"הערת שוליים 11", ירושלים
מה הופך אירוע אמנות למוצלח?
איכות העבודות? החיבור ביניהן? אופני התצוגה? נסיבות התצוגה? האווירה? האנרגיה של הקהל?
אם לשפוט לפי הערת שוליים 11, מהערב ולתוך הלילה של ה- 11 באוקטובר בירושלים, אירוע אמנות יכול להיות מוצלח ומענג, גם אם איכות העבודות, כל אחת בפני עצמה, אינה בהכרח הצד החזק שלו. כלומר, הצלחתו של אירוע היא מעבר לסך העבודות המוצגות בו. מארגני הערת שוליים, לאה מאואס ודייגו רוטמן, חברי סלה-מנקה, הצהירו שזו הערת שוליים האחרונה, או אחרונה במתכונתה הקיימת לפני שנת שבתון. בהתאם למסורת אחת-עשרה ה"הערות" שהתקיימו בשש השנים האחרונות בירושלים גם זו התקיימה במספר מוקדים בעיר ואין ספק שבחירת חללי התצוגה היא גורם עיקרי בהצלחת האירוע. הפעם זה התרחש באזור שבין רחוב הנביאים, רחוב יפו ומגרש הרוסים, כלומר המרכז הישן של העיר, מרופט ומלא חיים, איפה שזורקים אבן נוגעים בהיסטוריה. סדנת ההדפס ברחוב שבטי ישראל הייתה מוקד אחד, חצר סרגיי המדהימה, עם גינה "ימי-ביניימית", כפי שמגדירים אותה אנשי סלה-מנקה הייתה מוקד שני, שתי חנויות תקליטים/מועדוני תרבות אלטרנטיביים היוו אכסניה לעבודות נוספות, ואולי המפתיע מכולם, בית חולים לשעבר ברחוב הנביאים, שהיום פועל בו ארגון נוצרי "שבת אחים" שמטרתו לעזור לילדים לא-ישראליים לקבל טיפול רפואי בארץ. בקיצור, רק בירושלים. היסטוריה, אדריכלות, דתות שונות, כוח המשיכה שיש לעיר לאנשים בעלי חזון ואמונה, והשילוב המיוחד בין סוג של מרכז העולם לסוג של שוליים. נדמה שסוד ההצלחה של אירועי הערת שוליים היה בזיהוי התפר המסוים הזה וביכולת לפעול בתוכו ללא תסביכי נחיתות מצד אחד או תחושת התנשאות מצד שני: היישרת מבט אל סטיגמת השוליים התרבותיים של ירושלים, אירוניה עצמית הן ביחס לקדושת העיר והן ביחס למיקומה מול תל אביב, עבודה עם אמנים מקומיים ללא הפן המתנצל הכרוך בכך, ותפירה של כל אלה לתוך מארג שלוקח על עצמו תפישת עולם פוליטית כחלק בלתי נפרד מהחיים בירושלים. אקטיביזם פוליטי ואמנותי, הפיכת ה"מחוץ למרכז" ו"מחוץ לממסד" לערך.
בקיצור, ירושלים שיחקה תפקיד מרכזי בהערות השוליים, כמצע בתוכו פועלים ואליו מתייחסים. ואפשר גם להגיד את זה כך: אירועי הערות שוליים שיחקו תפקיד משמעותי בשנים האחרונות במהלך שסימן את ירושלים כמעין בירת פרינג'. כי בכל הנוגע לאמנות, סינדרום ירושלים האמנותי בנוי מסצנה של קצוות בלבד – מצד אחד המוזיאונים (הכי ממלכתיים, הכי "חלון הראווה של ישראל"), ומצד שני התארגנויות חצי פיראטיות של אמנים, יוזמות פרטיות, חלקן ללילה או למקום. ובין לבין – כלום. כלומר, הליבה, אשר בעיר כמו תל אביב מבוססת על סצנת גלריות פרטיות-מסחריות-פעילות נעדרת מירושלים. ממלכתיות, וחתרנות. ללא מרכז. בהערת שוליים האחרונה בלטה במיוחד הסימביוזה המדויקת עם העיר, במיוחד לנוכח השוואה בלתי נמנעת לאירועי הביאנלה בהרצליה שהתקיימו זמן קצר לפני כן, בסוכות: כמעט השוואה לא הוגנת. כל מה שהרצליה לא יכולה לספק – לא כל עיר בנויה להכיל אירוע אמנות המתפרס במוקדים שונים - בירושלים זה עולה על גדותיו. מה שנתפש כמלאכותי בעיר כמו הרצליה, פועל בשיא הטבעיות בעיר הכי מורכבת בעולם. מה שעשוי לעבוד בערים כמו איסטנבול, ונציה, סן סבסטיאן (אם לנקוב בשמן של אחדות מהערים שארחו אירועי אמנות שהתפזרו ברחבי העיר), לא בהכרח עובד בכל עיר. הצעירות היאפית-תל אביבית של אמני הביאנלה בהרצליה חסרה מימד של חיספוס ונסיוניות אשר אפיין את אמני הערת שוליים בירושלים. כאמור, עם חריקות, צרימות, לא הכול מוצלח, לא הכול עובד, אבל ההקשר הכללי חנן את כל משתתפי האירוע בחסד אנטי ממסדי, מעל למרבית המופעים האמנותיים ריחפה תחושה של הכרה פוליטית ומודעות לגבולות (גיאוגרפיים, תרבותיים, גם אמנותיים).
דוגמאות: בכניסה לחצר סרגיי ישבו חברי קבוצת "בלוק" החיפאית ועשו קיפולי נייר לפי דגם של אקדח או תת מקלע "סטן". את כלי הנשק המקופלים הניחו על גבי שתי מסגרות עץ ענקיות. עד סוף הערב התמלאו המסגרות בקיפולי הנייר ונענו להגדרה של "טייסות – פרויקט שיקום כוח ההרתעה".
קבוצת בלוק |
קבוצה אחרת של צעירים הייתה שרועה על הרחבה שלרגלי סדנת ההדפס - הם דפקו קרשי עץ זה לזה בפטישים במסגרת עבודת סאונד של אמנון וולמן. ממרומי המדרגות המובילות לסדנה נפרש משטח של ערמות קרשים, אנשים, ורעש הפטישים. ההבנה שהבנייה כאן היא חסרת תכלית, הפכה את המראה להזוי ופיוטי, ובהחלט למטפורה לכל מה שרק אפשר להעלות על הדעת בהקשר של בנייה, פירוק, הפרעה, האוטונומיה של האמנות וההתגייסות שלה לעניינים חוץ-אמנותיים.
אמנון וולמן |
שלטי קרטון קטנים, בכתב יד, בלי שום גינונים, על עמודים ברחוב, כיוונו את המבקרים למוקדי האירוע השונים. בדרך עוברים ליד פאבים, מבנים היסטוריים, תיירים אמריקאיים, סושי כשר, המעורב הירושלמי הידוע עובד במלוא קסמו. השמועות על העיר הגוועת מצטיירות רחוקות מתמיד. ברחוב שלומציון המלכה, מועדון תרבות אלטרנטיבי בעל השם האקזוטי "דיילה" (אשר מסתבר כשם חיבה ל"די לכיבוש"). בקומה העליונה פיזרה חנה בן-חיים יולזרי על פני ספות וכורסאות צגים, בהם הוקרנו צילומי פיקניק של משפחות ערביות וישראליות.
חנה יולזרי |
נלה מגן קסוטו ועידית נתן הציגו קופסאות עם מאות שקופיות אותן מצאו ברחוב. השקופיות התבררו כאוסף עצום של צילומי נוף ישנים מרחבי הארץ. קופסאות הקרטון הוצגו על הרצפה ועל שולחנות, השקופיות מוינו לפי אזורים (חברון, עכו, חיפה, נצרת וכו'), חלקן הוקרנו על קיר. הייתה גם מפת הארץ, שצוירה בדייקנות והוארה לפי האזורים שצולמו בשקופיות. כל צופה קיבל כיס נייר קטן והוזמן לבחור לו שקופית אחת מהאוסף האלמוני. האפלולית של החדר הקטן, ספק סלון ביתי ספק מועדון חברים, עם הספות והכריות והבלגן הזרוק, ועצם הארכאיות של מקרן השקופיות, העלתה באוב את ירושלים המיתולוגית של שנות השישים והשבעים: ערימה של חבר'ה, תרבות ופוליטיקה.
נתן -קסוטו |
ברחוב, בכניסה ל"דיילה", הזמינו המארגנים את באי הערת שוליים ל"טיול קצר במזרח התיכון". מדי חצי שעה יצאה מונית שרות לשיטוט של כחצי שעה בעיר, משלומציון המלכה לכיוון שער יפו ומשם חזרה דרך רחוב הנביאים. המיניבוס שימש פלטפורמה למעין תסכית רדיו (עוד מדיום ארכאי, בסכנת היכחדות) של עדי קפלן, שחר כרמל, נעם קפלן, איתי אוניק וליאורה שכטמן - "רדיו בלש – מסע במונית שרות". מעשה בשני אנשים צעירים, אביב וחליל, שנפגשים ברכבת לחייפה (מתחרז עם דיילה). בהמשך זה מתפתח לאופציה של סיפור מתח, עם רצח. קצת מזרח תיכון באמת היה שם: מוזיקה ערבית ומוזיקה ישראלית, ערבי ויהודי, ערבית ועברית, חליל מזמין את אביב לנסוע לאיסטנבול וצור. חייפה כתחנת היעד, וכמובן ירושלים הממשית, המערבית והמזרחית, שמבעד לחלונות מונית השרות. העיר שמציעה הצעה שאין שנייה לה לאמנות בארץ: שוליים בעיר הבירה. מצב מנטלי של התנגדות בעיר עם מוסדות האמנות הכי ממלכתיים.
כרמל-קפלן |
הכותבת היא אוצרת תערוכות ומבקרת אומנות
התמונות באדיבותו של יואב רבן
לפרטים נוספים על "הערה 11" ראה:
www.no-org.net/heara11