מבוא

הגיליון הנוכחי של 'תאוריה והיסטוריה – הפרוטוקולים' מארח סדרה של מאמרים אשר הוצגו בכנס בינלאומי שהוקדש לשאלה כיצד מעוצבים  הזיכרון, המוות והזמניות באמנות, בספרות ובהיסטוריוגרפיה ועד כמה ניתן, אם בכלל, לראות בכל אלה צינורות הולכה לגיטימיים בפרוש הממשות בה אנו חיים. משותפת לכל כותבי המאמרים השאלה האם האמנות, הקולנוע, הספרות וכמובן הכתיבה המסורתית על העבר במסגרת ההיסטוריוגרפיה, הם בבחינת אמצעים לשימור ותיעוד אירועים היסטוריים ותו לא, או לפנינו כדברי קואיזמה קורהונן, העורך-אורח של הגיליון, כלים  הנתפסים אולי ממבט ראשון כשייכים למחלקות אחרות, כמו אמנות, קולנוע וספרות, אבל בסופו של חשבון אלה הם הכלים היוצרים לדבריו את רובדי הזמן בהיסטוריה של התרבות שלנו. האם נובלה, יצירת אמנות פלסטית ואוטוביוגרפיה הן דרכים ראויות ל'התכתבות עם המתים"; התכתבות המכוננת לדברי המשתתפים בכנס את הזיכרון, את עיצובו ואת הבנייתו כתודעה חיה. מלבד שאלה מתודולוגית כללית זו, אשר אך טבעי שתועלה במסגרת המאמרים המוצגים בגיליון זה, דנים כל אחד מחמשת מאמרי הכנס בנושא ספציפי, ומאירים בעיה מתודולוגית זו מנקודת מבט ייחודית.  

את סדרת המאמרים פותח יורגן פיטרס בבדיקה של צורות התייחסות שונות אל המתים בתקופה המודרנית ומאוחר יותר, בתקופה בה אנו חיים. לטענתו לא נוכל לעמוד מנגד אופציות חדשות בהתכתבות עם המתים וכדוגמא לכך הוא מביא את יצירתו המוזיקלית של ג'ון אדמס 'עליית הנשמות' שהולחנה לזכר קורבנות הפיגוע במגדלי התאומים בניו-יורק. זו גם נקודת המוצא של תמסין ספארגו, במאמר 'נעליים', בו מנותחת חוויית ההיסטוריה מבעד לכתיבה ביוגרפית כפי שעושים זאת אמנים, כדוגמת יוזף סויס ואנסלם קיפר, המתכתבים ביצירותיהם עם עברם הם ועבר בני עמם. האם כתיבה כזו, שהיא לרוב פואטית וחורגת מעבר לכתיבה ההיסטוריוגפית המסורתית, היא התייחסות ראויה ונכונה לאירועים היסטוריים. שאלה זו מועלית בידי קארשו רוברט וקירין פאולר, המנתחים במאמרם את תופעת חציית הקווים של הכתיבה הפואטית בתיאור ובתיעוד שאלות אתנוגרפיות של הגירה. מנקודת מבט דומה דנה אריאלי-הורוביץ בשאלת הזיכרון וההנצחה של רבין: האם הטווח הקצר של הזיכרון שבא לידי ביטוי בקרב נוער הנרות, במרכזים רפואיים, צמתים ובתי ספר, הנושאים את שמו של רבין – האם זכרון קצר מועד זה יגבר על כוחה של האמנות לרוץ לטווחי זיכרון ארוכים ופועלו של רבין, שלא לדבר על הרצח, יקבלו מימד אמנותי כנושאים לגיטימיים בציור, ספרות, תיאטרון וקולנוע.

את הפרק הזה של הגיליון חותם מאמרו של קואיזמה קורהונן, המטפל בזיכרונות המקוטעים המופיעים בשני טכסטים שעניינם ההפצצות על דרזדן: הטכסט האחד הוא בית המטבחים של קורט וונגוט, שהוא רומן בדיוני, בעוד האחר – ההיסטוריה של הפצצה, שנכתב כטכסט היסטורי בידי סוון לינדקוויסט. שני הטכסטים מייצגים לדידו את הזמן הטראומטי, את דרמת הפצצות, ולא רק בשל מה שנאמר בהם בפועל, כי אם בגלל המבנה הנרטיבי המקוטע שלהם הנתפס בידי קואיזמה כביטוי אמיתי של ההיסטוריה בהתכתבותה עם המתים, וכייצוג של האירועים שאין נאמן ממנו.

ללא ספק אסופה של מאמרים המאירים צדדים לא די מוכרים של האמנות לגווניה.

עוד בגיליון סקירת ספרים בידי רפאל זגורי-אורלי המציג ומתדיין עם ספרו של יצחק בנימיני, שושנה רוז-מרזל הבוחנת את תרומתו של אשר סלה בתיעוד פועלם של יהודי איטליה במאה ה-18, דורון בר מאיר כותב על איגור ארונוב המתיחס אל קנדינסקי המוקדם הלא מוכר דיו בציבור הרחב, דרור פימנטל שולח אותנו לספרו של ז'אן לוק מריון, בעוד אדם טננבאום מאיץ בנו לקרוא בספרו של חיים דעואל לוסקי.

את המדור 'בהקשר' ייחדנו הפעם לשתי רשימות המציגות נקודת מבט החורגת מעבר לכתיבה אקדמית צרופה בנושאים שבסופו של חשבון הם אקדמיים טהורים. יונתן וורטהיים דן בביקורתיות בעולם התרבותי של האינטרנט כתרבות אמריקאית. תרבות המתלבטת זה שנות דור בשאלות של סְפר, גבול ולימינאליות, שאלות שבמידה רבה נותרות בלתי פתורות. את תרבות הסייבר הוא מציג כתרבות המצטיינת "בדו-פרצופיות בסיסית" המציגה את הסייבר "...כמרחב פוטנציאלי פתוח, קלאסיקה של סְפר מחד, וכמחוז כבר-מתורבת, נגוע בעליל בנוכחות ריבונית מאידך". אלי שמיר לעומתו, עם שתי רגלים על הקרקע אינו עוסק בשאלות של תוקף תרבותי, אלא דן בתיעוד של הציור – עד כמה ובאילו דרכים, מתעדת הציור את הממשות הנגלית לעיננו: האם ציור הוא ביטוי נאמן, ביטוי סובייקטיבי, ומה מידת ההקרבה של הציור הרואה והמתעד  מערכי הציור המקובלים.

כמקובל בגיליונות הקודמים, השער האחרון מוקדש לביקורת. ביקורתו של מתי שמואלוף מתייחסת לתערוכה של רועי רוזן וסרט הוידיאו שהוצג במסגרתה. לצידה מאמר ביקורת מאת כותב שורות אלה על עבודת הוידיאו של דורון פורמן.