גר-מאניה בתיאטרון הישראלי

כחלק מאירועי הכנס השנתי של המחלקה להיסטוריה ותיאוריה שהתקיים בבצלאל וכותרתו "גר-מאניה", הוצג ביום שישי ה-16 במאי, ב"מעבדה", המחזה "אדולף": הצגת יחיד בבימויו של יגיל אלירז שגם כתב את המחזה. לפני תחילת ההצגה התקיים הפאנל האחרון של הכנס: "גר-מאניה בתיאטרון הישראלי" בהנחיית פרופסור שמעון לוי. חברי הפאנל הנוספים היו המחזאים מוטי לרנר וסמדר יערון.

ברשימה זו אין ברצוני לבקר את ההצגה עצמה שהייתה מעניינת, מקצועית וקולחת. צחי גליק ששיחק את דמותו של אדולף החליף דמויות באופן מרתק. קל היה לעקוב אחר האירועים השונים והדמויות שהקיפו את היטלר במהלך חייו עד להצטרפותו למפלגת הפועלים הגרמנית במינכן של אחרי מלחמת העולם הראשונה.

בדרך כלל אינני מכותבי הביקורות, אולם מה שהביא אותי לחבר שורות אלו היה הדיון שקדם למחזה: הדברים שנאמרו על-ידי חברי הפאנל הוכיחו שיש בקרבנו מי שמתבלבלים ואינם מבדילים בין האשמים בשואה לבין החפים מפשע. במובן מסוים ניתן אף להשוותם למכחישי השואה, בעיקר בזכות הטשטוש שהם עושים בין הרוצחים לנרצחים, בין התוקפן לקורבן, בין מי שהוכיח אכזריות אימתנית והביא את הרוע למחוזות חדשים ובלתי מוכרים, לבין מי שסבל סבל בלתי נתפס על שום היותו שונה.

מטרתו של הדיון שהתנהל לא הייתה ברורה. איש מבין הדוברים לא הגדיר אותה, לרבות שמעון לוי שהנחה את הדיון. נוצר הרושם שיושבי הפאנל סמכו יתר על המידה על יכולותיהם האינטלקטואליות והשכלתם בתולדות התיאטרון. סוג כזה של דיון יכול היה אולי להצליח, אילולא התמקד בסוגיה כל-כך טעונה ומעוררת מחלוקת. קצת יותר רגישות, חוכמה והכנה מוקדמת  יכולים היו להפיק דיון אמיתי ונוקב באופנים שבהם צריך התיאטרון להתמודד עם מאורעות השואה, עם הדמויות הבולטות במלחמת בני האור בבני החושך או עם הישרדותם ההרואית של הניצולים שנדרשו לתעצומות נפש רק כדי להישאר בחיים. (אחת התסמונות של דור שני ושלישי לניצולים היא שלא ברור להם האם הם עצמם היו מסוגלים לשרוד את אשר נאלצו הוריהם לעבור.)

הדיון שהתפתח בסופו של דבר היה מאוד מוזר ומפתיע: לפחות שניים מיושבי הפאנל הזדהו באופן מבהיל עם התוקפן האכזר. ביטויים כמו "היטלר הוא חבר שלי" שנאמר בחיוך או "הנאציזם שמצוי בכל אחד מאיתנו," שהודגש ברצינות אקדמית, לא רק שלא היו צריכים להיאמר, אלא משנאמרו מלמדים על תופעה מאוד מדאיגה ובמובן מסוים אפילו חולנית, בקרבינו, הדור השני והשלישי של ניצולי השואה. ביטויים אלה מעידים על הישרדותו של היטלר, לא כאיש הרע, אלא כאדם נורמטיבי מן השורה. הניסיון להזדהות אתו מעיד על אבדן דרך מוסרית, חוסר הבנה של מהי אנושיות, ומהם גבולות המותר והאסור שהם בבסיס כל חברה חפצת חיים. הניסיון הפסיכולוגיסטי, המתיימר להבין את מניעי הרוע בהקשר של רצח עם כפי שהתרחש בזמן מלחמת העולם השנייה, הוא מאוד מסוכן. מי שמוכן להכיר בכך שהרוע הוא תוצר של חוויות ילדות קשות ובכך שיש להתייחס לאנשים בעלי ניסיון חיים קשה בסלחנות, מנציח את הרוע ונותן לו הצדקה. זהו למעשה ביטוי של חולשה ותבוסתנות. והרי דווקא אותה מלחמה נוראית ואכזרית הוכיחה לנו את ההיפך: היטלר גזר על לא מעט אנשים ניסיון חיים קשה ואכזר ואיש מהם לא הפך להיטלר. ראו את ניצולי השואה הרבים שבחרו בחיים, הקימו משפחות, ולימדו את ילדיהם לאהוב.

אני חייב להודות שדווקא בכל מה שקשור לנאצים, להיטלר, ולאכזריות שהם הפגינו, אני מעדיף אפילו סרטים הוליוודיים על פני דשדוש מתחכם בנבכי הרשע. יש משהו הרבה יותר בריא בהגדרות מוחלטות ובמחיצות ברורות בין טוב לרע כמו שאפשר לראות בסרטי המלחמה האמריקאים שבהם הטובים (בנות הברית) מנצחים את הרעים (הנאצים) ובדרך הם הורגים כמה שיותר נאצים פעילים. כאן המחיצות מאוד ברורות – ברור מי הטוב וברור מי הרע. אין מקום להתבלבל. הפשטות הזאת היא סם החיים והיא הבסיס לחברה בריאה ונאורה. כשם שהנאמר בלוחות הברית (לא תרצח) ברור ומוחלט, כך גם צריך להיות הדיון בשואה ובהיטלר. אני משתתף בצערו של מי שרואה בהיטלר חבר (עם חברים כאלה באמת שלא צריך אויבים) ובמי שמעיד על עצמו שהנאציזם מצוי בתוכו. הייתי ממליץ להם חשבון נפש אישי, אמיתי ואמיץ ומבקש מהם שלא ישתפו אותנו במסקנותיו – בודאי לא דרך אמנות. גלימתה המכובדת של האמנות איננה מסתירה את האמת הפשוטה והיא שגם אמירות פרובוקטיביות, רדודות וחסרות אחריות הן בסופו של דבר לא יותר מאשר אמירות פרובוקטיביות, רדודות וחסרות אחריות.