אנימציה כיום

האנימציה זוכה בשנים האחרונות לפריחה שאין לה אח ורע במסגרת התרבות החזותית המוכרת לנו עד היום. בהשוואה לציור, לפיסול, לגרפיקה, לצילום ולקולנוע, מספר העבודות שראו אור במסגרת זו עולה  באיכותה ובוודאי במספר הסרטים הרואים אור בשנים אחרונות על פני רבים מבין המדיה המבוססים. עם חדירתן של תוכנות גראפיות אל מגרש המשחקים של האנימציה לא רק שהן הכפילו את מספר הסרטים ואת העושר הויזואלי שלה, אלא הן אפשרו לייצר סרטים שמתחרים וברוב המקרים אף עולים על הסרטים הקונוונציונאליים.  עדות טריוויאלית, אבל בהחלט סימפטומטית לפריחה לה זוכה האנימציה היא העובדה שלא מעט שחקנים ידועים ומוכרים כמו תום הנקס, טים אלן, אדי מרפי, דיאז קמרון, בן סטילר, פיטר אוטול ועוד רבים אחרים 'השאילו' את קולותיהם לסרטי האנימציה כמו סיפור של צעצוע, שרק, מדגסקר, ורטטוי. האם יוקרתם של סרטי האנימציה איננה נופלת מזו של סרטים רגילים? האם הסיפורים של סרטי האנימציה מתוחכמים יותר? עד כמה משכנע סרט האנימציה לעומת סרטים רגילים? שאלות אלו ורבות אחרות מועלות כל אימת שנידון מעמדם של סרטי ההנפשה – סרטים שהציבו בפני התרבות החזותית אליה הורגלנו שאלות שלא הועלו במסגרת זו לפני התאוצה לה זכתה תעשיית האנימציה בשנים האחרונות. שכן האנימציה איננה בבחינת מדיום בידורי ודי אם נתבונן בסדרות המוכרות כמו משפחת סימפסון וסאות' פארק. האם היה אפשר להעביר המסרים המוצגים בסדרות אלו בסרטים שאינם אנימציה? האם מסרים אלה היו מתקבלים ועוברים את המסך? דומני שהתשובה לכך היא שלילית. סרט שאיננו אנימציה היה מתקשה להפריד בין המציאות הקולנועית למציאות הממשית כפי שניתן לעשות בסרטי האנימציה.

ואכן, כל המאמרים המוצגים בגיליון זה המוקדש לאנימציה סובבים סביב עניין זה: הפער בין הממשות מצד אחד לבין הממשות הבידיונית מצד שני המוצגת בסרטי האנימציה.  סוזן בוכן, הכותבת על עבודתם של האחים קווי  (Quay) שואלת האם ייתכן שחתיכת מתכת יכולה לעשות מחווה שתשפיע עלינו רגשית? באיזה סוג של עולם בורג יכול להתקיים כדבר בעל רוח חיים? או בהמשך לשאלה זו, מה מכונן את ההבדל החוויתי בין האופן שבו אנו חשים את הבורג המצויר בסרט, לבין בורג אמיתי שאנחנו משחקים איתו בידנו? או במילים אחרות, איזה עולם אנו חווים בסרטי האנימציה – את הממשות, את דימויי הממשות או עולמות אפשריים המהווים אלטרנטיבה לצורות המחשבה המקובעות שלנו. שאלה זו נידונה במאמרו של ברוך בליך התוהה האם נכון לומר כי סטייתה של האנימציה מעקרונות המימזיס המוכרים מקבילה לחריגה של הפרדוקס ממסגרת הלוגיקה הפורמאלית ובתור שכזו האנימציה מתפקדת כסוג של פרדוקס, שאיננו מתיישב עם הממשות הפיזית.  מנקודת מבט שונה עולה בעיה זו במאמרו של אגור שיף הבוחן האם ישנם עקרונות חד-משמעיים בהוראת האנימציה ועד כמה היא מצייתת לקונווציות אשר נחקקו בקולנוע המסורתי. ברוח דומה דן רז גרינברג בעבודות האנימציה של הייאו מייאזקי, אשר נוטל ערכים מערביים ושותל אותם במסגרת עבודת האנימציה היפנית שלו. כאן עולה השאלה האם מייאזקי איננו 'הולך על בטוח' בנכסו לתוך סרטיו תימות וערכים שהם אינם יפניים במובהק ובכך יוצר סביבה חזותית דימויית כדי להבנות בקרב צופיו ביפן סדרות מטאפוריות המרחיקות אותם מקונוונציות חזותיות המוכרות להם מתוך הממשות הקולנועית הרווחת.

סקירת סרטי האנימציה שנעשו בארץ בידי צביקה אורן מאששת את הטענה דלעיל כי האנימציה נודדת בין הממשי לבידיוני מתוך כוונה להציג את הממשי בהקשר חדש, לא מוכר ולרוב גם תוסס ובועט. חלוצי האנימציה בארץ התחבטו בכוחו של הקסם האנימטורי – האם הוא איננו מרחיק כמקסם שווא את הצופה מהממשות המוצגת בו, או שמא הוא מתאר טוב יותר ומבחינה זו הוא נתפס כאמין לא פחות מהיצג ראליסטי. זו גם השאלה הנידונה במאמר של נדן פינס – עד כמה הרעיון, הסיפור, הוא לב ליבה של האנימציה ועד כמה משועבדת הטכניקה לסיפור. כך גם בוחנים זיגרמן, דוברובסקי ויאניגר את הסרט 'הנזיר והדג'  המעלה את השאלה האם עיצוב הסרט משועבד לתכניו, או להפך. לסיום נשים נא לב לראיון שערכה דנה אריאלי-הורוביץ עם רוני אורן. מסתבר מראיון זה כי לא רק שהאנימציה חיה ובועטת, אלא היא גם צובטת ונושכת: האנימציה היא מדיום עתיר אפשרויות הן מן הבחינה החזותית שלו ולא פחות מן הבחינה הנראטיבית.

ברוך בליך

עורך