שמאל-ימין ורוח הקודש: אמנות, דת ופוליטיקה

"אבל אני לא ציירתי כובע, ציירתי נחש בריח שמעכל פיל" (אנטואן דה סנט אכזיפרי, הנסיך הקטן, עמ' 8).

גיליון זה מוקדש כל כולו לקשר בין אמנות דת ופוליטיקה ולקשרי הגומלין בין כל שתיים מצלעותיו של משולש זה. הגיליון הוא תוצר של הכנס השנתי של המחלקה להיסטוריה ותיאוריה שהתקיים באביב 2007.

אחד המאפיינים המעניינים ביותר ביצירת אמנות הוא נקודת המבט הסובייקטיבית של הצופה. כל אחד יכול לזהות באותה יצירה משמעות שונה, כדבריו של ניטשה: "אין עובדות, יש רק פרשנות". גישה זו, המקובלת היום, עולה גם מספרו של סנט אכזיפרי ונדונה בהרחבה בספריו של רולן בארת', שטען כי יצירות אמנות מאופיינות בריבוי משמעות, וכי כוונתו המקורית של האמן אינה אלא אחת הדרכים להבין את משמעותן של היצירות. נשאלת השאלה האם נקודת מבט מודרנית ופלורליסטית זו תמיד הייתה נוכחת? התשובה איננה חד משמעית ופשוטה, כפי שניתן לראות באופן ברור בבואנו לפרש יצירה נדונה בהקשרים הפוליטיים והדתיים שלה.   

כבר במאה הרביעית לפנה"ס נדונה הזיקה בין אמנות ובין פוליטיקה על ידי אפלטון שכתב בספרו המדינה כי האמנות חסרת תועלת, יומרנית, ומרחיקה את המתבונן מעולם האידיאות במושכה את תשומת ליבו לטבע החומרי הנחות. לפיכך: "ממילא זכאים אנו מטעם זה שלא לקבל אותו [האמן] במדינתנו העתידה להתבסס על דינים טובים: כיוון שהוא מעיר ומכלכל ומחשל את הכוח ההוא של הנשמה, ומאביד את הגיון מחשבתה, משל למי שמחזק במדינה ידיהם של בני בליעל ומוסר להם את השלטון, ומביא כליה על כל שיש בו יתר חן" [אפלטון, המדינה, 10, עמ' 605]. בקשר שבין אמנות ופוליטיקה דרש אפלטון שתתקיים צנזורה. דרישה זו לא רק שמכירה בכוחה של האמנות לעצב דעת קהל ולהשפיע, אלא שיש בה כדי להצביע על הבעייתיות של פרשנותה.

הכוח הטמון ביצירה חזותית הוא שעמד בבסיס כתביו של האפיפיור גרגוריוס הראשון, איש המאה השישית ואחד מאבות הכנסייה הקתולית, אשר הבין את העוצמה החבויה ביצירת האמנות ואת יכולתה לשכנע את ההמונים באמיתות הדוקטרינה הנוצרית. למעשה מאז ימיו של גרגוריוס הקדוש אנו עדים לתפקיד התעמולתי החשוב של יצירת האמנות בהעברת מסרים ברורים שנועדו לשכנע את המתבוננים בדבר אמיתותם. גם פרשניה הדתיים של ועידת טרנט בני המאה ה-16 כגון קרלו בורומאו וגבריאלה פליאוטי, הדגישו את החשיבות שיש בהעברת מסרים בהירים וחד-משמעיים בציור הדתי והזהירו מפני יצירות בעלות משמעות כפולה או כאלה היכולות להביא את המתבונן לפרשנות שגויה.

אותו ניסיון של העברת מסרים חד-משמעיים בעלי משמעות דתית או פוליטית מתקיים גם היום בהקשר אידיאולוגי, מדיני ודתי: בעידן שבו ציבור רחב יותר של אנשים חש עצמו חופשי לבטא את השקפת עולמו, אנו עדים למאבק בין ימין ושמאל, בין שמרנים ופרוגרסיביים, בין דתיים לחילוניים, שמוצא את ביטויו באמנות. היום – יותר מתמיד – כאשר מאבקים פוליטיים מתרחשים דרך עדשת המצלמה, נראה כי דיון בקשרי הגומלין שבין דת, פוליטיקה ואמנות הוא חיוני ואף בלתי נמנע.

הבחירה בכותרת "ימין, שמאל ורוח הקודש: אמנות, דת ופוליטיקה", מניחה מראש שישנו קשר בלתי אמצעי בין שלושת המרכיבים הללו. אין ספק שמשמעויות דתיות ופוליטיות שזורות כחוט השני ביצירות אמנות רבות לאורך ההיסטוריה. אין זה אומר שכל יצירה היא דתית או פוליטית, אולם רבות היצירות שכוללות את השניים, ולאלה הוקדש גיליון זה. לצד מאמרים המבליטים את ההיבטים הפוליטיים והדתיים ביצירותיהם של אמני העבר, ניתן למצוא גם מאמרים אשר מתרכזים בהיבטים עכשוויים של קשר משולש זה.

ההשקה בין האמנות ובין הפוליטיקה מצויה במאמרה של תמר צ'ולקמן, אשר דן בניסיון של יוהנס בוכיוס – מזכירה המלומד של העיר אנטוורפן –  לשכנע את מלך ספרד בשם אזרחי עירו לאפשר לעיר לנהל שלטון עצמאי, כפי שהיה נהוג בימי מקסימיליאן הראשון באמצעות שני מונומנטים שנעשו לרגל כניסת הניצחון של הארכידוכסים אלברכט ואיזבל, מושליה החדשים של ארצות השפלה מטעמו של המלך הספרדי פיליפ השלישי.

אותו מלך עומד גם במוקד מאמרו של ג'יילס נוקס "פיליפ השלישי מספרד, קארלו בורומאו והפוליטיקה של הקאנוניזציה". במאמרו מתייחס נוקס לעובדה שהיה זה פיליפ השלישי שתמך בהפיכת בורומאו לקדוש לאחר מותו של האחרון, זאת למרות שבימי חייו הקשה בורומאו על הספרדים בניסיונותיו ליישם את החלטות ועידת טרנט במילאנו.

בעוד מאמריהם של צ'ולקמן ושל נוקס מתרכזים בחיבור ההדוק שבין דת ובין לאומיות, יונתן ונטורה במאמרו "התיאוטוקוס בין פואטיקה לפוליטיקה: תהלוכות מרים בקרב הקהילה היוונית-אורתודוקסית בישראל", בוחן כיצד מצב לאומי בעייתי מבחינת האורתודוכסיה היוונית בישראל מוליד התרכזות בפן האוניברסאלי והא-לאומי בפולחן האורתודוכסי של מריה בנצרת ובירושלים.

עוד בהקשר דתי-פוליטי ניתן למצוא במאמרו של אחד מעורכי גיליון זה, דניאל מ. אונגר "כנגד שני בנים: משל הבן האובד בציורי גוארצ'ינו". מאמר זה דן בסטייתו של גוארצ'ינו מהטקסט של הברית החדשה ומהאיקונוגרפיה המקובלת בימיו של תיאור הנושא, וקושר אותה לנסיבות ההיסטוריות של הרפורמציה הקתולית במאה ה-17.

מאמרה של נאווה שדה מתמקד במעמדן של הנשים באתונה הקלאסית. שדה במאמרה "אריגים שזורים באשליות: היבטים מגדריים והנשגב בדימויי ניצחון נשיים באתונה הקלאסית" מתמקדת בשאלת הניגוד העולה ממצב הנשים ביוון הפטריארכלית למול דימויי האלגוריות הנשיות המתארות ניצחון או אלוהות.   

הקשר דתי פוליטי מודרני כפי שהוא בא לידי ביטוי באמנות או בתעמולה חזותית ניתן למצוא בשני מאמרים בגיליון זה: שושנה-רוז מרזל מנתחת את ספרו של אמיל זולה גן-עדן לאישה, וטוענת שהאופן שבו מתאר הסופר את ההתמכרות של החברה הצרפתית לתרבות הצריכה הקפיטליסטית כמוה כסגידה לדת חדשה. על-פי מרזל, הצרכנות כדת חדשה באה להחליף את הקתוליות המסורתית בפריס של לואי-נפוליאון. ויליאם מיטשל במאמרו "שכפול הטרור ומלחמת הדימויים בין 11/9 לאבו גאריב" בוחן את התעמולה האמריקנית למען המלחמה בטרור בעקבות קריסת בנייני התאומים, דרך הכנסת משמעויות דתיות הלקוחות מז'רגון מסורתי של קריאה למסע צלב, ועד השינוי בדעת הקהל האמריקני ביחס למלחמה בעיראק שנבע מהצילומים הקשים מהכלא ב"אבו גאריב".

אמנות וקומוניזם עומדים במוקד מאמרו של איגור ארונוב המביט ביצירותיו הסופרמטיסטיות של קאזימיר מאלביץ' ובוחן אותן דרך עדשת משנתו הסדורה של לנין בשנים הראשונות של אחרי המהפכה הרוסית.   

מאמר נוסף המתמקד בברית המועצות לשעבר, הוא מאמרה של דנה אריאלי-הורוביץ: "מ'ריאליזם סוציאליסטי' ל'נון-קונפורמיזם':  אמנות בין גיוס למחתרת בברה"מ," בו בוחנת המחברת את האמנות שהתפתחה בברית-המועצות בשנות השישים תחת שלטונם של חרושצ'וב וברז'ינייב ומשווה אותה לאמנות שהחלה לרקום עור וגידים בעקבות המהפכה הרוסית. להבדיל מתוצאות הגלגול הראשון של סלידת השלטונות מאמנות האוונגרד בשנות העשרים, אשר הולידה את הריאליזם הסוציאליסטי ושלחה את אמני האוונגרד לגלות, בשנות השישים הצליחה אמנות האוונגרד להתקיים על שלוחותיה השונות בהיחבא ובחדרי חדרים.

דיון עכשווי בקשרים ההדוקים בין אמנות, דת, ופוליטיקה כאן בארץ הקודש, במאבק בין ימין ושמאל, תוך הדגשת הגמוניית השמאל בעולם האמנות המקומי, ניתן למצוא במאמרו של דרור אידר העושה השוואה בין מערכת היחסים שבין השמאל והימין בשירה ובאמנות החזותית.

עוד על הקשר שבין שירה ואמנות ניתן למצוא במאמרו של דרור פימנטל. באמצעות דיון בתפיסותיו של היידגר, מנתח פימנטל את שירתם של פרידריך הדלין ושל דוד אבידן ורואה בה ביטוי להכנסת האורחים של הפוליטי בידי הפואטי.

הפחד מהמוות הוא אשר הוליד את מושג התחייה המצוי בבסיס כל אחת מהדתות המונותיאיסטיות. הן אלה אשר תחת כסות דתית היו פוליטיות במהותן, ושימשו ככלי מרכזי בעיצוב ובשימור הסדר החברתי הקיים. במאמרו עוסק נפתלי ואגנר באותו מרכיב בסיסי של הדת, העוסק בחיים שלאחר המוות, ומתאר כיצד שברו "החיפושיות" את המחיצה שבין החיים למוות כאשר באמצעות יכולות טכנולוגיות הצליחו להביא לעולם יצירות חדשות גם לאחר מותו הטרגי של ג'ון לנון ובכך לתרום לאהלהתם.

באחרון המאמרים בגיליון זה – "אמנות, אדריכלות ופוליטיקה בקשתות ניצחון במאה העשרים" – בוחנת נעמי מאירי-דן את הדרך בה מתייחסות קשתות ניצחון מודרניות אל קשתות הניצחון של העבר, תוך דיון במשמעות הפוליטית שדבקה במונומנטים אלה במהלך הדורות. מאירי-דן מנתחת את ההיבטים העכשוויים של הקשתות המודרניות ואת הדרך בה הן מתייחסות להלכי רוח תרבותיים, חברתיים, פוליטיים ואמנותיים, ואף מאבחנת את ההבדלים בין קשתות שהוקמו במשטרים דמוקרטיים לכאלה שהוקמו במשטרים טוטאליטריים.

שלושה-עשר המאמרים המובאים בגיליון זה מעידים על מורכבותה וריבוי פניה של האמנות בהקשר דתי ופוליטי ויכולים להוות בסיס לדיון נוסף בנושא מרתק זה.