מחשבות על צילומים: בעקבות תערוכה של יגאל שם טוב, "הדרך לשמים"

ייתי בתערוכה של יגאל שם טוב . חלל הגלריה הקטן היה ריק ממבקרים, שקט. הסתכלתי ואח"כ התבוננתי. אמרתי לעצמי: ארשום את התרשמויותיי, אלקט חלקים מהתהליך הפנימי שעברתי בעקבות ההתבוננות בצילומים, התבוננות רציפה, מרוכזת, נמשכת, לא חטופה. אינני שואל את העבודות שאלה היסטורית. אינני מעוניין למקם אותן בתוך הקשר היסטורי ו/או ביוגרפי של האמן. מה הן אומרות לי? מה משמעותן עבורי? מה אני מקבל מהן? איך הסימנים הצילומים, הגירויים הויזואליים הללו, מקבלים משמעות בי, זה עניני. הרי מי יכול ללכת לאחור, לשחזר את הבעבוע חסר הצורה בנפשו של האמן, שהתגלה והתבטא בצילומים? גם לא האמן עצמו. המשמעות נוצרת בתהליך הזיקה בין העבודה, יצירת האומנות, לבין המתבונן. תמיד קיים צמצום הכרחי של שדה המשמעויות, ועיקר שבעיקרים – ללמוד את הצילומים, עפ"י מצבך ברגע התבוננות. הנה מה שלמדתי:

ראשית, אני אומר לעצמי, קשה בכלל להבחין בכך שמדובר בצילומים. הקומפוזיציות השונות של הממחטות לא נראות כצילום. נראה כאילו האמן תלה ממחטות ממשיות על הקיר. היפר-ריאליזם? הנה הסוד הראשון: אלו לא ממחטות ממש אלא צילום, ייצוג, של ממחטות, המתחפש לממחטות ממש. ייצוג של מציאות דוממת, הנראה כאילו הוא המציאות הדוממת בעצמה. תעתוע. דווקא ההכרה בכך שלא מדובר במציאות אלא בייצוג שלה משחרר: אינך כבול באמת אל דוממים, הם לא כפויים עליך, יש לך מרחב תמרון איתן. ועוד - לכאורה הממחטות אינן מייצגות, אינן מסמלות משהו אחר, מסומן אחר השונה מהן. הן הן עצמן, ואף אין סמל אחר המייצג אותן. אני שואל את עצמי: אולי אותו עקרון חל גם על ה"מציאות" הדוממת בעצמה? אולי גם היא אינה המציאות בה"א הידיעה, אלא רק נראית כך? אולי גם היא אינה אלא ייצוג של משהו אחר, נעלם יותר, ייצוג שכמעט אי אפשר להבחין בו במבט גס ושטחי? שמא דווקא הכרה זו היא הדרך לשמים?

"חוורת סמוקה" מס' 1

אני ממשיך להתבונן: הממחטות הללו, הדהויות מעט, הן שריד מתקופה קדומה יותר, מן העבר, שריד היסטורי מימים שחלפו. הן פריט לבוש שדומה כי נעלם מן העולם כמעט. יתר על כן, הממחטות הן אמצעי עזר לאדם הנושא אותן; אמצעי מוצנע, מוטמן, שאין דרכו להתגלות; אמצעי שתפקידו לשמור מראית עין של ניקיון ושלמות חיצונית; אמצעי שתפקידו למחות "פגמים", אותות של תהליכי חיים אנושיים המכתימים את המימדים הגלויים של ההופעה שלך, של הגילוי שלך במציאות, של הפרסונה שלך. שם טוב צילם דווקא את הפריטים המוצנעים הללו. מה זה אומר? בנוסף, "הדרך לשמים" הוא השם שהעניקו הנאצים אל השדרה שדרכה הובלו היהודים אל המשרפות באושוויץ. אולי יש אנלוגיה מסוימת, זוועתית, מקברית, בין מחנות ההשמדה לבין הממחטות. גם מחנות ההשמדה היו  אמורים למחות ו"לנקות" את המציאות מגורמים מפריעים, מ"הלכלוך" הפוגם בשלמות הקיום; גם אושוויץ היתה בעיני הנאצים מעין "ממחטה" – אמצעי המוחה, מוחק, מעלים, משהו אחר, ובכך מאפשר לאדם המשתמש בו להגיע לכאורה אל הטוהר והזוך והניקיון הקיומי המסומל בשמים הכחולים, בניגוד לארץ.

ענין נוסף מופיע לפני: הצילומים בתערוכה זו מאורגנים ב"קומופזיציות", כהגדרת הצלם. אני מבחין בכך שהן, ברובן (למעט "קומפוזיציית הפקיד") מכילות, פחות או יותר, את אותה הממחטה במצבים שונים, היינו כנושאת ומכילה בתוכה עדות לסוגי פסולת שונים, או כמדגימה תכונות צורנית שונות הגלומות בה באופן פוטנציאלי, ויוצאות בצילום המסוים מן הכח אל הפועל. חיבורן של הממחטות הללו לשלם אחד יוצר דינמיקה של השתנות פנימית בשלם הגדול יותר מסכום חלקיו. זו השתנות פנימית שהיא גילוי של מימדים שונים ואפשרויות שונות של אותו דבר. המבנה הקומפוזיציוני מדגיש מאוד את ההשתנות הפנימית, יוצר דינמיקה, תנועה, בדומם. ההשתנות הפנימית של הדבר מתרחשת תמיד בתוך גבולותיו, אך תמיד מגלה וחושפת פרט חדש, שונה, שלא הופיע קודם. וכל הדינמיקה האמורה מתרחשת בממחטות. מחשבה מתגלה בתוכי: גם הפסולת, הכיעור, גם המקומות הנמוכים, ה"לא ראויים" וה"לא מתאימים" לכאורה, הלא הטהורים, אלו שהם היפך "השמים" לכאורה, אינם נעלמים ואינם נמחים, לא משנה מה יספגו. תמיד יש בהם חיוניות מעבר למה שנספג בהן. מה שמוכל בהן לא מוחה אותן. הכל משתנה, תמיד, אמנם בתוך מסגרות, אך משתנה. עצם השינוי הוא ההתחדשות. רוצה לומר, אין שום גדרות או גבולות מוחלטים. הממחטה ענינה למחות, אך את עצמה לא תמחה לעולם, תמיד תיוותר כזו או אחרת, תוך שהיא מגלה כלפי חוץ צד כזה או אחר שלה. היא תשתנה, לא תתאיין. המצב הקודם יתאיין.

"חוורת סמוקה" מס' 2 

אולי זו הדרך לשמים: לא "לנקות" את מה שנראה כהיפך הטוב לכאורה, מתוך ציורי דמיון, מתוך ייצוגי מציאות אשלייתיים, מוחלטים, ילדותיים, הנדמים למציאות האחת והיחידה כביכול, זו שכלי התחושה והחשיבה והאישיות בעצמה, על מימדיה הגלויים והנסתרים, מציירים לעצמם ברגע נתון. לא להסתיר אותו, לא להעלים; להתבונן בו, בחוקיות של השינוי המתמיד שבתוכו, באינסוף האפשרויות הפרטיות של הקיום שלו, ואפילו הוא רק דבר סופי, מוגבל לכאורה. להבין שאלו רק ייצוגים חלקיים, ושמיד שינוי, לאפשרות הבאה הגלומה במבנה. הכבלים הם החשיבה שהייצוג של המציאות הוא המציאות עצמה שאין בילתה, השחרור – ההבנה שהן רק ייצוג, פרי יצירתנו, של האינסוף הזו שהוא המציאות, שמדובר רק בצילומים של ממחטות, לא בממחטות ממש, למרות שקשה להבחין בכך.

אולי גם זו הדרך לשמים: לא להתאוות לאיזשהי אידאה, לאיזו תמונה של שלמות, ל"שמים",  ולראות עצמך ב"ארץ", במקום  מלא הפסולת, הלכלוך והטומאה, עם הפגמים הקטנים ההורסים את השלמות. אדרבה, הדרך לשמים היא אולי בהבנה שהארץ היא השמים, שהארץ ושמים הם אחד, שבשניהם, תמיד, הכל משתנה ומתחדש  ואינו כבול למה שמכיל, למה שנספג  בו ומשנה אותו ותופס אותו ואוחז בו. הכל אחד בעצם, הכל זורם בעצם, כמוכח מהקומפוזיציות. רק מבט אחדותי, כולל, על ההתרחשות הכללית, מבט קומפוזיציוני, חושף את השינוי הפנימי בין מצבים הנראים קפואים ומסוגרים בתוך עצמם. הזרימה היא העצמיות של הכל. אפילו הממחטה, מה שמוחה, אינה מתעכלת ואינה נכנעת למה שמוטל  בתוכה ולמה שהיה קודם ועכשיו נעלם. אפילו בה יש יופי וסודר ותואם של חלקים. תמיד רואים את הכתמים, רואים את השנים שנגסו בנו ושוכחים. הממחטה שוכחת, שאם לא כן לא היתה יכולה למלא את תפקידה, למחות כל פעם מחדש. הנה הקומפוזיציות הראו לי את הסוד השני: הדבר אינו יכול לחרוג מגבוליות, מגבולותיו, אך בתוכם הוא משתנה לאינסוף כמעט. השינוי הוא במידה רבה סוד, כי נעלם מתודעתנו הרגילה השואפת אל סטאטיות, אל מצבים נייחים של "שלמות" כביכול. אלא שמצבים נייחים, "שמים", הם מוות. הדרך לשמים היא לא לרצות את ה"שמים". כי כל שלמות נתפסת, "שמים", אינה אלא ציור, הלבשה, מסיכה של שלימות ולא השלמות עצמה, שעניינה תנועה וחיים לאינסוף.

"חוורת סמוקה" מס' 3

ועוד: בסופו של חשבון, חלק מהדברים יגיעו להיות מה שהם באופן נקי וטהור. זוהי החוקיות המתגלה בקומפוזיציות– הנגוז יהיה  בסוף הדרך נגוז, החיוור-כחול יהיה חיוור כחול, החיוור-צהוב יהיה חיוור צהוב, החיוור –בהיר יהיה חיוור בהיר. אך הסמוק לא יהיה סמוק. להפך, הסומק הולך ונעלם ממנו, מתפרץ באמצע בהתפרצות של יאוש ונגוז. או אז, יופיו יחזור להתגלות. לפיכך, הסמוק הוא אותו דבר שעצמיותו אינה מה שנראית כלפי חוץ,  שמה שנראה בחוץ אינו אלא הגזמה דרמטית. גם ה"פקיד" יחזור להיות במנוחת הנפש, כמו הכחול. הדם לא מטביע אותנו בתוכו. העצמיות תתעורר, כי השמים הם הרי כאן, עכשיו, מעל ומעבר למה שנראה.

המקום המותנה, המוגדר,  שלכאורה אינו יכול להכיל ולא לדמיין שום שינוי, הוא הוא הפך השמים. כמו שפינוזה ב'אתיקה': חופשי הוא דבר הנקבע מתוך עצמיותו ולא מתוך גורמים הזרים והחיצוניים למהותו, לעניינו האותנטי. חירות אינה אלא חיים לפי סיבתיות עצמית ולא חיצונית. והעצמי הוא תמיד נטול גדרים, ולכן יכול להתגלות כל פעם בגדר חדש, בלבוש חדש.

ועכשיו חושב שהממחטות בכל זאת הן סימן למשהו: לנו, לי, לבני אדם. אנו הממחטות.