אנורקסיה נרבוזה והתיאוריה הפוקויאנית

תקציר

המאמר בוחן כיצד ניתן להבין את מחלת האנורקסיה נרבוזה על פי התיאוריות של פוקו, ואילו השלכות יש לבדיקה מעין זו לגבי התיאוריה שלו. נבדקו המאפיינים הפיסיים ההיסטוריים והנפשיים של מחלת האנורקסיה באמצעות מושגים שהעמיד פוקו במסגרת עבודותיו כמו שיח, כוח התנגדות ומזוכיזם בנוסף, נשאלת במאמר השאלה מה ניתן להסיק מבדיקה זו לגבי האופי והבעייתיות שבעבודותיו של פוקו.

 

 

מבוא
שאלת מחקר: כיצד ניתן להבין את מחלת האנורקסיה נרבוזה (להלן 'אנורקסיה') על פי התיאוריות של פוקו, ואילו השלכות יש לבדיקה מעין זו לגבי התיאוריה שלו.

התזה: התיאוריה של פוקו מאפשרת לראות את מחלת האנורקסיה כחלק ממארג מורכב של יחסי כוח והתנגדות, כלומר מחלת האנורקסיה אינה תוצר של דיכוי מוחלט אלא גם צורה של התנגדות.

 

רקע: מישל פוקו (1926-1984) פילוסוף והיסטוריון צרפתי המזוהה עם התנועה הפוסט סטרוקטורליסטית. לימודיו האקדמאיים היו בפסיכולוגיה ובפילוסופיה, ועבודתו ממשיכה להשפיע באופן ניכר כמעט על כל דיסציפלינה במדעי החברה והרוח עד היום. התיאוריה של פוקו מזוהה עם הזרם הפוסט סטרוקטורליסטי, וככזו היא עושה שני דברים. ראשית, היא מכירה בשיח מסוים ומשתמשת בו, ושנית, על ידי שימוש באותו שיח היא מפרקת את הנחות היסוד שלו, ובונה תיאוריה חדשה. כלומר, מטרתה קודם כל להצביע על שיח כחלק מתחביר קיים, ואחר כך לבדוק ולפרק. היא עושה דבר והיפוכו: אשרור הקיים ומצד שני ערעור וחתירה תחתיו. בדרכה זו היא מייצרת שיח חדש.

 

אופן ביסוס הטענה: בפרק הראשון של העבודה אציג כמה מושגי יסוד בתורתו של פוקו, תוך התמקדות בשניים מספריו המרכזיים, "לפקח ולהעניש" ו-"תולדות המיניות: הרצון לדעת". בדומה לעבודתו של פוקו, המושגים אינם מופיעים ברצף ליניארי, אלא בצורה רוחבית, והמכלול שלהם יהווה כלי לניתוח תיאורטי בהמשך העבודה. אחר כך אדון במחלת האנורקסיה, ואנתח אותה באמצעות התיאוריה של פוקו, תוך ניסיון לבדוק אם ניתוח זה מאיר את התיאוריה שלו באור אחר.

2. שיח, גנאולוגיה

"...בכל חברה וחברה ייצור השיח עובר פיקוח, ובעת ובעונה אחת גם נִברר, מאורגן ומופץ – וזאת באמצעות מספר מסוים של הליכים, שתפקידם למשול בכוחותיו ובסכנותיו, לשלוט במאורע האקראי של השיח ולחמוק מחומריותו הכבדה והאימתנית.[1]"

 

אחד המושגים השגורים בתיאוריה של פוקו הוא ה-'שיח' (discourse), שקשור ליחס שבין האינדיבידואל למוסדות חברתיים: "שיח הוא מערך מוסדר של היגדים המשתלבים עם היגדים אחרים בדרכים צפויות. את השיח מסדיר מערך של כללים המוביל לחלוקה ולהפצה של ביטויים והיגדים מסוימים. תפוצתם של כמה היגדים רחבה, ותפוצתם של אחרים מוגבלת[2]".

השיח מנסח את הצורה שבה אנו תופסים את המציאות בנושא מסוים, אך הוא לא משקף אותה באופן מדויק כפי שהיא. הוא אמנם, כאמור, בנוי מהיגדים הקשורים זה לזה באופן צפוי, אך לשיטתו של פוקו חשובים לא פחות ואולי אף יותר, הם אותם היגדים שהם נסתרים. אין לנו דרך לחוות את העולם אלא באמצעות השיחים המוכרים לנו, אף שלמעשה השיח הזה הוא מאוד מצומצם ומוגבל. הוא תוצר מובנה של כוחות חברתיים שיש להם אינטרס שדברים מסוימים יאמרו בצורה מסוימת, לעומת דברים אחרים שיישארו מתחת לפני השטח, לא גלויים לעין. כך נוצר מצב שמשתמשים בשיח שהוא כביכול 'נורמאלי', וקשה לראות מעבר לו, ולהבין את מערך הכוחות שחבוי בכל מה שלא נאמר. מושגים אלה של 'הדרה' ושל תהליכי הדרה הם אלמנטים קריטיים בהבנה של מהו שיח, וכיצד הוא נוצר. פוקו עוסק בדיוק בסוגיה זו: כיצד נוצר שיח? תולדות שינוי השיח, או גנאולוגיה – תולדות השיח, והאופן שהיווצרות שיח משנה מערך ידע.

השפה היא חלק חשוב מהשיח – אבל היא לא השיח עצמו. לפי הגישה הפוסט מודרניסטית ה-'יש' של העולם הוא לא חומר אלא טקסט - כדי שמשהו יתקיים ועל מנת שיהיה לו תוקף הוא צריך להיות קודם כל מעוגן בתיאוריה (מילולית). כלומר, אין שום דבר מחוץ לעולם המוכר, המתועד: העולם הוא מערכת סגורה – כדי להכיר משהו, אותו משהו צריך כבר להיות בתוך שיח. לשיטתו של פוקו אין אפשרות להיות מחוץ לשיח – יש רק אפשרות לבחור עמדה בתוך שיח קיים.

אם כן, פוקו מנתח את התנאים החברתיים בהם מתהווה ה-'מציאות' וה-'אמיתות' כפי שהן מוכרות. מחקריו הם רוחביים ולא ליניאריים, כלומר פוקו אינו בודק מהם התנאים או האירועים שהובילו ל-X, אלא כיצד התהווה דווקא X מתוך מכלול עצום של אפשרויות אחרות. פוקו אינו מתיימר להציע אלטרנטיבה אחרת ל-X שהיא 'צודקת' או 'נכונה' יותר. הוא מבקש להראות שלגרסה של X כפי שהתהוותה יש אותו תוקף כמו כל גרסה אפשרית אחרת שלא יצאה אל הפועל. פוקו ביקש לבחון מה מהידע המוכר לנו כאמיתות עשוי להיות מקרי. הוא מיקד את מחקריו במדעי חברה אשר מתיימרים להציע אמיתות מדעיות בנוגע לטבע האדם – אמיתות שהן למעשה רק ביטויים של השתייכות לקבוצה חברתית זו או אחרת[3]. פוקו מנסה לבחון את האופן שבו אמיתות אלה הם תוצאה של יחסי כוח היסטוריים מקריים ולא אמיתות  מדעיות מוחלטות.

הארכיאולוגיה שימשה כמתודיקה יעילה עבור התיאוריה של פוקו משום שהיא מקנה תמיכה היסטוריוגרפית שאינה מבוססת על דעתם הסובייקטיבית של יחידים[4]. ניתן באמצעותה לחקור באופן שמאפשר הדחקה של מחשבה סובייקטיבית שמאפיינת צורות מחקר כמו פנומנולוגיה והיסטוריוגרפיה קלאסית. אך היכולת לערוך מחקר ביקורתי באמצעותה מוגבל להשוואה בין השיחים השונים ששלטו בתקופות היסטוריות שונות. השוואה שכזו עשויה להראות את המקריות של צורת חשיבה מסוימת ביחס לצורות חשיבה קודמות ואפקטיביות לא פחות, אך אין באפשרותה ללמד על אודות הגורמים אשר הביאו לשינוי בצורת החשיבה, לשינוי בשיח. השימוש ב-'גנאלוגיה' כמתודיקה מחקרית מטרתו להראות ששיח מסוים הוא תוצאה מקרית של אירועים היסטוריים, ולא תוצר של תהליכים רציונאליים מכוונים.

 

2.1 ידע, כוח

היחסים שבין ידע לכוח הם מורכבים. על פי תפיסתו של פוקו שני מושגים אלה תלויים זה בזה ומתקיימים זה יחד עם זה. לשיטתו ידע נוצר במסגרת של יחסי כוח. הוא ביקש להתחקות אחר אותם תהליכים שמבססים דבר מה כ-'ידע', כלומר כאמת נתונה, וכיצד אותו ידע משפיע על מערכת של יחסי כוח[5].

לשיטתו של פוקו השיח כל פעם מייצר מחדש את מערך הידע. פוקו מבקש להציף את אותם הדברים שאינם גלויים בשיח: "השיח יכול להיות דבר פעוט לכאורה, ועדיין האיסורים המוטלים עליו חושפים בשלב מוקדם מאוד ובמהירות רבה מאוד, את זיקתו למשאלה ולכוח[6] ". על ידי השחה של מה שהיה סמוי או חריג, נוצרת אפשרות לצבור עליו ידע ולחקור אותו. כלומר כאשר משהו מוגדר כשונה מן הכלל, מוגדר הבדל ונוצר מערך ידע חדש. ככל שיש יותר שיח על כל אלמנט של כוח, כך הכוח באותם יחסים נחלש. עצם השיח – ההתעסקות והדיבור על הכוח, והפיכתו מסמוי לגלוי כבר מחליש את אפשרות הכוח.

לשיטתו של פוקו היכן שיש מערכת של יחסי כוח, ישנו פוטנציאל לייצור ידע. בהקשר זה פוקו מתייחס למושג ההדרה, כדי להראות שאותם יחסי כוח עוזרים לייצר ידע מסוים, ובאותה מידה מונעים אפשרויות אחרות של היווצרות ידע. פוקו גם מצביע על כך שכדי שידע מסוים יקבל מעמד של אמיתות הוא צריך לעבור תהליכי אשרור ע"י גורמי סמכות. לכן יש להתייחס לידע בספקנות, שכן במידה רבה הוא מתבסס כאמת מתוך כוונה של בעלי אינטרס לשמר סטאטוס קוו של יחסי כוח נתונים[7]. לייצור ידע עשוי גם להיות תפקיד חשוב בהתנגדות לכוח, אך בתהליך של ייצור ידע אודות אוכלוסיה מסוימת בהכרח נוצרים יחסי כוח בין מי שמייצר את הידע לבין האוכלוסייה הנחקרת. "...האמת מובנית ומתוחזקת על ידי מגוון רחב של אסטרטגיות, אשר תומכות בה ומאשרות אותה ומדירות והודפות גרסאות חלופיות לאירועים...[8]".

 

2.2 כוח

אחד המרכיבים החשובים ביותר בתורתו של פוקו הוא המושג 'כוח'. בהרבה מעבודותיו מתייחס פוקו ליחסי הכוח הקיימים במסגרות חברתיות שונות – בין מוסדות ציבוריים ומדיניים לבין האינדיבידואל. הגישה המרקסיסטית שרווחה בתקופה המודרנית הציעה ניתוח סכמאטי של כוח אשר מופעל על ידי בעלי האמצעים כלפי חסרי האמצעים בצורה חד סטרית, כלומר כוח אשר גורם לדיכוי. פוקו ביקר גישה זו, וביקש להתייחס למונח 'כוח' לא כשם עצם[9], כמשהו אשר מצוי בידי גורם זה או אחר, אלא כאל פועַל, כמשהו שמעורר תגובה, כמשהו פלואידי שגורם לשינויים בכיוונים שונים במערכת נתונה, ולא מופעל בכיוון חד סטרי בלבד. 

בהקשר זה חשוב לציין שפוקו ביקש להתייחס למערכים של יחסי כוח שנוצרים בכל סיטואציה חברתית נתונה. כלומר, הוא ביקש לבדוק כיצד מתגלמים ומשתנים יחסי כוח בסיטואציות היום יומיות ביותר, ובמבנים החברתיים הבנאליים ביותר, ולא בהכרח בסכמות חברתיות בהן כוח מופעל רק 'מלמעלה', על ידי מוסדות. לשיטתו של פוקו ישנם סוגים שונים של מערכות כוח וצורות הפעלה שלהם, ואין ביניהם קשר הכרחי.

 

 

2.3 כוח, התנגדות

פוקו ניתח 'יחסי כוח' בניגוד ל-'כוח' בלבד. לטענתו גם כאשר הוא מופעל, הכוח אינו גורם רק לדיכוי, כפי שגורסת התיאוריה המרקסיסטית  - אלא פועל באופן יעיל ויצירתי בכך שהוא מאלץ התפתחות של צורות התנהגות חדשות, מכורח המגבלות שהוא יוצר, ומצמיח התנהלות שונה מזו שהכוח מכתיב.

בהקשר להיבט היצרני של הכוח טען פוקו ש-"אם הכוח היה תמיד דיכוי ותו לא, אם הוא היה רק אומר 'לא', האם עולה על הדעת שהיינו מצליחים לציית לו?"[10]. כלומר פוקו מתייחס בדברים אלו לאותו אלמנט יצרני של הפעלת כוח – אלמנט של התנגדות. לשיטתו "היכן שישנו כוח ישנה התנגדות"[11], כלומר אם לא קיימת התנגדות, למעשה לא קיימים יחסים של כוח. ההתנגדות היא חלק בלתי נפרד מיחסים אל - היא טבועה בהם. 

בכך חל שינוי בתפקיד של האינדיבידואל ה-'מדוכא' שעליו מופעל הכוח – כבר לא מדובר ביחיד הנשלט, המדוכא, הפאסיבי, אלא ביחיד האקטיבי, שיש לו תפקיד במערך הדינאמי של יחסי הכוח. באופן זה לא העמדה שכל צד נוקט היא בעלת המשמעות, אלא הצד ביחסי הכוח, שולט או נשלט, שכל צד בוחר לנקוט. יחסי כוח אלה ממומשים ומתבטאים, לשיטתו של פוקו דרך שרשרת של סימנים, כשהמוקד של סימנים אלו לאורך ההיסטוריה האנושית הוא הגוף.

 

2.4 כוח, התנגדות, גוף

בעבודתו "תולדות המיניות" מתמקד פוקו בגוף האדם בתור המסמן העיקרי של יחסי כוח. לדבריו גוף האדם הוא זירת המאבק הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית. כלומר, התנהגויות גופניות וסימנים פיזיים שמתרחשים על פני הגוף של האינדיבידואל הם הסימנים של יחסי הכוחות בין גורמים מדכאים בחברה לבין אותו אינדיבידואל.

חשוב לציין שמדובר, כאמור, ביחסי כוח דינאמיים. הגוף הוא אתר שהשיח נחרט בו, אך ייחודו הוא בכך שהוא גם מקום שמתנגד למבנה של השיח עליו, שיוצר דיאלוג כאשר מופעל עליו כוח. זהו מעין משחק אינסופי, כשלשני הצדדים יש אינטרס ויכולת לשנות את מצב יחסי הכוח בכל רגע נתון, והגוף האנושי הוא המקום שבו משחק זה יוצא אל הפועל. למשחק האינסופי הזה אין מטרה מוחלטת – אין ניסיון להגיע לצדק חברתי או לאיזושהי אמת -  הסימנים האלה, כפי שהם באים לידי ביטוי וחורתים את עצמם על הגוף, הם לשיטת פוקו האמת של החברה. 

פוקו מרד בתפיסות אקזיסטנציאליסטיות שייחסו לאינדיבידואל, לסובייקט, אחדות מהותית. בניגוד לתפיסה זו שלכל אדם ישנן תכונות שהן מהותיות לזהותו, פוקו טען שאף אחד אינו ישות הומוגנית אחת – ושכל אדם הוא מעין קולאז', הופעה מקרית של סימנים שנחקקו בגופו אשר מוכתבים באופן אקראי מהממסד וממנגנוני הייצור. ניתן לשנות כל סימן כזה בכל רגע נתון, כי שום דבר בסובייקט אינו מהותי. כל אחד הוא אינדיבידואל כתוצאה של הבניות חברתיות, ולא כמצב יסודי נתון[12].

בהקשר זה הייתה התיאוריה של פוקו מועילה במיוחד עבור פמיניסטיות רבות שיכלו בעזרתה לנסות לבסס תיאוריות שלהן בנוגע לדיכוי נשים מבלי לקשור אותו לתכונות מהותניות שקריות שתויגו כזהות נשית. ג'ודית באטלר התייחסה לנושא בטענה ש-"...זהות היא משהו פרפורמטיבי, משהו שאנו מבצעים ומשחקים, משהו שאנו מרכיבים מפרקטיקות שיחניות קיימות – לא משהו שיש לנו"[13]. למעשה, בכל רגע ורגע בחיים באופן שבו אדם מוציא לכוח את הפרפורמנס שלו הוא מממש את האופן בו המוסדות הטביעו בו את חותמם.

 

3. 'לפקח ולהעניש'

"Discipline is a political anatomy of detail"[14]

 

ספר זה של פוקו (Discipline and Punish) שנכתב ב-1975 הוא תיאור התפתחות שיטות השליטה המודרניות (כליאה, פיקוח) ביחס לשיטות קודמות (התעללויות והרג) שהיו נהוגות לפני כן. על ידי חקירה גנאלוגית פוקו בוחן את הפרקטיקות המודרניות השונות של שליטה אשר מופעלות על אוכלוסיות ואת השפעתן. הוא מדגיש את המעבר לצורות שליטה 'הומאניות' גם כמעבר לאמצעי שליטה הרבה יותר אפקטיביים[15], ומראה כיצד פרקטיקות אלה של ענישה ושליטה מיושמות במסגרות שונות בחברה, ומחלחלות עד לרמת הגוף היחיד.

אותן פרקטיקות מודרניות של שליטה החלו להתפתח בסביבות המאה ה-18 יחד עם התפתחות הקפיטליזם והמהפכה התעשייתית, כחלק משיטת ניהול עבודה שתרמה יותר ליעילותם של מקומות ייצור. פוקו מתייחס לשלוש צורות שליטה מִשמעתיוֹת עיקריות בספר זה[16]. הראשונה מבינהן היא התצפית (hierarchical observation), כלומר האפשרות של בעלי כוח לראות את מי שכפוף לו ביחסי הכוח. במצב כזה האוכלוסייה הנצפית מודעת להשגחה התמידית שיש עליה, מבלי בהכרח לדעת כיצד. פרקטיקה שנייה היא השיפוט (normalizing judgment) – האבחנה שנעשית על ידי גורמי כוח בין מה שנחשב במסגרת הנורמה, ומה מחוץ לה. פרקטיקת הבחינה (examination) מאפשרת לצבור ידע אודות אוכלוסיה נתונה.

מטרתן של פרקטיקות מודרניות של שליטה היא נורמליזציה על ידי משמוע. שיטות שליטה קודמות הפעילו אמצעי ענישה כנקם על מעשה שבוצע כנגד החוק, כאמצעי הרתעה לציבור וכמפגן של כוחו של המשטר. לעומתן, פרקטיקות מודרניות של שליטה הרבה פחות גלויות לעין, ועל ידי שימוש בהן, הוודאות שמי שחורג מנורמות מסוימות ייענש, היא אשר מרתיעה. וודאות זו מושגת על ידי שימוש באמצעי שליטה 'מנרמלים' – אמצעי שליטה שמגדירים מהי התנהגות 'נורמאלית' ומהי התנהגות 'לא נורמאלית', כאשר מי שחורג מהמסגרת הנורמאלית אינו נענש כבעבר, אלא עובר תהליך שיקומי של תיקון, של חזרה למוטב, ל-'נורמאלי'. לשיטתו של פוקו, מטרת השליטה היא כלכלית: למשמע את הגוף, לייעל את תנועותיו ואת האופן שהוא מאורגן?)[17].

פוקו מתייחס לגוף כגוף ממושמע (docile bodies'')[18]. לטענתו בתקופה הקלאסית התגלה הגוף כאובייקט וכמטרה של כוח (power)[19], כשהכוונה בגוף ממושמע היא

 "A body… that may be subjected, used, transformed and improved. The celebrated automata… were not only a way of illustrating an organism, they were also political puppets, small-scale models of power…[20]"

פוקו התייחס לאופן המשמוע של הגוף כ-"micro-physics of power". הוא טען שבכל חברה הגוף כפוף לכוחות מחמירים שכופים עליו מגבלות ואיסורים, אך בעידן המודרני חל שינוי בקנה המידה של השליטה. במקום להתייחס לגוף כמכלול שלם ואחיד, פרקטיקות שליטה מופעלות על חלקיו השונים, ובכך משיגות עליו שליטה ברמת התפקוד: בתנועות, בהתנהלות של הגוף במרחב וכדומה. הפרקטיקות שבאמצעותן נשלטות פעולות הגוף ושכופות עליו ערכי צייתנות ותועלת הן צורות משמוע ('disciplines')[21].

"The human body was entering a machinery of power that explores it, breaks it down and rearranges it. A 'political anatomy', which was also a 'mechanics of power', was being born; it defined how one may have a hold over others' bodies, not only so that they may do what one wishes, but so that they may operate as one wishes, with the techniques, the speed and the efficiency that one determines. Thus, discipline produces subjected bodies, 'docile' bodies."[22]

"משמעת פירושה עמידה בזמנים, שליטה עצמית בתנוחות הגוף, ובתפקודים הגופניים, ריכוז, עידון תשוקות ורגשות מידיים – כל היסודות הללו הם תוצאיו של לחץ משמעתי, והם בה בעת פעולות המייצרות את הפרט ככפוף לסדרה של הליכים המגיעים אליו מבחוץ ושמטרתם לגרום לו למשמע את עצמו בעצמו. הפרטים המשתייכים לחברה המערבית הפנימו את נורמות המשמעת הללו עד כדי כך שעל פי רוב עם אינם חווים אותן כפרי יצירתם של מוסדות[23]".

הפיכת הגוף לאתר הוא רעיון פוליטי של הפיכת החברה מיחידים לקבוצות. הגוף היחיד הפך להיות חלק מסטטיסטיקה והוא אינו מעניין אלא כשהוא נחקר כחלק מקבוצה גדולה יותר. בחינה וסקירה של אוכלוסיה מסוימת הופכת אותה לאתר של ידע מצטבר. סקירתה של אוכלוסיה נתונה מספקת ידע שעל בסיסו ניתן ליצור קטגוריות ולקבוע נורמות, מה שמאפשר שליטה על אותה קבוצה.

לשיטתו של פוקו פרקטיקות הענישה המודרניות הפכו למודל השליטה של כלל החברה, כשמוסדות כמו בתי ספר ובתי חולים החלו לתפקד על פי המודל של בתי כלא, כשהפנאופטיקון הוא אותו מודל. הפנאופטיקון הוא מבנה שתוכנן במקור כבית כלא על ידי הפילוסוף Jeremy Bentham בסוף המאה ה-18. הרעיון המרכזי של המבנה הטבעתי הוא לאפשר למשקיף הממוקם במרכזו לראות את כל האסירים, וזאת מבלי שהאחרונים יוכלו לדעת אם הם נצפים או לא. למעשה המשקיף אינו תמיד רואה כל אסיר, אך הוא יכול. לשיטתו של פוקו זהו מודל ארכיטקטוני מושלם של כוח משמעתי. על הפרט לנהוג כאילו סוקרים אותו בכל רגע נתון, למרות שאין זה המצב באמת. בצורה זו הפרט מפנים את המבט הממשמע, הוא הופך להיות הסוהר של עצמו ומאמץ לעצמו את מגבלות הכוח. לעתים נורמות ההתנהגות שהכוח מאלץ מופנמות אצל הפרט באופן כל כך אינהרנטי עד שהוא אינו חווה אותן כתוצר של המוסדות.

"… in order to be exercised, this power had to be given the instrument of permanent, exhaustive, omnipresent surveillance, capable of making all visible, as long as it could itself remain invisible. It had to be like a faceless gaze that transformed the whole social body into a field of perception…[24]"

 

4. 'תולדות המיניות'

בכרכים הראשונים של 'ההיסטוריה של המיניות' (1976) ביקש פוקו לערוך חקירה גנאלוגית לשיחים השונים על אודות המיניות החל מתקופת יוון העתיקה ואילך, תוך התמקדות בגוף כאתר שעליו נחקקים מאבקי הכוח – אתר עליו מופעל כוח ואשר עליו הכוח גם מתערער. מטרת ניתוח תולדות המיניות היא לחשוף את הכוחות שפעלו בהיסטוריה שביקשו למחוק ולהעלים את הגוף, ואת ההתנגדות לאותם כוחות, כדבריו, "המטרה היא לנתח את היווצרותו של סוג מסוים של ידע על המין, לא במונחים של חוק ושל דיכוי, אלא במונחים של כוח[25]".

בכרך הראשון דן פוקו בשיח המיניות כפי שהתהווה במהלך התקופה הויקטוריאנית (המאה 19) ובהשפעותיו שניכרות, לטענתו, עד היום. המיניות (בניגוד למין) התהוותה  עם הניסיון להשתיק את כל מה שקשור בה ולהסתירה מאחורי דלתיים סגורות במהלך התקופה הויקטוריאנית. אותו ניסיון להשתיק את המיניות, לדכאה או לתחום אותה במסגרות ספציפיות דווקא יצרה שיח הולך וגובר על אודותיה: "אם המין מדוכא, כלומר, אם הוא נידון לתחום האיסור, אי-הקיום והאלם, עצם הדיבור עליו ועל דיכויו לובש צורה של מעין פריצת-גדר (transgression) מכוונת. מי שנוקט לשון זה מעמיד את עצמו, במידה מסוימת, מחוץ לתחום הכוח. הוא מערער על יציבות החוק. הוא מטרים, ולו במעט, את החירות העתידית[26]".

המין הפך למושא של דיסציפלינות מדעיות כביכול, וככזה נוצר ידע אודותיו[27], והוא הפך לציר של יחסי כוח. "לשם מה נערכה השחה זו של המין אם לא על-מנת לגרש מן המציאות את צורות המיניות החורגות מן הכלכלה הנוקשה של הרבייה, באמצעות אמירת לאו לפעילויות הבלתי-פוריות, החרמתן של ההנאות הצדדיות, וצמצומן או מניעתן של הפרקטיקות שמטרתן לא הייתה העמדת צאצאים?[28]". בניתוחו פוקו יוצר היפוך על פיו מה שתהליך ההשחה מנסה להעלים, להסתיר או להוקיע למעשה נגלה ונידון יותר, ומה שהמוסדות מנסים להשתיק הוא למעשה הכרחי לתפקודם.

בדברים אלה פוקו מתייחס להיווצרותה של שליטה שנובעת מהידע של האחר על אודות מיניותו של היחיד, אך ישנה גם שליטה הנובעת מידיעתו של היחיד על אודות עצמו. פוקו מתייחס לתהליך של משמוע עצמי שבאמצעותו היחיד מפנים את הנורמות שמוכתבות על ידי אותן דיסציפלינות של מיניות, ומפקח על עצמו באופן כזה שהמופע שלו תואם את אותן נורמות. לשיטתו של פוקו אין אמת אולטימטיבית אלא דראמה, משחק אינסופי -  והגוף נמצע כל הזמן על סף, בתנועה בתוך מרחבי שיח שונים, כלומר הוא המוקד שבו הדראמה הזו יוצאת אל הפועל, כל פעם לפי שיח אחר.

פוקו קובע שתי פרקטיקות עיקריות של ייצור 'אמת' או  'ידע' על אודות המין – האחת הוא מכנה 'אמנות האהבה', במסגרתה האמת מחולצת מתוך ההנאה עצמה, והיא נבחנת לא ביחס לחוקים או איסורים אלא ביחס לעצמה[29], והשנייה, אשר נהוגה בתרבות המערבית, היא הוידוי. הוידוי כ-"אמצעי לייצור האמיתי[30]" החל עוד בימי הביניים במסגרת הכנסייה, והוא הופך לאמצעי ההכרה של האדם במעשיו או במחשבותיו של עצמו[31]. פוקו מראה כי טכניקת הוידוי השתרשה באינספור תחומים אחרים עם הזמן: ברפואה, בחינוך בקשרים בין-אישיים וכו', וטוען שטכניקה זו "משולבת כבר בגופנו עמוק כל כך, עד שאין אנו מבחינים יותר בהיותה תוצא של כוח המטיל עלינו אילוצים. נדמה לנו דווקא שהאמת... "מתחננת" להיחשף... וכי רק דרך סוג של שחרור תוכל להגיע לכלל ביטוי. הוידוי משחרר, הכוח משתיק; ...האמת איננה חופשית מטבעה... ואילו ייצור האמת מרושת כל כולו ביחסי כוח...[32]".

 

5. אנורקסיה נרבוזה

"…the body is the locus of all that threatens our attempts at control"[33]

 

אנורקסיה נרבוזה {an (=lack of), orexis (=apetite)} היא הפרעת אכילה מסוכנת בעלת שיעור תמותה לא מבוטל המאופיינת בסירובה של החולה לשמור על משקל גוף בטווח של 15% ממשקלה הרגיל. מאפיינים נוספים של המחלה הם חרדה מפני עלייה במשקל או השמנה, דימוי גוף מעוות ואל-ווסת. חולות אנורקסיה חשות ברעב, אך מדכאות אותו באופן מודע. רובן הגדול של האנורקטיות הן נשים, אם כי ההפרעה מופיעה בגברים בשיעור של כ-5% עד 10% ממספר המקרים המאובחנים. ההפרעה מתפתחת לרוב בגיל ההתבגרות, אך ישנם מיקרים שהיא מופיעה בשלב מאוחר יותר בחיים.

הגורמים למחלה אינם לגמרי ידועים, אך מניחים שיש להתפתחותה קשר לתפישות חברתיות בנוגע לגוף ולגורמים שקשורים במשפחה. במאמרה אודות המחלה, כתבה הפמיניסטית סוזן בורדו על ההיבט הדואליסטי של המחלה. זוהי השקפה פילוסופית על פיה ישנה חלוקה של הקיום האנושי לשני תחומים – הגופני חומרי מצד אחד, והרוחני שכלי מצד שני. השקפה זו מתארת במדויק את דימוי הגוף של האנורקטית, שחווה את גופה לעתים כישות שהיא זרה לה, כ-'לא-עצמי', לעתים כגורם מגביל, כמו כלוב או כלא, ולעתים כאויב שלה. המטרה האולטימטיווית של האנורקטית היא ללמוד לחיות ללא תלות בגוף, עצמאית מפיתויים ומהסחות, להשמיד כל תשוקה ורעב. אלה הם התנאים לניצחון בניסיונה להשיג שליטה על הגוף. הדואליות הזו היא תוצר לוואי של זיהוי העצמי עם שליטה, והניסיון הזה לקבל שליטה רק מקבע את גחמותיו של הגוף כזרות יותר, חזקות יותר, ויותר מצריכות שליטה. הרזון מייצג את ניצחון הרצון על פני הגוף, את הטוהר.

 

5.1 היסטוריה

מחלת האנורקסיה כמעט שלא הייתה מוכרת עד לפני שנות השבעים של המאה ה-20, אך כמחלה קלינית היא תועדה כבר במאה ה-17 כמאופיינת בהעדר תיאבון ובסימפטומים אחרים שיוחסו לדאגות וחרדות. במהלך המאות הבאות תועדו רק מיקרים בודדים של 'נערות צמות', אך במחצית השנייה של המאה ה-19 היא הפכה למוקד של תשומת לב רפואית בעקבות פרסומם של שני מאמרים אודות מספר מקרים של מה שכונה כ-'הרעבה עצמית'. וויליאם גול, שכתב את אחד המאמרים תבע למעשה את המינוח 'אנורקסיה נרבוזה' כדי להבדילה משחפת, ואילו הנוירולוג צ'רלס לסג שפרסם את המאמר השני סיווג את המחלה כ-'היסטריה', מינוח שכלל מחלות אחרות שסווגו כהפרעות נוירוטיות נשיות. נשאלת השאלה אם פרסומם המקביל של שני המאמרים מעיד על עלייה משמעותית במספר המקרים של ההפרעה, או שמא הם ניסחו מחדש התנהגויות וסימפטומים שכבר היו שכיחים ושעד אז לא הבחינו בהם. "שאלה זאת... בהעדר נתונים מבוססים יותר, בלתי ניתנת למענה. יחד עם זאת, סביר כי לפחות מבחינה היסטורית חלה למעשה עלייה ממשית בשכיחותה של התופעה באותה תקופה[34]".

 

 

6. יחסי כוח – משמוע נשי

מחלת האנורקסיה היא דוגמא מובהקת לאופן שבו מאבקי כוחות שמתבטאים בפרקטיקות משמוע שונות, נחרטים על פני הגוף, כפי שגרס פוקו. במאמרה מבקשת הפמיניסטית סנדרה לי ברטקי להתחקות אחר אותן פרקטיקות משמוע והתנאים להיווצרותן, וכמוה גם הפמיניסטית סוזן בורדו, אשר ממקדת את השאלה באופן ספציפי במחלת האנורקסיה.

ברטקי במאמרה מתייחסת לפנאופטיקון שמתאר, לפי פוקו, באופן מדויק את אופי הפעולה של פרקטיקות המשמוע המודרניות. ברטקי מתייחסת  לפרקטיקות כאלה שמכוונות באופן ספציפי וייחודי לגוף הנשי, ומחלקת אותן לשלוש קטגוריות עיקריות[35]:

1. פרקטיקות שמטרתן ליצור גוף בעל מימדים וצורה מסוימת: דיאטה, התעמלות (מסיבות אסטטיות יותר מאשר מסיבות בריאותיות) ותרגילים שמיועדים לטפל בשומן או חלקי גוף שהם ייחודיים לנשים (צלוליטיס, למשל), ייעוץ יופי (טיפולים למחיקת קמטים, למשל), וכדומה.

2. פרקטיקות שמטרתן ליצור שפת גוף עם תנועות ותנוחות מסוימות, כמו למשל מחקרים שמראים שנשים משתדלות ליטול כמה שפחות מקום במרחב הציבורי (ישיבה עם רגליים סגורות וידיים צמודות לגוף) וכדומה.

3. פרקטיקות שמטרתן להציג את הגוף הנשי כמשטח מקושט: הורדת שיער מכל חלקי הגוף, איפור, תכשירי יופי לפנים ולשיער וכדומה. כל אלה מיועדות ליצור גוף נשי מובנה, מתורגל, ממושמע ומוגבל.

גם ברטקי וגם בורדו מבקשות להתחקות אחר התנאים להיווצרות המשמוע של הגוף הנשי, ולבדוק מיהם המוסדות הממשמעים: "Who is the top sergeant in the disciplinary regime of femininity?"[36]. שתיהן גורסות שאין מישהו ספציפי שכיוון לזה, כלומר שאין רצף ליניארי ברור של החלטות שהתקבלו על ידי גורמי סמכות ושהובילו למשמוע זה. לטענת ברטקי, פוקו נוטה לזהות הטלת פרקטיקות משמוע עם פעולה של מוסדות ספציפיים (כמו בתי ספר ובתי כלא, לדוגמא, שמאמצים פרקטיקות שונות שיעילות למטרותיהם, כשהפנאופטיקון מתאר באופן מדויק את אופי הפעולה של הפרקטיקות האלה), ובכך הוא מתעלם ממידת יכולתן של הדיסציפלינות להיות עצמאיות מכל מוסד בפעולתן[37]. כדברי פוקו:

"'Discipline may be identified neither with an institution

 nor with an apparatus; it is a type of power, a modality for its exercise, comprising a whole set of instruments, techniques, procedures, level of application, targets; it is a 'physics' or an 'anatomy' of power, a technology. And it may be taken over by 'specialized' institutions (the 'penitentiaries' or 'houses of correction' of the nineteenth century), or by institutions that use it as an essential instrument for a particular end (schools, hospitals), or by pre-existing authorities that find it a means of reinforcing or reorganizing their internal mechanisms of power (one day we should show how intra-familial relations, essentially in the parents-children cell, have become 'disciplined', absorbing… external schemata, first educational and military, then medical, psychiatric, psychological, which have made the family the privileged locus of emergence for the disciplinary question of the normal and the abnormal)[38]".

 

המקרה של משמוע הגוף הנשי הוא שונה, לטענת ברטקי, בכך שלאף אחד מהגורמים שמעודדים פרקטיקות אלה - הורים, מחנכים, יועצות יופי, התקשורת וכו', לאף אחד מאלה אין את הסמכות שמאפיינת מוסדות ממשמעים ברורים או רשמיים יותר. כלומר אלה פרקטיקות שמופעלות שלא על ידי ממסד או מסגרת ספציפית:

"The disciplinary power that inscribes femininity in the female body is everywhere and it is nowhere; the disciplinarian is everyone and yet no one in particular"[39].

הבעיה העיקרית, לטענת ברטקי, בכך שפרקטיקות המשמוע הנשי אינן מזוהות עם שום מוסד רשמי היא שמתקבל הרושם שהנשיות היא תוצר טבעי או רצוני של נשים. אמנם, לטענתה "no one is marched off for electrolysis at gunpoint"[40], וישנם גם מיקרים בהם מדובר ביזמה אישית – אך חשוב להבין את ההיבטים השונים של הגוף הנשי הממושמע בהקשר של מערכת הרבה יותר גדולה של יחסי כוח והכפפה מינית.

בורדו מצטטת את פוקו בהקשר זה בטענה שבהרבה מיקרים בהיסטוריה "לא היה אף אחד ש-'המציא'[41]" את המטרות והאסטרטגיות האלה. עם זאת, דברים אלה לא עומדים בסתירה לעובדה שאנשים לאורך ההיסטריה כן קידמו את האינטרסים של עצמם באופן מודע, ועל ידי כך קידמו וביססו יחסי כוח מסוימים. אך אין משמעות הדבר שהם כיוונו או תכננו את אותם יחסי כוח למצב מסוים. ככל הנראה כלל לא יכלו לדעת מראש את אופן התפתחות הדברים, ובטח שלא לתכננם. בורדו אף מוסיפה לטעון שלמרות שביחסי כוח יש שליטה באוכלוסייה מסוימת, אין זה אומר שבעלי הסמכות אכן שולטים במצב, או שהנשלטים אינם מקדמים את המצב בעצמם. עניין זה בולט במיוחד בסוגיה של מחלת האנורקסיה נרבוזה.

 

6.1  יחסי כוח - התנגדות

            במאמרה מתייחסת סוזן בורדו לאחד ההיבטים המרכזיים של מחלת האנורקסיה - השליטה על הגוף. באופן טיפוסי האנורקטית חווה את חייה ואת הרעב שלה כחוסר שליטה. בהרבה מיקרים המחלה מתחילה מהצלחה בדיאטה, וממשיכה בגלל ההתמכרות לתחושת ההצלחה והשליטה. התסכול שבהרעבה, הקושי שבהתעמלות והכאב שנובע מסיבוכים של המחלה הם רק הוכחה מחזקת של שליטתה בגופה. תחושת ההישג נוטעת בחולה את התחושה שהיא יכולה לגבור על כל מכשול, לדחוף את עצמה כדי להשיג את מטרותיה, ומרגשת אותה על יכולתה להיות בשליטה מלאה על צורת הגוף. באופן אבסורדי למרות סכנת המוות הממשית לאנורקטיות, במהלך המחלה דווקא תחושת חוסר הפגיעות שלהן היא הדומיננטית. בורדו טוענת שבתרבות שמתאפיינת בעודף צריכה הרצון לכבוש את הגוף ולהכניעו מביע מרד אסתטי או מוסרי[42].

אם כן, ניתן לראות את האנורקסיה כביטוי מובהק של התנגדות לכוחות אשר מופעלים על הגוף, כפי שמתאר פוקו בתורתו. בהקשר זה האנורקסיה היא פעולה מזוכיסטית, כלומר אבסורדית. זוהי מעין סטייה מהנורמות, אותן נורמות שפרקטיקות המשמוע מנסות להטמיע בגוף. סטייה זאת, מטרתה לנסות לקבל שליטה מתוך ההתנגדות לנורמה. האנורקסיה היא צורה להשיג שליטה דרך פגיעה גופנית שמופעלת שלא לפי קודים נורמטיביים של התנהגות.

בספרו "אנורקסיה ובולימיה" אודות המחלה, מסביר גורדון ש-"הפרעות אכילה הן בסופו של דבר פוליטיות, בגלל קרבתן לבעיה של שליטה בגוף הנשי והתאמה לסטנדרטים הנפוצים של יופי... הפרעות אכילה נוטלות, אם כך, חלק בפוליטיקה מינית וכמו כן מנוצלות לצורך מטרות פמיניסטיות"[43]. לעומתו, בורדו מדגישה במאמרה שההתנגדות של האנורקטית כפי שהיא מתבטאת על פני גופה אינה התנגדות פוליטית מודעת[44], ושלמעשה היא אינה משקפת הבנה חברתית או פוליטית. הסימפטומים עצמם פועלים באופן כזה שאינם מותירים מקום להתעסקות או הבנה שכזו. הרעיון והמטרה של 'להיות רזה' הופך למוקד כל כך מרכזי וחזק שהוא הדבר היחיד שמעסיק את האנורקטית. בהקשר זה היא טוענת שבאופן פרדוקסאלי הפתולוגיה של ה-'התנגדות' הנשית הזו כאילו פועלת בקנוניה עם התנאים החברתיים בהם היא צמחה. למרות תחושת השחרור והעצמאות שנשים אנורקטיות חשות לגבי אידיאל הרזון שלהן, הרדיפה אחר האידיאל הזה למעשה מסיחה אותן מהתפתחות פנימית ומהישג חברתי:”as a feminist protest, the obsession with slenderness is helplessly counterproductive”.[45] 

בהתייחס לתנאים החברתיים בהם התפתחה האנורקסיה כצורת התנגדות, בורדו טוענת שקיים דמיון רב בינה לבין התקופה בה מחלת ההיסטריה הנשית הייתה נפוצה. ההיסטריה היא אבחנה רפואית שהייתה נהוגה בעולם המערבי ונפוצה בעיקר בתקופה הויקטוריאנית לקשת רחבה של תסמינים, כולל עילפון, עצבנות, קוצר נשימה, חוסר תיאבון וכדומה. האבחנה איננה מוכרת עוד בעולם הרפואה. במהלך התקופה הויקטוריאנית חלו כמה מהאירועים המכוננים של תנועת הפמיניזם (1840), אך יחד עם זאת האידיאל הנשי הדומיננטי של התקופה היה של אישה שופעת, עדינה ותלותית. בהרבה מיקרים הומלץ לנשים הסובלות מהיסטריה טיפול פסיכולוגי ובעיקר מנוחה בבית, מבלי להבין שהאופי המבודד, המשעמם והמתסכל של טיפול מעין זה תרם לאטיולוגיה של המחלה. "היסטריה מבטאת את הדילמות התרבותיות... וסתירות חברתיות, בהן התנסו נשות המאה ה-19... על אלה נמנה הצורך בנשיות מוגזמת ומיניות חיצונית, ובו בזמן ציפייה, כי תנהגנה על פי קוד התנהגות מיני צבוע, מודחק... יחד עם זאת, בעוד שיוחס ערך רגשי רב לשבריריות נשית, היה מצופה מהאישה להיות המשואה של חוזק מוסרי, וליטול על עצמה את כל האחראיות לטיפול בילדים ובבית... האישה ההיסטרית הביעה בדרמטיות את חוסר האונים שלה ואת מיניותה המודחקת באמצעות הסימפטומים שלה, שאופיים דמוי המחלה הקנה לה מידת מה של כוח לשלוט באופן פאסיבי ולתמרן את מצבה באותו רגע... סימפטומים היסטריים ניפחו את הסטריאוטיפ של הנשיות... זה היה כרוך גם בפוליטיקה, בעיקר פוליטיקה מינית; היא (ההיסטריה) אפשרה לנשים להביע מחאה בלתי ישירה בשליטה גברית...[46]".

ניתן, אם כך, למצוא נקודות השקה בין ההיסטריה לאנורקסיה בדמיון שבין הדרישות הסותרות שמוצבות בפני נשים: מחד אפשרויות חדשות בתחומים שונים בחיים, ומאידך ציפיות וערכים של עולם ישן יותר. בורדו בודקת בהקשר זה את המשמעות של השיוך המגדרי של המחלה, ומעלה שתי אפשרויות: האחת, שהמחלה נובעת מחשש ומסלידה ממגבלות ומתפקידים 'נשיים' (היא אף מפרטת שישנם הרבה מיקרים בהם המחלה התפתחה בעקבות חשש מהאפשרות שהחולה תחיה חיים דומים לאלה של אמה, או בעקבות חוסר הסכמה של משפחה לאפשר לחולה לעסוק במקצוע שנחשב גברי), והשנייה, חשש עמוק ממאפיינים שמיוחסים לנשים: רעב ומיניות בלתי ניתנים לסיפוק.

באופן דומה ברטקי במאמרה גורסת שאירועים של ההתנגדות הם רבי פנים. לטענתה ישנם מיקרים בהם ההתנגשות בין גורמים מנוגדים, המפגש שבין גורמים חדשים ושונים מהמוכר יוצר סתירה שמעוררת שינוי. העצמאות הנשית ההולכת וגדלה מייצרת תחושה של אי סדר שדורשת בחינה של המשמעות והחיוניות של המשמעת הנוכחית של נשים. ככל שנשים משיגות יותר כוח פוליטי וכלכלי, כך הן נמצאות יותר תחת המבט הדומיננטי של הפטריארכיה:

"It is this paradox… that produces, here and there, pockets of resistance"[47] .

7. ביקורת

עד כה השתמשה ברטקי במושגים בסיסיים מהתיאוריה של פוקו על מנת להבין את מחלת האנורקסיה ומשמעויותיה. עם זאת, היא מעלה סוגיות שונות בהקשר למושגים אלה שדורשות התייחסות. לשיטתה של ברטקי ספרו של פוקו discipline and punish מציג תיאוריה מבוססת לגבי פרקטיקות מודרניות שמייצרות גופים ממושמעים. עם זאת ברטקי מבקרת את התייחסותו של פוקו לצורות המשמוע של גופים של נשים ולגופים של גברים כזהות, ומבקשת לשאול:

 "Where is the account of the disciplinary practices that engender the ‘docile bodies’ of women, bodies more docile than the bodies of men? …he (Foucault) is blind to those disciplines that produce a modality of embodiment that is peculiarly feminine. To overlook the forms of subjection- that engender the feminine bodies is to perpetuate the silence and powerlessness of those upon whom these disciplines have been imposed. …his analysis as a whole reproduces that sexism which is endemic throughout Western political theory".  

בורדו טוענת גם היא בהקשר זה שנשים מוטרדות באופן אובססיסיבי מגופן הרבה יותר מאשר גברים, וכן שהחברה, גברים ונשים כאחד אינם מרשים לנשים חופש פעולה ורוחב דעת בכל הנוגע לגופן.

ישנו אלמנט בעייתי בתיאוריה של פוקו בהקשר ליחסי הכוח שבין משטרי המשמעת לבין הגוף הממושמע. לשיטתו גופו של האינדיבידואל כל כך נתון למשמוע של פרקטיקות חיצוניות עד שהן מזוהות עם הגוף עצמו, כפנימיות. אם האינדיבידואל הוא כולו תוצר מובנה של יחסי כוח/ידע, לא תהיה כל משמעות לניסיונות ההתנגדות שלו למשטרי המשמעת, (שכן כפי שפוקו ניסח, היכן שישנו כוח ישנה התנגדות). ברטקי טוענת בהקשר לסתירה זו כי

Foucault seems sometimes on the verge of depriving us of a vocabulary in which to conceptualize the nature and meaning of those periodic refusals of control that, just as much as the imposition of control, mark the course of human history. [48]

 

ברטקי נותנת מענה משלה לסוגיות אלה שהיא העלתה (בפרק יחסי כוח – משמוע נשי ויחסי כוח – התנגדות), אך חשוב לציין את השימוש הכפול שהיא עושה בתיאוריה של פוקו. מצד אחד היא משתמשת בה במסגרת השיח הפמיניסטי, ומצד שני, בדומה לצורת הניתוח של פוקו, היא מעלה במסגרתה סוגיות אחרות, ומערערת עליה.

8. סיכום

בעבודה זו ביקשתי לבדוק כיצד ניתן להבין את מחלת האנורקסיה בעזרת הכלים התיאורטיים שהעמיד פוקו. בהתבסס על התיאוריה של פוקו ניתן להבין את מחלת האנורקסיה כעמדה מזוכיסטית, כלומר כביטוי של התנגדות לפרקטיקות משמוע אשר מופעלות על הגוף, במסגרת של יחסי כוח דינאמיים, ואת הגוף בכלל כאתר שבו כוחות יוצאים אל הפועל.

מעניין היה לגלות כיצד חוקרים שונים מאמצים את התיאוריה של פוקו או חלקים ממנה על מנת לבסס את טיעוניהם, ובד בבד מבקרים אותה ומאירים נקודות שונות אשר אינן פתורות בה. כך קורה עם נושא המגדריות בהקשר של פרקטיקות משמוע – אספקט שכלל לא קיבל התייחסות בכתביו של פוקו, ומהווה נקודה משמעותית בבחינת התיאוריה שלו על קהל נשי. היבט חשוב נוסף הוא זה של האפשרות של האינדיבידואל להתנגדות. כפי שברטקי טוענת, נדמה שהמשמוע הופך לחלק כל כך אינהרנטי מהיחיד עד שהוא שולל את האפשרות שלו להתנגדות, שהופכת גם היא להבניה. נדמה שהנקודות האלה מעידות שתורתו של פוקו אינה שלמה לגמרי. אך באותה מידה שפוקו השתמש בשיח קיים על מנת לפתחו ולחתור תחתיו, כך גם התיאוריה שלו מצליחה לשמש כבסיס תיאורטי לעוד התפתחות ושינוי.  

 

** מאמר זה ינו עיבוד של עבודת סמינר שהוגשה בקורס "פילוסופיה של המיניות במודרניזם ובפוסט-מודרניזם", בהנחיית ד"ר חיים דעואל לוסקי **

 

 

9. ביבליוגרפיה

 

1. באטלר, ג'ודית, קוויר באופן ביקורתי, תרגום: דפנה רז, רסלינג, תל אביב, 2001.
2. גורדון, ריצ'רד א., אנורקסיה ובולימיה: אנטומיה של מגיפה חברתית, תרגום: רות רז, אח, תל אביב, 1991.
3. מילס, שרה, מישל פוקו, תרגום: אהד זהבי, רסלינג, תל אביב, 2005.
4. פוקו, מישל, סדר השיח, תרגום: נעם ברוך, בבל, תל אביב, 2005.
5. פוקו, מישל, תולדות המיניות: הרצון לדעת, תרגום: גבריאל אש, הקיבוץ   המאוחד, תל אביב, 1997.
6. Bartky, Sandra Lee, "Foucault, femininity and the modernization of     Patriarchal Power", Feminism and Foucault: Paths of Resistance, Ed. Lee Quinby & Irene Diamond, Northeastern Univ. Press, Boston, 1988, pp. 61-86.
7. Bordo, Susan, "Anorexia Nervosa: Psychopathology as the Crystallization of Culture ", Feminism and Foucault: Paths of Resistance, Ed. Lee Quinby & Irene Diamond, Northeastern Univ. Press, Boston, 1985, pp. 87-117.
8. Bordo, Susan, Unbearable Weight: Feminism, Western Culture and the Body, University of California Press, Berkeley, Ca., 1997.
9. Foucault, Michel, Discipline and Punish: the Birth of the Prison, Trans. Alan Sheridan, Vintage Books, New York, 1995.
10.  Gutting, Gary, "Michal Foucault", </http://plato.stanford.edu/entries/Foucault/>, April, 2003.