סטודנטים כותבים

בדומה לגיליון קיץ מהשנה הקודמת, גם הגיליון הנוכחי מוקדש לעבודות סמינר שנכתבו בידי סטודנטים כחלק מחובת לימודיהם במחלקה להיסטוריה ותיאוריה של בצלאל. הפעם אנחנו מעלים לאוויר גיליון זה במקביל לתערוכת הגמר, המציגה כמדי שנה את פרויקט הגמר של הסטודנטים במחלקות השונות. שילוב זה בין תערוכת הגמר לבין פרסום אחדות מתוך שלל העבודות הנכתבות מדי שנה במסגרת הסמינרים השונים הנלמדים בבצלאל, איננה מקרית ומטרתה להציג את החזית המחקרית-עיונית אליה נחשפים הסטודנטים בהכשרתם המקצועית לאורך שנות לימודיהם. מכאן גם מובן כי עבודת הסמינר, הנתפסת ובצדק רב כמחקר עיוני המביא לידי ביטוי את כושר ההפשטה של הסטודנט, את התמצאותו בנבכי המחקר האקדמי, את העניין האישי שלו, שלא לדבר על עצם ההתבטאות בכתיבה שהיא איננה עניין של מה בכך בנוף הישראלי – כל אלה מעידים לא רק על מקומה הייחודי של עבודת הסמינר כסוגה מחקרית בפני עצמה, כי אם גם על היותה של עבודת הסמינר הנכתבת דווקא באקדמיה לאמנות ועיצוב כעל עבודה שוות ערך (אם לא למעלה מזה( לעשייה המקצועית הבאה לידי ביטוי בפרויקט הגמר של הסטודנט.

בשל מגבלות כתב העת לא יכולנו לפרסם בגיליון זה את כל העבודות המצטיינות שהובאו לידיעתנו, ובכל זאת השתדלנו להציג כאן מגוון של עבודות המדגימות חתך פחות או יותר נאמן של קשת הנושאים הנידונים בכתות הלימוד במסגרת המחלקה.  מקריאת המאמרים ניתן להסיק לא רק על העניין האישי של הסטודנטים, המביאים אל תוך הכתיבה המחקרית שלהם את העניין המקצועי בו הם מתמחים, אלא בנוסף על כך אפשר להקיש מסדרת העבודות המוצגת כאן על מבנה הלימודים העיוניים בבצלאל, אשר מאפשרת רכישת ידע ספציפי בנושא מסוים לצד פרישה היסטורית רחבת היקף על אודות תקופה או תופעה תרבותית. שילוב זה בין העניין האישי והמקצועי של הסטודנט, לבין לימודים המשמשים כמעין מצע תיאורטי תוך חשיפה לצדדים הסמויים מהעין, הוא שילוב ייחודי שאין לו אח ורע במסגרות אקדמיות אחרות ולפיכך הוא גם מייצר כתיבה מחקרית לא שגרתית, לעיתים אפילו אוונגארדיסטית ואנטי ממסדית, ועם זאת היא כתיבה חושפנית ומרתקת כאחד.

על פניו אין לעבודות המתפרסמות כאן קו משותף. כל אחת מהן לקוחה מסמינר אחר ללא זיקה עניינית או נושאית ביניהן, ולמרות זאת  רצף העבודות חושף מארג של צמתים שיש ביניהם פרטים דומים למדי: גוף האמן, מחלת נפש, תקופות אפלות בהיסטוריה המערבית (גרמניה ואיטליה בתקופת הפאשיזם וברית המעוצות תחת שלטונו של סטאלין), אנורקסיה וצדדיו הלא-מוכרים של האורבניות - מירקם פתוח של נושאים המייצגים את המשיכה האישית של הסטודנטים. ברוח זו נכון לקרוא את  עבודתה של יעל אמדו הבוחנת את האנורקסיה מנקודת מבטו של פוקו. בעבודתה היא מעלה את השאלה האם נכון לראות את האנורקסיה כסוג של שליטה, כמעין עוד אחת מצורות הדיכוי של התרבות המכתיבה לנוער כיצד עליהם להראות. נקודת מבט דומה עולה במאמרה של אילה לנדאו פיסקי, הבוחנת את הטענה כי מאחורי כל תופעה תרבותית נוכל לגלות כי מסתתרת מאחריה תפיסה הגותית רחבת היקף. טענה זו נבדקת על רקע אמנות הגוף הרדיקלית בה מענה האמן את גופו והופך אותו לשדה האמנות בדומה לקיר, נייר או בד באמנות הלא-רדיקאלית. האם יש לייחס תופעה זו להגות הפוסט-מודרנית שטשטשה את ההבחנה הקלאסית בין האובייקט לסובייקט, בין האני לאחר?  זו גם נקודת המוצא של אוריאנה וייך, הנוטלת את סרטיו של פאסבינדר ובוחנת בהם את ייצוגי הנשים. האם דמות האישה היא למעשה אלגוריה על דמותה של גרמניה בכלל ועד כמה האישה, המוצגת כקורבן, אכן מבטאת את תחושות האזרחים בגרמניה הכואבים את מלחמת העולם השנייה, התופסים את גרמניה כקורבן בעצם היותה גורם למלחמה ולתוצאותיה, אך גם כמי שעברו בעצמם תקופה לא פשוטה וקלה.  ממאמר זה לא רחוקה הדרך לעבודתה של אורית בליצר צור הכותבת על הסכיזופרניה בקולנוע. בעבודה זו בוחנת בליצר-צור את עצם השימוש במחלה, את התסמינים שלה ואת מקומה כמחלת נפש המייצגת את התרבות השסועה בה אנו חיים, הן ביחסנו אל חולה הנפש והן כמטאפורה לערכים המובילים של החברה המערבית.

ואם נגענו בתרבות, כדאי לעבור מכאן אל המאמר שנכתב בידי גל רביב, העוסק בתקופת שלטונו של מוסליני באיטליה, ובחזונו  כממשיך האימפריה הרומית המפוארת. המושג אמנות האירופיטורה – אמנות המתבוננת בעולם מנקודת מבטו של הטייס, החולף במהירות מסחררת מעל נופים, ערים ובני אדם, היא אמנות המשווה לעצמה עוצמה וכוח, סמכות ועוצמה, שלא היו מוכרים קודם לכן באמנות המודרנית.

מירב בטט בעבודתה 'ארכיטקטורה ראציונליסטית תחת הפאשיזם', עוסקת בארכיטקטורה שהתפתחה תחת שלטונו של מוסליני באיטליה – ארכיטקטורה ראציונאלית לדבריה, שבשונה מארכיטקטורה שנוצרה תחת שלטונם של היטלר וסטאלין שדחו כל אפשרות ליצור אמנות מודרנית, הרי באיטליה אנו עדים לכינונן של תנועות רדיקליות באמנות והשאלה היא האם הארכיטקטורה בתקופתו של מוסליני התפתחה למרות הפאשיזם או בזכותו. הארכיטקטורה האורבנית היא נושא עבודתו של אורן רבינוביץ, המתבונן בפנומן האורבני כמקום בעל גבולות מטושטשים וכאינגראציה בין אלמנטים שהשפעת ההיסטוריה, הנרטיב הספרותי, שלא לדבר על ההשפעה הנודעת לטכנולוגיה ולכלכלה – כל אלה לוקחים חלק בעיצוב הסביבה העירונית בה אנו חיים ומקשה על הגדרות מדויקות וחד-משמעיות באשר לטבעה של תופעה זו.

גליון הסטודנטים השני של כתב העת פרוטוקולים, הוא גיליון מפתה, מרתק ונושך כאחד.

ברוך בליך

עורך ראשי