מציאות עקומה
אוצרים: אירנה גורדון, יואב רבן
המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית
רח' ירמיהו 16, חולון
קודם כל המקום. כדי למצוא את מקום התערוכה צריך להצטייד במצפן כי אפילו המשטרה שולחת את המתשאל אותה היכן ממוקם המוזיאון לארבע כנפות השמיים, שלא לדבר על אזרחי העיר. צריך רצון טוב, תושייה והומור, כיאה לאנשי אנימציה בכלל, להגיע למוזיאון הנראה כבית ספר מטופח, נקי ונעים. ירמיהו הנביא – שם הרחוב בו ממוקם המוזיאון היה מתברך באנימציה לצורך נבואות הזעם שלו שהיו מלאות במשלים וחזיונות.
המאמץ למצוא את המקום משתלם – מדובר באחת התערוכות האמיצות לא רק בשל מכלול העבודות המוצגות בתערוכה, כחמש עשרה עבודות הרצות כל הזמן ומוקרנות ללא הפסק, אלא בשל עצם הרעיון להקים מוזיאון מצד אחד שייעודו הצגת מדיה דיגיטלית ומצד שני להקצות למעלה מחודשיים לתצוגה אחת שכל כולה הקרנת סרטי אנימציה. בין לבין ייערכו במוזיאון סימפוזיונים על אמנות האנימציה בהשתתפות טובי האנימטורים בארץ ובעולם.
מתוך חמשה עשר האנימטורים המציגים בתערוכה, כמחצית הם אמנים אורחים – מסין, צרפת, אנגליה אוסטריה ופלסטין. אני מציין זאת לא רק בשל ההצלחה לגייס אמנים מחוץ לארץ – הישג הראוי להערכה רבה בזכות עצמו, אלא בשל העובדה כי האנימטורים הישראליים, המוצבים לצד האורחים, אינם נופלים בכישוריהם וביכולותיהם מעמיתיהם שמעבר לים. משותף לכולם הניסיון להציג ממשות ראלית, את הניכור בין בני האדם, את חוויות האלימות, את מוקדי הכוח והכל באמצעים דימויים שכדי לפרש אותם ולקרוא אותם כפי שהם באמת, עלינו להכיר את שפת האנימציה, את ערכיה וכמובן את התכנים הרבים אשר היא מכסה. הבידיון מצד אחד, ומנגד היומרה להסתייע בו כדי לבחון את המציאות, מצד שני, מאפשרת לנו הצופים להתבונן בנו עצמנו, כבמראה, על כל מורכבות המציאות בה אנו חיים. אין בתערוכה אמירה פוליטית חד-משמעית, כפי שאין בתערוכה מראות שנתקשה להתמודד עימן, ובכל זאת מתוך התבוננות מקיפה בתערוכה נדמה כי לתערוכה מסר כואב ולפעמים אפילו פסימי על אודות מצבו האקסיסטנציאלי של האדם המודרני.
לא אוכל ברשימה קצרה זו לסקור את כל משתתפי התערוכה. אפשר לקרוא עליהם בקטלוג המלווה את התערוכה שנכתב בידי האוצרת, המציגה היטב את האמנים ואת תפקידי האנימציה כמדיום המבליט צדדים נסתרים וחבויים. ובכל זאת אזכיר את העבודה הנפלאה של איה בן רון (מרגלית 2007), המשלבת בעבודת וידיאו ואנימציה 'סיפור', המציג נקודות מבט כפולות את נקודת המבט של הצופה ושל בובה-פרח, על סביבה, מקום ובית, בהם מתרחשים אירועים אשר מצד אחד מסמנים את הפרטי ומאידך יש בהם נגיעה מרמזת על הפוליטיקה של הקיום – מה זה להיות ומה זה להתקיים. שאלות אלו עולות גם בעבודה של יואב רבן (ב"ממילא" 2008) הלוקח אותנו לבית קברות מוסלמי בירושלים, ומלבד הצגת המקום הזנוח, מחדיר רבן למקום סמלים ורמיזות, המעירים את המקום ויוצרים חוויה ויזואלית, המציגה את המקום כפי שהוא ובה בעת מצביעה על החיות של המקום כסביבה, כאתר, כמוקד של זיכרון. ואם מדובר בבית קברות, לא נוכל שלא להתייחס לסרט של אבי עופר (ארגז חול 2006), המטעין את עבודתו בגירויים חזותיים כואבים – ילדים ההופכים למלאכים הנהרגים על ידי ירי תועה של טילים. לחימה ומוות מאכלסים את עבודתו של שאהדי חביב אללה (on-going tale 2007), אמן פלסטיני, הבונה במקוטע שברי מראות המבוססות על דמויות ארכיטיפיות הלוחמות זו כנגד זו. עבודות אלו עומדות ביחס הפוך לעבודה המופשטת של אוריאל מירון (אבן, נייר ומספריים 2004), אשר מדמה צייד של לוויתנים תוך התייחסות אל קיפולי נייר – מצד אחד הצופה מתוודע למחול מופשט של קיפולים, אך מצד שני ממש תוך כדי צפייה בדאנס מאקבר, מתגלים מראות ממחוזות רחוקים של נאקת לוויתנים הניצודים בידי בני תרבות לכאורה. אברהם אילת, לעומת כל האחרים לוקח אותנו בסרטו אל העבר (זמן פסיכולוגי 2006), אל הויזואל המצרי הקדום המורכב מחזיונות של מלחמה, מלחמה רחוקה, אבל האלגוריה שבה מבצבצת גם נוכח המציאות בה אנו חיים.
לצד עבודות האמנים המקומיים, מוצגים בתערוכה אמנים אורחים מחוץ לארץ. לא במקרה הוצג רון וורייק (Ron Wrake) וסרטו 'ארנב' משנת 2005 בקיר הפותח את התערוכה. שכן וורייק הוא אחד האנימטורים הידועים והמוכרים, שיצא רק לאחרונה עם סרט נוסף – Control Master שממשיך הן את הצופן החזותי האופייני לו כל כך, אבל גם את הסיפור המורבידי שכל כך בולט בעבודותיו. ובאמת, וורייק הוא אמן ייחודי המתאר מעשים אלימים ולפעמים אפילו בוטים, מנקודת מבט אלגורית, ובכך הוא מממש את תפיסת המדיום האנימטורי: להציג ממשויות כואבות, מוזרות, חסרות הבעה, באנימציה הלוקחת אותנו כביכול לעולמות אחרים מתוך כוונה שנתבונן בממשות הנחשפת בפנינו בעיניים ביקורתיות.
תערוכה טובה מאוד. שווה לנווט לחולון ולראות אותה.
