על עבודת וידאו של דורון פורמן – Frame-Time
עבודת הוידיאו של דורון פורמן היא הזדמנות לומר כמה דברים כלליים על אמנות-הוידיאו הצוברת בשנים האחרונות תאוצה רבה והיא מוצגת בלא מעט תערוכות עכשוויות בין אם כעבודה בזכות עצמה, או כליווי לעבודות אמנות לכאורה רגילות. הוידיאו-ארט ((video-art בא לעולם עם המצאת מסרטת הוידיאו המבוססת על עקרון של תרגום קרני האור לפורמט אלקטרוני, בדיוק כפי שהעין שלנו רואה – תרגום קרני האור לאותות חשמליים על גבי הרשתית, ובכך נפתחה הדרך לעריכה בו זמנית ממספר מקורות של צילום, בניגוד גמור לאופני העריכה המקובלים עד אז בפילם. צודקת, אפוא, רוזלינס קראוס בהבחנתה כי מדיום הוידיאו-ארט משבש את הקריאה המקובלת של חלל וזמן, הואיל ובכוחו של מדיום זה להציג בו זמנית מספר מקורות של תצוגה מבלי להתחשב בסימטריה או בנקודת המירכוז אשר במשך שנים היתה מקודשת באמנות. אולי בשל כך אמנות הוידיאו איננה קלה לתפיסה ולקליטה, לא רק בגלל שהיא משבשת את האוריינטציה הטבועה בנו של החלל והזמן כמו למשל בעבודותיו של ביל ויולה, ולפניו ויטו אקונצ'י, אם להזכיר שני אמני וידיאו מרכזיים, אלא אמנות זו, האמנות הנשענת על מיגזרי סצינות, מיחברים לא צפויים, נקודות תצפית שלא בקלות ניתן להבינן, היא אמנות אשר משבשת גם את הנרטיב הקלאסי הכל כך מוכר מתוך הספרות, התיאטרון והקולנוע. מעטים מבין אנשי הקולנוע והבולט שביניהם הוא דויד לינץ' העזו להתמודד עם הנרטיב הקלאסי תוך שיבושו המוחלט והטלתו אל פרצופו של הצופה כדי שימלא פערים בעצמו- שיבוש, שכאמור, מאפיין את רוב עבודות הוידיאו הידועות המתייחסות אל החלל והזמן באמצעות הלופ האין-סופי של סצינה אחת, או באמצעים אחרים תוך שימוש במספר מצלמות ועריכת התוצר הסופי ממספר נקודות מבט. שילוב טכנולוגיה עם או לצד אמירה אמנותית איננה חדשה בעולם האמנות; בכל תקופה חידשו אמנים את תפיסתם באמצעות החידושים הטכנולוגיים: האדם הקדמון ויתר על שיטת מריחת הצבעים ביד לטובת המכחול, והמכחול איבד את כוחו עם המצאת מברשת האוויר וכו', אבל ללא ספק השינויים המהירים והדרמטיים ביותר התרחשו בתחום ההיצג הויזואלי על ידי מצלמת הסטילס ומצלמת הקולנוע, וכאן יש לאמני הוידיאו תרומה מכובדת וחשובה. את תרומתם ניתן לסכם בעיקר בהפניית המבט אל אזורי הדמדומים של התרבות החזותית הנגלית לעיננו מבעד למצלמות המעקב בתחנות רכבת, במסדרונות בתי המשפט, במוזיאונים, בחנויות ענק ואפילו לצד מכונות למשיכת כספים (הכספומטים). כל אלה ועוד רבים אחרים שינו את התפיסה החזותית שלנו והקנו לה מימד שלא היינו ערים לו לפני כן – מונוטוניות ואובססיה מצד אחד וחשיפה חוזרת ונשנית של חוויות סוביקטיביות חסרי תוכן מובנה מצד שני. במידה רבה אפשר לומר כי הויידאו-ארט הוא מעין שיחזור אימפרסיוניסטי הטבול במושגי הפופ המאוחר של הגלוי וחסוי של הממשות. לפיכך איננו צריכים להתפלא שחלוצי הוידיאו ארט הם אמני הפופ, כמו אנדי וורהול וסרטו הידוע 'אמפייר' או 'שינה', ומאוחר יותר ויטו אקונצ'י, ברוס נאומן, מרתה רוסלר, ביל ויולה, ולגיון של אמנים נוספים שהקדישו תשומת לב למושגי המשך והמרחב, כסוג של אימפרסיה (בדומה לציורי קלוד מונה) תוך ויתור מודע על התיעוד והזיכרון.
עבודת הוידיאו של דורון פורמן Frame Time היא עוד אחת בשרשרת ארוכה של עשיית אמנות באמצעות מצלמת הוידיאו, ואולם בעוד רוב אמני הוידיאו נטלו מצלמה וצילמו באמצעותה סצינות כאלו או אחרות, דוגם פורמן את זירת הצילום מבעד לסרטי קאמפ קצרים המוקרנים ברשת האינטרנט. אפשר לומר כי פורמן, בדומה לדורון סולומון, אשר מצטט בעבודות הוידיאו שלו כתבות שהוקרנו בחדשות ערוצי הטלוויזיה ובעיבודם הוא יוצר חוויה ויזואלית חדשה ואמירה לא-שגרתית (למשל העבודה 'אני חושב משמע אני קיים' ודומיו), יוצר דורון פורמן מסגרת חזותית חדשה ומפתיעה תוך ציטוט הרדיי-מייד הקיים ברשת האינטרנט. הצגת הרדיי-מייד הזה איננו שונה מהצגת הרדיי-מייד של מרסל דושאן. בשני המקרים הכוונה היא לקרוא תיגר על הגדרת האמנות באמצעות חומרים הנתפסים מלכתחילה כבלתי שייכים לאסתטיקה המקובל באמנות.
"קרב" מספר 5
ואכן, העבודה של פורמן המציגה סדרה המורכבת מקטעי פלשים קצרים ובהם רואים נשים מכות, מתגוששות ומתעמתות באכזריות בוטה, אולי אינם נעימים לעין ממבט ראשון ומצטיירים כפעילות אקסצנטרית ואפילו חולנית, אבל בה בעת קטעי הסרטים מסקרנים ולא נותנים לצופה מנוח לא רק באשר לשאלה מדוע הנשים הללו מתגוששות עד זוב דם, אלא מדוע בכלל אירועים אלה מוקרנים בערוצי הרשת. האם מדובר כאן בפרובוקציה, בניסיון לעלות רייטינג, בתשומת לב, בסתם אכזריות, במשיכה מינית, בארוטיקה מודגשת הגובלת בפורנוגרפיה? או לפנינו תיעוד של פיסת התנהגות - כרוניקה אנתרופולוגית המציגה התנהגות רווחת בקרב בנות נוער במקומות שונים בעולם. ואולי אנו עדים למעורבות היתר של הרשת אשר מלבד המידע המוזמן המוצג במסגרתה, היא מוכנה להציג גם עדויות מצולמות של עדים מזדמנים המצלמים אירועים אקראיים.
"קרב" מס' 10
כך או אחרת, פורמן, מבלי להוסיף רמז משלו או הסבר מלווה, חיבר את כל הסרטים הללו לידי עבודת וידיאו אחת, ובכך יצר רצף שאין לו התחלה או סוף, אין בו קלימקס או אנטי-קלימקס, המדגים אלימות פיזית רצחנית של נערות. מעבר לשאלה המתבקשת – מה יש כאן, מהו המסר של עבודת הוידיאו, מרתק להתייחס בעבודה זו אל הגריד שלה ומושכים במיוחד הקטעים המטושטשים שמרמזים על הדרמה המתחוללת לנגד עיני הצופה. תנועת המצלמה שמצטיירת כאילו היא מכוונת ומתוזמנת, מעניקה לצילומים מימד לא צפוי. בולטים במיוחד הקטעים הרועדים 'המחפשים' את הפריים הראוי והטוב ביותר, עד כדי נגיעה בבנות המתאבקות. המצלמה הנאבקת על נקודת תצפית, הבנות הנאבקות זו בזו – כל זה יוצר את חוויית חיפוש הזהות של הנערות אשר יחד עם המצלמה 'בונות' את סביבת הסצינה בדומה למחול אבסטרקטי המפגין את כישוריו האלתוריים. יש משהו מטריד, לא נעים, מזעזע, אלים והיסטרי בתמונות הקופצות לעיננו, ולמרות זאתי המבט הנוצר בעבודת הוידיאו של פורמן הוא ייחודי ורגיש, אולי בגלל המקריות והסתמיות, שהן תכונות כל כך אופייניות לעבודות וידיאו. זו ללא ספק עבודה נושכת, כואבת ומצמררת, ובה בעת זו עבודה חושפנית שאיננה נותנת מנוח.
