיים דיון בתופעה כלשהי, נותנים לה לגיטימציה להמשיך ולצמוח באין מפריע. אז מה הפלא שאנשי ההון משיקים להם, מחויכים כחתולים מדושנים, תערוכה נוספת בשדרה. ההדיוטות מריעים ונוהרים בהמוניהם, ובמגדל השן נוחרים בבוז ומפנים את המבט לעבר השני. במצב הדברים הנוכחי, אין שום סיבה מדוע תערוכות מהסוג הזה לא ימשיכו לשכפל את עצמן. הקהל הרי מגיע, וחצי הביקורת, אם בכלל, נגועים לרוב בהתנשאות לא עניינית. מצב זה מסייע למארגנים לשווק את התערוכה כ'אמנות לעם', למצב אותה כאנטי-תזה לאמנות תל אביבית פלצנית של מביני דבר, ובכך לצבור לעצמם עוד כמה נקודות. כעת הם יכולים כבר להתחיל לחשוב על רעיונות לתערוכה הבאה. שהרי עד כה, ובעזרתם האדיבה של כולנו, זה עובד מצוין.