"סימן טוב לתקוותינו": אמנות אפימרית ופוליטיקה קונטמפורנית באנטוורפן, 1599

"סימן טוב לתקוותינו": אמנות אפימרית ופוליטיקה קונטמפורנית באנטוורפן, 1599

תקציר

כניסות הניצחון שהתגבשו בארצות השפלה במאות ה-16 וה-17, היו לבמת שיח בה ביטאה העיר המארחת את מאווייה, רצונותיה ואף דרישותיה מהמושלים שנכנסו בשעריה. מאמר זה מציג עקרונות אלה כפי שהם באים לידי ביטוי באמצעות מונומנטים אפימריים וטקסים מתוך כניסת הניצחון של הארכידוכסים אלברכט ואיזבל לאנטוורפן בשנת 1599. ניתוח המונומנטים האפימריים וטקסי השבועה מושתת ומבוסס על ספר התיעוד שפרסם ההומניסט ומזכיר העיר יוהנס בוכיוס, שהיה גם האחראי על הפקת האירוע ותכנון הכניסה כולה.

 

ביום ראשון, החמישי בספטמבר [1599], נכנסנו לכאן לבושים במיטב מחלצותינו ורכובים על סוסים לבנים. סוסים אלה, קשוּרים לנבואה עתיקה על פיה, עד שלא יכנסו שני אדוני הארץ לבריסל רכובים על סוסים לבנים, לא יהיה שלום; והם מאמינים בזה מאוד.[1]

במילים אלה, שכתבה האינפנטה איזבל קלארה אאוגניה לאחיה, מלך ספרד פיליפ השלישי, משקפת איזבל את הלך הרוח שקידם את פניה ופני בעלה בהגיעם לבריסל, בתפקידם החדש, כמושליה העצמאיים של ארצות השפלה.[2]  במכתבהּ, היא אינה מספרת על הרגשות המעורבים, החשדנות ואף ההתנגדות שסבבו את הגעתם, פרי זיכרונות העבר המרים של שנות המלחמה, שלטון הדמים של הדוכס מאלבה והדיכוי שהנהיג אביה, המלך פיליפ II.[3] היא גם אינה מספרת, את העובדה הידועה לכל ויותר מכל לה, שהגעתם בתנאים אלה לבריסל היתה פרי כניעתו של אביה למורדי הפרובינציות הצפוניות של ארצות השפלה ולתהליך התפוררות האימפריה הרומית הקדושה, שהחל בסוף שנות שלטונו של סבהּ קארל V. למעשה, מינויים של אלברכט ואיזבל כמושליה העצמאיים של ארצות השפלה היה אבן דרך בניסיון הספרדי "לאחוז את המקל משני קצותיו"; מחד, להעניק אוטונומיה  לארצות השפלה מתוך תקווה למנוע את אבדנן לידי המורדים ובו בזמן, להגביל את תנאי האוטונומיה באמצעות מינוי אלברכט ואיזבל למושליה, כדי להבטיח את המשך שליטת ספרד באזור. ואכן, כפי שעולה גם בתאורה של האינפנטה עצמה, בפרובינציות הדרומיות אכן הביא צעד זה לתקווה שבואם של השליטים החדשים יביא לסיום המלחמה ואולי גם, לאיחוד מחדש עם הפרובינציות המורדות (הולנד של היום).  בנוסף, וכפי שאראה במאמר זה באמצעות ניתוח תיאורם של שני מונומנטים שנבנו עבור כניסת הניצחון של אלברכט ואיזבל לאנטוורפן, לצד התמיכה בספרד, היתה בפרובינציות הדרומיות גם  שאיפה לשלטון עצמי ולמימוש אמיתי של האוטונומיה.

כניסת הניצחון לאנטוורפן

ב-7 ביוני 1599, יצאו הארכידוכסים מברצלונה למסעם לארצות השפלה. בדרכם הם עברו דרך איטליה ושוויץ והגיעו, ב-5 בספטמבר אותה שנה, לבריסל.[4] ארבעה חודשים לאחר מכן, ביום חמישי, ה-9 בדצמבר, הגיעו אלברכט ואיזבל אל אנטוורפן. עם הגעת הארכידוכסים לבלגיה, התכנסה מועצת העיר אנטוורפן בהנהגת שני ראשי העיר, בלסיוס דה בז'אר (Blasius de Bejar) והנדריק ואן הלמלה (Hendrik Van Halmale),[5] על מנת להחליט כיצד ובאילו אמצעים עליהם לקבל את פני שליטיה החדשים של ארצם. שתי החלטות התקבלו על ידי המועצה, הראשונה היתה לקדם את פני הארכידוכסים באמצעות כניסת ניצחון, שנומקה בכתובים באופן הבא:

כדי לא להיות פחותים מערים אחרות ולהראות להם את הכבוד הראוי לארכידוכסים ובמיוחד לאינפנטה, שמעולם לא ביקרה קודם לכן בעיר... [וכמו כן אנו גם] מצפים לעזרה ותמיכה כדי לחזור למצב הטוב שהיה קודם, שהנסיכים האלה יחזירו לעיר את השגשוג, שכל כך הרבה שנים התפללו [כולם] לאל הכול יכול למען זאת ועדיין מתפללים.[6]

דברים אלו מעלים באופן מפורש את כוונותיה ומטרותיה של מועצת העיר – השאיפה להביא חידוש השגשוג והשפע הכלכלי. החלטתה השניה של מועצת העיר היתה להפקיד את ביצוע כניסת הניצחון ואת תיעודה אחר כך בספר, בידי יוהנס בוכיוס (Johanes Bochius).

יוהנס בוכיוס (1555-1609), מזכיר העיר אנטוורפן היה מלומד ולטיניסט, אשר זכה בתקופתו לכינוי "וירגיליוס של ארצות השפלה". הוא נולד בבריסל, ב-27 ביולי 1555 ומילדותו זכה לחינוך מעולה. הוא למד משפטים באוניברסיטה של לוביין ולאחר לימודיו נסע לרומא בכדי להשתלם במשפטים ולימודי החוק הקאנוני. ברומא, בוכיוס חי בביתו של הקרדינל הפולני גאורגיוס רדזיביל (Radziwill) והיה תלמידו של רוברטוס בלרמינוס (Robertus Bellarminus), שהתמנה גם הוא מאוחר יותר לקרדינל וארכיבישוף מילאנו. בשנת 1578, ככל הנראה בעקבות קשריו עם הקרדינל רדזיביל, ערך בוכיוס מסע ללטביה, פולין ורוסיה שם קשר קשרים גם עם הצאר הרוסי. שנים מאוחר יותר, זיכה אותו מסע זה בתואר "אוליסס החדש" על ידי אאוברטוס מיראוס (Aubertus Mireus), מחבר הביוגראפיות של המשוררים והסופרים הבלגים הראויים ביותר לזיכרון, אשר סיפר על מסעו של בוכיוס וטען, שבזכות מסע זה בוכיוס ראוי היה לתואר "אוליסס החדש" על שום הסכנות בהם ניצב באותו מסע דרך "הפרובינציות הברבריות".[7] בשנת 1599, מועד כניסת הארכידוכסים לאנטוורפן, מעמדו של בוכיוס היה מבוסס, הן כהומניסט והן כאיש ציבור; כבר כשהיה בן 30, ב-17 בספטמבר 1585, אלכסנדר פרנזה מינה אותו למזכיר העיר, משרה בה החזיק עד יום מותו (13 בינואר 1609); הוא הספיק לפרסם שני ספרים בהוצאת פלנטן-מורטוס וזכה להערכה מהמלומדים הגדולים של זמנו, הן באיטליה והן בארצות השפלה, אשר רבים מהם נמנו בין חבריו. יתרה מזו, בוכיוס היה בעל ניסיון ביצירת כניסות ניצחון, שכן פרסם את ספר תיעוד כניסת הארכידוכס ארנסט מאוסטריה לאנטוורפן, אשר התקיימה חמש שנים בלבד לפני כניסתם של הארכידוכסים אלברכט ואיזבל, בשנת 1594.[8]

כך, ביום המיועד, כארבעה חודשים בלבד אחרי קבלת ההחלטה על קיום הכניסה, הגיעו הארכידוכסים אל המצודה שמחוץ לחומות העיר, וביום שלמחרת, ה-10 בדצמבר, עשו דרכם משם בתהלוכה אל עבר השער הקיסרי (Porta Caesarea או St. Joris Poort) דרכו נכנסו אל העיר, כדי לקיים את תהלוכת הניצחון.[9] לאחר קבלת פנים, שנערכה להם במבנה מיוחד (ראה תמונה מס. 1) שהוקם מחוץ לשער העיר ובו קיימו את שבועת האמונים המסורתית (Joyeuse Entrée)[10], פנו אלברכט ואיזבל, בליווי מכובדי העיר ונציגיה, לסייר ברחובותיה לאורך נתיב קבוע מראש, שבו פוזרו עשרים מונומנטים, אשר נבנו גם הם במיוחד עבור הארוע. מונומנטים אלה, פרי תכנונו של בוכיוס ובביצועם של אמני העיר, היו עשויים כולם עץ, קרטון וגבס צבוע ונועדו מראש לפירוק, מיד עם תומו.[11]

תמונה מס. 1

נאמן ללשון החלטת מועצת העיר, שמינתה אותו, הדגיש בוכיוס לכל אורך הכניסה את הציפיה של אנשי העיר לקבל מאלברכט ואיזבל "עזרה ותמיכה כדי לחזור למצב הטוב שהיה קודם"[12], קרי, להחזיר את אנטוורפן לשנות פריחתה טרם המשבר הכלכלי של שנת 1549-1550 ומדיניותו האופרסיבית של פיליפ II מאז 1555.[13]  כמעט בכל אחד מן המונומנטים המרכיבים את כניסת הניצחון, בוכיוס שב והציג באופנים ובצורות שונות, את הציפיות והדרישות של העיר.[14] אולם בנוסף לדרישה הבסיסית לשמירת הזכויות ההיסטוריות של העיר ולמימוש האוטונומיה, שניתנה לארכידוכסים על ידי הכתר הספרדי, בוכיוס אף הציג באמצעות הדימויים השונים, רעיונות רחבים יותר, אשר כללו הצעה לשינוי התפיסה המדינית של האימפריה הרומית הקדושה; לממש את האוטונומיה ולעגנהּ במבנה קונסטיטוציוני פרטיקולריסטי, היחיד אשר ישלב באופן פרגמטי בין הממשל העצמי לבין הממשל הספרדי המרכזי. רעיונות אלה בולטים במיוחד בשני מונומנטים, בהם יעסוק מאמר זה: התיאטרון המסתובב בכיכר המאיר-בורג, שהיה המונומנט החמישי ובפיגום המדיני שלפני בניין הסנאטוריה בכיכר העיר, שהיה המבנה החמישה-עשר.

I. התיאטרון המסתובב

מבנה התיאטרון המסתובב שהוצב בכיכר מאיר-בורג היה מורכב משני חלקים, הראשון היה קיר חיצוני עגול, פתוח בצד אחד, מורכב מארבע קומות של עמודים וקשתות עיוורות. חלקו השני היה במה מסתובבת, בנויה בצורת פירמידה עגולה בעלת שש קומות. הבמה הוצבה במרכז המבנה באופן שהקיר עטף אותה והסתיר בכל פעם כמחצית ממנה (ראה תמונות מס. 2-3).

המבנה הזכיר אמפיתיאטרון או את הקולוסאום, אולם למעשה היה זה אמפיתיאטרון הפוך; במקום שמושביו יצרו מורד קעור ויאכלסו את הצופים, מקומות הישיבה היו בצורת פירמידה מדורגת ואכלסו את הדמויות הפועלות במחזה שישבו על מדרגותיה הקמורות, בעוד שקהל הצופים עמד ממול. חלקו הפנימי של המבנה היה ורסאטילי, כלומר במה שניתן להניע ולסובב על מנת להציג בכל פעם צד אחר שלה. צידה הראשון (תמונה מס. 2) הוקדש לנושא המלחמה ואיכלסו אותו המידות הרעות ואילו צידה השני (תמונה מס. 3), הוקדש לנושא השלום והציג את המידות הטובות. בפסגת הבימה היה גלובוס שחציו צבוע אדום וחציו ירוק, בהתאמה לשתי פניה של הבימה המסתובבת; חציו האדום של הגלובוס, פנה אל הצד הראשון של הבימה ואילו לצידה השני, שויך הצבע הירוק. הבימה היתה מאוכלסת בפרסוניפיקציות, אשר ישבו על גבי המדרגות: חלקן – המכונות על ידי בוכיוס דרמתיות וקודרות - על גבי אלה המכוסות בבד אדום בצידה הראשון וחלקן – המכונות שמחות - על גבי אלה המכוסות בבד ירוק בצידה השני. כאשר סבה הבמה על צירה מהצד האחד לשני, ניתן היה לראות בכל פעם, חצי אחד שלה:

למבנה התיאטרון המסתובב היו שני צדדים, אחד מכוסה בבד אדום, בשביל דמויות הדרמה הקודרות והמפחידות, מלאות פחד אימים, שהציג לעיני [הצופים] את המצב הנוכחי והסבל של בלגיה חסרת המזל; [ואילו] הצד השני המכוסה בבד ירוק, עליו ישבו דמויות שמחות יותר בהבעת הפנים והרגש. כאשר הנסיכים התקרבו למבנה הענק, בהיות [הבימה] מונעת על ידי מכונה נסתרת, הדמויות הראשונות נעלמו לאט לתוך המבנה, [ובמקומן] נגלו לעין [הדמויות השניות] כסימן טוב לתקוותינו.[15]

הצד הראשון: המלחמה

משהתקרבו הארכידוכסים אל התיאטרון, נגלה לעיניהם אותו מחזה של פחד ואימה עליו מספר בוכיוס, בדברי הפתיחה (ראה תמונה מס. 2). בוכיוס מתאר את הקומות בסדר יורד מפסגת הבמה – שהיא הקומה השישית – ועד לבסיסה – שהיא הקומה הראשונה, בנוסף, בכל קומה הוא מתחיל את התיאור בצד ימין, מסיים בצד שמאל וחוזר לימין בקומה הבאה. מתחת לגלובוס האדום, ישבו בפיסגת הפירמידה, בקומתה השישית (העליונה), שלוש דמויות המגדירות את נושא צידה הראשון של הבמה. הדמות הראשונה מימין בקומה זו, היא בלונה (Bellona) אלת המלחמה (אחות או רעיית מרס).[16] היא מוצגת עם קסדה לראשה, שיערה פרוע ומכוסה דם, בידה השמאלית מגן עגול עליו מצויר זאב טורף, רגלה השמאלית מוצבת לפני הימנית וידה השמאלית מניפה שוט, כך שהיא מפנה את גופה לעבר הדמות שלשמאלה;[17] שם, במרכז, יושב האל פורור ((Furor, מלווהו של מרס שמייצג את החרון וחמת הזעם. הוא מוצג במראה חזיתי, רגליו פסוקות וידיו מונפות לשני הצדדים, בימינו הוא מחזיק חרב ובשמאלו מגן מרובע ועליו דמות אריה, על פי האמבלמה של אלצ'יאטו (Alciato).[18]

תמונה מס. 2  "המלחמה"

השלישית בקומה זו היא קאדס ((Caedes, האנשה של ההרג והרצח, שתי ידיה על מותניה במחווה של כעס, כך שפלג גופה העליון חזיתי, אולם רגליה מוסטות מעט שמאלה. על המגן המונח לימינה מצוירות גופות הרוגים ספוגים בדם.[19] כיוון התיאור מימין לשמאל קובע את סדר הדמויות. למרות שניתן היה לראות בדמותו של פורור את הדמות המרכזית, הן בשל מיקומו במרכז השורה העליונה והן על שום ישיבתו החזיתית, בוכיוס מתחיל את תיאורו דווקא בקצה הימני. לכן, הדמות הראשונה, דמותה של בלונה היא נושא הבימה כולה. בכך מתברר שנושא הבימה אינו המידות הרעות המוסריות על פי החלוקה המקובלת שלהן, שהרי אז בפסגת הבימה צריכות היו להיות פרסוניפיקציות הנמנות על שבע המידות הרעות העיקריות אם על פי הסדר של פונטיקוס (Evagrius Ponticus) מהמאה הרביעית, או על פי אחת המסורות האחרות הכוללות בדרך כלל את אותן מידות.[20] כאן לעומת זאת, הראשונה היא המלחמה, שלא זו בלבד שאינה נמנית כלל על המידות הרעות העקריות, היא אינה נמנית על המידות הרעות של המוסר. לפיכך, נושא הבימה, למרות איכלוסה במידות רעות אינו הצגה מוסרית, אלא מסר פוליטי והצגה מדינית, שעיקרו, כמאמר בוכיוס בדברי הפתיחה שלו:"המצב הנוכחי והסבל של בלגיה חסרת המזל".[21] אותה הדרמה הקודרת והמפחידה, ומלאת הפחד והאימה כפי שהוא מגדיר את חציה הראשון של ההצגה, הוא אם כן פירוט של כל הפרסוניפיקציות, מהפסגה ועד תחתית הפירמידה, של מידות רעות שנובעות מהמלחמה או מכוננות אותה. זוהי, על פי בוכיוס, דמותה של בלגיה ואלה הרעות הפושות בה. על כן, בפסגה מוצגת המלחמה שמונעת על ידי החרון וחמת הזעם ותוצאתה ההרג.

ואכן, אם נפנה עתה לקומה החמישית, נמצא כי ארבע הדמויות המצויות שם נובעות כולן מהמלחמה, ומיצגות את הכוחות המניעים אותה. ראשונה מימין יושבת הפרסוניפיקציה של הסכסוך, דיסקורדיה ((Discordia, לבושה בגד משי בצבעים שונים, רגליה מסובכות ברשת, מחזיקה בידה אבן צור באמצעותה היא מבעירה אש.[22] אחריה אריניס ((Erinnys, אלת הנקמה, למרות שבמיתולוגיה היוונית היו אלה שלוש אלות נקמה בשם זה, כאן היא מיוצגת באמצעות דמות אחת בלבד. היא מתוארת כבעלת אופי פרוע, שיערה מלא בנחשים ולרגליה דרקון יורק אש.[23] אחריה, שלישית בשורה זו, היא אירה (Ira), הפרסוניפיקציה של הכעס והזעם שפניה ובגדה אדומים, בידה הימנית אוחזת בחרב ובשמאלית לפיד ועל קסדתה מצויר דוב "כסמל פיוטי לכעס".[24] האחרונה בשורה זו היא המרד (Seditio), זר עלי האלון מוצג שמוט על ראשה, בכל יד היא מחזיקה פגיון והיא יושבת בין כלב וחתול. מקורן של רוחות הנקמה ושל תחושות הזעם הינו בסכסוך ובחוסר ההרמוניה בין בני אדם בכלל, אולם מאחר והדברים דנים בדמותה של בלגיה, מסתיימת שורה זו בדמותה של המרד ובכך נקשרים הדברים באופן ספציפי, למצב בין הפרובינציות הדרומיות וספרד, לבין הפרובינציות הצפוניות בראשות המורדים. לאחר שהוצגו המרכיבים הכלליים של המלחמה בשתי השורות הראשונות, פונה בוכיוס לתאר את התוצאות ההרסניות שלה כפי שהן באות לידי ביטוי במדינה הסובלת ממנה ומוצגות בשורות התחתונות. כך למשל, בשורה הרביעית נראית קפטיביטס (Captivitas), הפרסוניפיקציה של השבי, הקשורה בשלשלאות בידיה ורגליה, שהיא תוצאה של הלחימה; ובקומה השלישית הוצגה וסטיטס (Vastitas), דמות השממה והחורבן, המציגה את תוצאות המלחמה ומחירה הכבד לכלל האזרחים. באופן זה הדמות האחרונה בבימה היא דמותו של לוקטוס (Luctus), דמות  האבל, המוצג כצעיר בבגדי אבלות שפניו מוסתרות בכסות בגדי האבל.

צידה הראשון של הבמה, הציג את מוראות המלחמה ותוצאותיה, מדמותה של בלונה ועד לדמות הצער המסתיר פניו, מציג תמונת מצב של בלגיה כפי שבקשו אנשי אנטוורפן להראותה. נראה כי המסר שבקשו להעביר לשליטיהם החדשים, הוא על מצבם הקשה של נתיניהם החדשים, שלא נעדרה ממנו גם נימה של ביקורת על השלטון שקדם להם.

הצד השני: השלום

אחרי שהארכידוכסים צפו בחלקו הראשון של התיאטרון, סובבו את הבימה כך שלעיניהם נגלה צידה האחר שהכיל לדברי בוכיוס את היפוכן של הפרסוניפקציות בצידה הראשון (antitheta).[25] כפי שראינו צידה הראשון של הבימה מאוכלס במידות רעות הקשורות כולן למלחמה, בצידה השני שולטות אם כן, המידות הטובות של השלום (תמונה מס. 3). אולם, לא זו בלבד שנושא צידה השני של הבימה הוא היפוכו של צידה הראשון, גם בחינה של כל פרסוניפיקציה בצד זה מול הפרסוניפיקציה המקבילה לה בצד הראשון, מגלה שמדובר בהפכים. במילים אחרות, האנטיתזה של השלום מוצגת על פי אותו סדר ועל פי אותו מערך של תזת המלחמה.

תמונה מס. 3 "שלום"

לפיכך, בוכיוס מתחיל את תיאורו גם כאן, מימין לשמאל, באופן שהפרסוניפיקציה הראשונה בשורה השישית והעליונה היא דמותה של  פקס (Pax) הפרסוניפיקציה של השלום, היפוכה של המלחמה ונושאה של הבמה כולה. היא מוצגת עם ענף הזית בימינה ובאמצעות הלפיד הבוער שהיא אוחזת בשמאלה, היא מבעירה ערמת כלי נשק המונחת לרגליה. אחריה נראית סקוריטס (Securitas), הבטחון, אוחזת באלה הפוכה של הרקולס ומחזיקה אותה בניצב לה, לימינה. אחרונה בפסגת הבימה, מוצגת ויקטוריה (Victoria), הניצחון שמחזיקה בימינה רימון (התפוח הפוני) ובשמאלה קדוקאוס וקסדה. הביטחון מוצגת כהיפוכה של הפחד, מאחר ובעוד שהתוצאה הראשונה של המלחמה, היא הפחד; היציבות והביטחון הם תוצאותיו הראשונות של השלום. באותו אופן, בעוד שהשלישית בשורת המידות הרעות, היתה ההרג, שהיא כלי הלחימה, השלישית בבימת השלום היא הניצחון שמאפשרת את סיום הלחימה.

באותו אופן, גם שאר הפרסוניפיקציות בצד זה של הבמה הן היפוכן של הדמויות שבצידה הראשון. כך למשל בקומה החמישית מצויה אוננימיטס (Unanimitas) הפרסוניפיקציה של ההסכמה והאחדות, מקבילה לסכסוך ופלאקביליטס (Placabilitas) הפייסנות, המנוגדת למרד שבצד הראשון. באופן זה, בעוד שהצד הראשון הציג בקומה זו את הכוחות המניעים את המלחמה ומלבים אותה, כאן מוצגים הכוחות המשקיטים ובכך מבטיחים את השלום. לבסוף, הדמות האחרונה בצד זה, היא דמותה של פסטיוויטס (Festivitas), הנכונות לשמוח והעונג, מוצגת כבתולה מנגנת בקיתרה, היפוכו של לוקטוס, הצעיר בבגדי האבלות שסימל את הצער בצידה השני של הבמה. בעוד שלוקטוס הסתיר פניו והפנה את גבו לשאר הפרסוניפיקציות, מאחר והן אלה שגרמו את הצער, מוצגת דמות העונג בפנים גלויות, גופה מוטה ימינה לעבר הדמויות שבנוכחותן איפשרו ויצרו אותה: מדינה השוכנת בבטחה, אשר כלכלתה פורחת, בזכות בוא השלום.

באופן זה, תמונת בלגיה המוצגת בצידה השני של הבמה, מבטאת את הרצון והתקווה לשלום שיביא עימו את כל הברכות הללו. לכן, גם הקהל המוצג בהדפס אינו מבטא אימה אלא התרגשות. מול הבימה מוצגת קבוצת צופים: שניים עסוקים בצפייה מצביעים על פרט זה או אחר בבימה, בעוד כלב קטן רץ לפניהם לכיוונה, זנבו מונף, ראשו מורם ושתי רגליו הקדמיות מורמות מעט מעל פני הקרקע כעומד לקפוץ בשמחה. מאחוריהם נראים שני רוכבים וילד, המסירים את כובעיהם ופונים לברך שתי גבירות הנכנסות אל הסצינה מימין. ההדפס המוקדש לאימי המלחמה, מתאר גם הוא מרכיבים וקומפוזיציה דומה. גם שם מוצג כלב לפני קבוצת הצופים, אולם הוא בניגוד לראשון, הולך ולא רץ ומשתלב בתחושת האימה ששורה בקהל הצופים. בנוסף, גם בהדפס זה מתואר זוג הנכנס אל הסצנה מצד ימין, כאן זו אישה בלבוש פשוט מלווה בגבר לבוש שריון וחרב תלויה בנדנה. שני הזוגות הללו, זוג הגבירות הלבושות במיטב הבגדים בהדפס השני, לעומת הזוג הפשוט יותר בהדפס הראשון, מוצגים כאמור כנכנסים אל הסצינה מצד ימין. כפי שראינו, במה זו מאורגנת מימין לשמאל, כך שהדמות הראשונה מימין, קובעת את נושאה של כל שורה. באותו אופן, בהצבתם ראשונים בצד ימין של הקומפוזיציה, מייצג כל זוג את משמעות הדברים כפי שהם באים לידי ביטוי בקהל הצופים.  הצגת הדברים כאנטיתיזה, משתקפת אם כן, לא רק בתוכנה של הבימה כפי שהיא מתוארת ומוסברת על ידי בוכיוס, מתעדה וממציאה, אלא גם על ידי צייר ההדפס ששיקף את הדברים באופן תיאורו את הקהל הצופה במחזה. לכן, בתאור בלגיה תחת אימי המלחמה מתאים הצייר את הדמויות הנכנסות אל המקום כאנשים פשוטים, את קהל הצופים כנתון תחת רושם הזוועות המוצגות לעיניו ואפילו את הכלב המלווה אותם כמבטא דכדוך ועוני. לעומת זאת, בהדפס המוקדש לשלום, מוצגות גבירות, המעידות על עושר ורווחה, מתקבלות על ידי אדונים שיכולים למצוא שלווה בנפשם לברכן לשלום ולבסוף, גם כאן, אפילו הכלב מדגיש את אווירת הרוגע והשמחה בריצתו העליזה.

להצגתן של מידות טובות מול מידות רעות יש מסורת ארוכה ומסועפת בספרות, ההגות והאמנות הן בעולם הקלאסי והן בתרבות המערב הנוצרי החל מהמאה הרביעית. הוגי העת העתיקה דוגמת אריסטו, אפלטון וקיקרו הקדישו לנושא מקום בכתביהם ועיסוקם בו קשור קשר הדוק למידות הטובות והרעות המדיניות ולפיכך לפילוסופיה של המוסר החברתי-מדיני.[26]

המידות הטובות והרעות מופיעות גם בספרות ובמיתולוגיה של העת העתיקה בדמות נימפות או בתולות הקשורות לעיתים לאל זה או אחר. כך למשל בלונה, הפרסוניפיקציה של המלחמה, היא גם רעייתו או אחותו של מרס, אל המלחמה ופורור, שמייצג את החרון והזעם, נמנה על מלויו. עם הופעת הנצרות מקבלות המידות הטובות והרעות תוכן אישי יותר, אין אלה עוד כוחות או אלים חיצוניים לאדם שבמידה זו או אחרת ניתן לרכוש את אהדתם או את שנאתם. הם גם אינם כלים חברתיים - חיוביים או שליליים - באמצעותם ניתן לנהל או לכוון מדינה. המידות הטובות והרעות הן  תכונות והרגלים אינדוודואלים שכל אדם צריך לרכוש - או - למגר בכדי להתעלות לדרגת קדושה ולזכות בחיי הנצח. תכונות אלו אורגנו לראשונה בתשע קטגוריות על ידי אווגריוס (Evagrius) במאה הרביעית, ובשינויים קלים, הם מופיעים באותו אופן, לאורך כל מסורת ימי הביניים.[27] בסוף המאה הרביעית, פרודנטיוס (Prudentius) היה הראשון שתרגם את המסורת הזו לקרב אלגורי על נפש האדם בפואמה האלגורית: הפסיכומכיה (Psychomachia).[28]  בעת העתיקה מופיעות המידות הטובות והרעות כנימפות או אלות עם אטריבוט או כיתוב המלווה אותן אם בתוך סצינות מיתולוגיות או כמלוות של שליט או קיסר, בעיקר בדיוקנאות שעל המטבעות. הפסיכומכיה לעומת זאת,  בונה קומפוזיציה חדשה ודינאמית המעמידה אותן זו מול זו - מידות טובות מול מידות רעות - בקרב שבו תנצחנה המידות הטובות. טיפוסים נוספים לתיאור המידות הרעות מול המידות הטובות התפתחו מאוחר יותר בימי הביניים: הראשון, דומה לטיפוס הקרב של פרודנטיוס, מאחר וגם הוא תיאור דינאמי של הנושא מציג את המאבק ביניהן, מציג אותן על גבי סולם. המידות הטובות הן המקשרות בין שמיים וארץ ואילו המידות הרעות מנסות לפתות אותן לרדת. טיפוס שני מציג מערך סטטי של שני עצים: העץ הטוב הנושא את פירות המידות הטובות אותו נטע אלוהים ומולו העץ הרע הנושא את המידות הרעות אותו נטע האדם. מודל נוסף הקיים למשל בקתדרלה של אמיין ((Amiens מציג את המידה הטובה בדימוי "קלאסי" רוצה לומר סטטי, על פי האופן בו הן הוצגו על גבי המטבעות, ואילו המידה הרעה מוצגת בפעולה. כלומר, המידה הטובה מוצגת במהותה ואילו הרעה בתוצאתה.[29]

בתיאטרון המסתובב שלפנינו נראה כי המדובר במודל אחר. אין זו קומפוזיציה דינאמית שעל בסיס הפסיכומכיה ומסורת ימי הביניים, ואף תכניה אינם התכנים המוסריים האישיים שבין אדם לאלוהיו האופיניים להוגי התקופה. המידות הטובות והרעות אינן מגשרות על דבר ואינן נלחמות ביניהן, הן גם אינן מוצגות כמידות אלוהיות מול מידות גשמיות על פי מודל שני העצים. זוהי הצגה סטאטית משני צידיה ומבחינה זו בהחלט נקשרת אל המודלים של העת העתיקה. אולם, היא גם אינה מבוססת על כתבי הפילוסופים של העת העתיקה מאחר ואין כאן הצגה עקבית של המידות הטובות והרעות הראשיות מהן נובעות כל האחרות. כלומר, אם ההסתמכות היתה על מי מהם, תיאולוג נוצרי או הוגה מדיני, ניתן היה לצפות בקומה העליונה לאחד מהצירופים של המידות הקרדינליות - מוסריות או אזרחיות - ואחריהן את כל אלה הנובעות מהן. במקום זאת נראה הצירוף כמעט מיקרי. אלא שכמובן הוא אינו כזה.

כפי שראינו המשותף לכל המידות הרעות הוא המלחמה ופירותיה ולכל המידות הטובות, השלום ופירותיו, במערך המציב בכל צד של הבמה את היפוכו של השני, כך שלכל מושב מוקדשת פרסוניפיקציה שהיפוכה תשב באותו מקום בצד השני.

בנקודה זו עולה על הדעת ההשוואה של התיאטרון שלפנינו עם ציור הפרסקו שעל קיר המועצה בסיינה (1338-1340 ,(Sala dei Nove, Siena של אמברוזיו לורנצטי (Ambrogio Lorenzetti), גם שם מוצגות מידות טובות ורעות בהקשר מדיני ולא דתי או מוסרי. לורנצטי מציג זה מול זה, מצד אחד, את הרודן והעיר המקוללת ומצד שני, את השלום (Pax) והעיר המבורכת.  ציור הפרסקו המוקדש לעיר המקוללת מציג את הרודן כדמות שטנית שעוזרות לו סופרביה ((Superbia, אווריטיה ((Avaritia ומידות רעות אחרות.[30] יחד הם שולטים בחצר-הרוע, שתוצאותיו נראות במעשי הזוועה המתחוללים בעיר המקוללת שזה שלטונה.  כאנטיתיזה לכך, מול הרודן וחצר הרוע שלו, נמצאת פקס - השלום ((Pax המולכת יחד עם המידות הטובות. תוצאותיו של שלטון זה נראים בציור המתאר שגשוג ושפע בעיר המבורכת.[31]

הבסיס להשוואה, אינו בצורת התיאור אלא בכוונה שמאחוריה. בשני המקומות מועבר המסר לשליטיה של עיר או מדינה ובשניהם מידות רעות פרושן מלחמה, אומללות ועוני ומידות טובות פירושן שלום, שגשוג ופריחה.[32] העמדתם זה מול זה - "כהפכים" - אם נצטט את הגדרתו של בוכיוס, אינה מניחה מקום רב לספק באשר לרצונם של בני העיר, במיוחד לנוכח מצבם הבטחוני והכלכלי הנוכחי, בסיינה כמו באנטוורפן. אבל אם בסיינה החשש היה מפני איום אפשרי, באנטוורפן מדובר היה במצב ממשי.

הקריאה למימוש האוטונומיה

מצבם של תושבי בלגיה, כפי שהוצג בחלקה הראשון של הבמה, עשוי עתה להשתנות. כזכור, הארכידוכסים אלברכט ואיזבל נשאו עימם מינוי שחידוש ותקווה בצידו: מושליה העצמאיים של ארצות השפלה. אולם, כפי שביטאו זאת המורדים בפרובינציות הצפוניות, שטענו כי "באמצעות נישואין מזוייפים ניתן לרמות ולפתות אותנו לחזור תחת העול הספרדי",[33] רב היה הספק בכנות כוונותיהם וכוונת שולחיהם. משום כך, באנטוורפן הוסיפו אנשי העיר נידבך נוסף: בפדסטל, הבמה הקבועה מתחת לפירמידה המסתובבת, היתה תמונה שהציגה סצינה מתוך חיי טיטוס קווינקטיוס פלמינינוס (Titus Quinctius Flamininus) (תמונה מס. 4). משמאל נראה טיטוס יושב על כס וברקע קהל גדול של אנשים יושבים באמפיתיאטרון. בשמיים, מעל שורות האנשים בתיאטרון מגיחים עורבים העפים כלפי מרכז הארנה, חלקם כבר נפלו על האדמה למרגלות הקהל ולמרגלות פלמינינוס. פלוטרכוס מספר על טיטוס פלמינינוס שכערובה ובטחון נגד אנטיוכוס, יעץ לו הסנאט הרומי להעניק לכל ערי יוון את עצמאותן, מלבד לקורינטוס, כאלקיס ודימיטריאס. האייטולים, בתגובה למהלך זה ניסו להצית את אש המרד באמרם:

[...ה]אם הם [היוונים] שמחים באזיקים החדשים שהם חלקים יותר אך גם כבדים יותר, ואם הם מעריצים את טיטוס כגומל חסדים, מפני שהתיר את הסד מרגלי יוון אך נתן קולר על צווארה.[34]

תמונה מס. 4 (פרט: טיטוס פלמינינוס)

דברים אלה דומים במידה רבה למצב בארצות השפלה שכן, לקראת בואם של הארכידוכסים, פרסמו תושבי הפרובינציות הצפוניות המורדות את אותו מִנשר, בו האשימו את ספרד ברמייה ובניסיון לפתות את אזרחי ארצות השפלה לחדול מהמרד נגדה.[35] בהיסטוריה של יוון, המענה על האשמה דומה לזו, היתה שפלמינינוס, לאחר התלבטות קשה, החליט לבסוף לדחות את עצת הסנאט ולהעניק גם לערים אלה את עצמאותן. החלטה עליה הכריז במהלך המשחקים האיסתמיים שקוימו לראשונה אחרי שנים רבות של מלחמה. אז, מספר פלוטרכוס, "עברה בתיאטרון צעקת שמחה כה גדולה ללא שיעור שהגיעה עד הים. וכל הקהל עמד על רגליו, ואיש לא נתן דעתו עוד על המתחרים, וכולם השתוקקו לקפוץ ממקומם להושיט יד לטיטוס, לברכו ולדרוש בשלומו של מושיעה של יוון ואבירה".[36] על הדברים שאירעו אז ממשיך ומספר פלוטרכוס: כתוצאה מעוצמת הקול "עורבים שעפו אז באקראי מעל האצטדיון נפלו לתוכו. סיבתו של דבר היא קריעת האוויר שבשעה שקול צלול וחזק נישא למרום, נקרע האוויר ואין בו כדי לתמוך ביצורים עפים, והוא מניח להם ליפול כאילו היו מעל חלל ריק.... והם נופלים מתים".[37]

מאורע זה זיכה את טיטוס פלמינינוס בתואר גיבור ומשחרר העם היווני, הן אצל פלוטרכוס והן אצל ולריוס מקסימוס, בפרק הדן במשחררים (De Liberalitate),[38] משם מצטט ועליו מסתמך בוכיוס.[39] למול ההאשמות והספקנות של המורדים: האייטולים אז, ותושבי הפרובינציות הצפוניות עתה, הוכיח השליט כי כוונותיו טהורות וכי רצונו להעניק עצמאות ולכונן שלום, כנה ואמיתי. לפיכך, כמו טיטוס פלמינינוס לפניהם, נדרשו גם הארכידוכסים להוכיח כי טרוניות המורדים שקריות הן.

 

הכללתה של הסצנה המתארת את סיפורו של טיטוס פלמינינוס, מבהירה את כוונת הדברים בתיאטרון כולו. ראשית, הבחירה בצורת המבנה אינה מקרית. השימוש בדגם המבוסס על צורת האמפיתיאטרון בכניסת הניצחון של אלברכט ואיזבל, מטרתו למקם את תמונת הזוועה של המלחמה ואת תקוות השלום באותו מבנה, שבהיסטוריה של יוון סימן את שחרורן של ערי יוון מעולה של רומא. לכן, הופעתן של הפרסוניפיקציות באותו מבנה – כך מובהר עתה מעבר לכל ספק - אינה בהקשר מוסרי ואף לא כמידות הטובות המדיניות הנדרשות משליט טוב, לעומת המידות הרעות של השליט הרע, כפי שמוצגים הדברים אצל לורנצטי. הבמה מתייחסת לארוע היסטורי שגאל את היוונים מעול השלטון הזר והביא להם את השלום, ולכן היא הצגת מצב של בלגיה כפי שהיא עתה, לעומת תמונת המצב המקווה, כפי שהיא תיראה, אם אלברכט ואיזבל יענו לאתגר שהיא מציבה לפניהם, להשתוות לדמותו של גיבור ומשחרר העם היווני ולהפוך למושיעיה של האומה הבלגית. ידוע וברור לכולם כי יש אמת בהאשמותיהם של המורדים, העצמאות שהעניקה ספרד לארצות השפלה, אינה עצמאות טוטאלית, אולם היא תלויה בתוכן שייצקו לתוכה אלברכט ואיזבל. בלגיה דורשת שהתוכן הזה, יהיה תוכן אמיתי וכי השחרור שיבוא מידיהם, ידמה לזה בו זכו היוונים מידי טיטוס פלמינינוס: שלום ושלטון עצמי. במידה וכך יעשו תסתובב "במת הזוועות" של המלחמה השולטת עתה בבלגיה, אשר אותה על כל איומיה הם יכולים לראות לפניהם, וממש כמו בתיאטרון המסתובב, תהפוך את פניה לצד השלום, השגשוג והפריחה הכלכלית. אז, יהיו גם הם ראויים לאותן פרסוניפיקציות בבמה, המייצגות את החרות ובתוארם, כמשחררי בלגיה, הם יביאו אליה גם את הצהלה, השמחה והעונג, שיעידו על האמון והברית שביסוד היחסים החדשים בין אזרחי בלגיה למושלים הספרדים.

אולם, בוכיוס אינו מסתפק בקריאה לכינונו של שלום ואף לא בקריאה כללית ואידאית בלבד למימושה של האוטונומיה. שכן, לא השלום ולא האוטונומיה ישרדו לאורך זמן אם לא תשתנה עימם גם צורת הממשל. קריאה זו לשינוי מהותי יותר, הוא כולל בפיגום המדיני שבו נעסוק כעת.

II. הפיגום המדיני

בכיכר העיר, לפני בניין הסנאט של אנטוורפן, עמדה במה נוספת, שכונתה על ידי בוכיוס בשם "פיגום מדיני" (תמונה מס. 5).[40] בוכיוס מתחיל את תיאור הבמה ממרכזה, מתחת לכתובת הקבועה על גבי האפריז, שם היתה במה מדורגת בעלת ארבע קומות, עליהן ישבו פרסוניפיקציות: "בחורות קטנות מלאות חן, אשר ייצגו דמויות הקשורות לענייני מדינה".[41] מעליהן הייתה כתובת, המצוטטת על ידי בוכיוס רק בהמשך הדברים, אשר הגדירה למעשה את נושא הבמה כולה:

זכור למלוך בקלות (מילולית: בשלטון קל), הו מנהיג גדול, ושתהיינה לצידך האמנויות האלה, וכן [זכור] להפוך שלום לחוק.[42]

על פי דברים אלה, פורסת במה זו בפני הצופים והקוראים את העקרונות הפוליטיים, אשר באמצעותם ניתן יהיה לשלוט בדרכי שכנוע והסכמה ולהגשים את החתירה לשלום.

תמונה מס. 5 (הפיגום המדיני)

בוכיוס פותח בתיאור שתי הדמויות הישובות במדרגה העליונה ביותר, שם היו שתי הפרסוניפיקציות של השלום (Pax) ושל הצדק (Iustitia). הראשונה, יושבת בצד שמאל, אוחזת ענף זית והשניה מימין, אוחזת חרב, ושתיהן לבושות לבן. ברגליהן הן רומסות את הפרסוניפיקציות של חמת הזעם- פורור (Furor) ושל אי הצדק (Iniuria), שפלג גופן העליון נראה בהדפס מגיח תחתן. לדברי בוכיוס, מבוסס דימוי זה, על התיאור של פאוסניוס (Pausanias) את דמותה של יוסטיטיה באליס:[43] "אישה יפה מענישה אישה מכוערת, חונקת אותה בידה האחת ומכה בה בשניה. זוהי צדק המתנהגת כך אל חוסר הצדק".[44] פאוסניוס מתייחס לצדק המנצחת את חוסר הצדק. אולם בוכיוס, אשר שאב ממנו את הרעיון הראשוני, הרחיב אותו והתאים אותו לתכנים שרצה להדגיש. לכן, הוסיף בוכיוס לצד צדק גם את הפרסוניפיקציה של השלום וכל אחת מהן רומסת את היפוכה. כלומר, לצד הצדק הרומסת את אי-הצדק, הנראית אוחזת בידה מאזניים שבורות וחורצת לשון כשל נחש, הוא הוסיף את פקס, שדורכת על פורור, ממלוויו של מרס. פורור מחזיק בידו לפיד בוער אך שבור, ומייצג את הפרסוניפיקציה של חמת הזעם או הטירוף. כלומר, מדימוי מוסרי-כללי של ניצחון הצדק (אצל פאוסניוס), מפתח בוכיוס את הרעיון לכדי ייצוג ספציפי של הניצחון על פגיעות המלחמה, באמצעות שלטון צודק בזמן שלום.

 הקומה העליונה מציבה אם כן, את מטרת המדינה, את האידאל אליו מתבקשים הארכידוכסים לשאוף: מדינה מנוהלת על פי עקרון השלום והצדק, שלא תיתן מדרס רגל לאלימות (פורור) ולאי הצדק (איניוריה). שאיפה זו עולה בקנה אחד עם תורתם של אריסטו, אפלטון וקיקרו, על פיה תכלית המדינה אינה הבטחת החיים גרידא, אלא, הבטחת החיים הטובים לכל אזרחיה. על פי עקרון מנחה זה, אומר קיקרו, המדינה היא "קהילת אנשים גדולה מאוגדת ביחס לצדק ולאחווה, עבור טובת הכלל".[45] אולם, הצגת פרסוניפיקציות הצדק והשלום שרומסות ברגליהן את היפוכן, מעלה על הדעת מבנה של קרב אלגורי על פי מסורת הפסיכומכיה, כפי שהתייחס אליה בוכיוס כבר בתיאטרון המסתובב. בתיאטרון, הייתה הפרסוניפיקציה של השלום (יחד עם הבטחון והניצחון) מוצגת כהיפוכה של המלחמה ופורור.  נראה אם כן, שגם כאן יש להבין את צדק ואת שלום, לא כערכים כי אם כמידות טובות, או כלשונו של בוכיוס בכתובת, אמנויות.

אמנויות אלה, כפי שהן מוצגות בבמה הן האמנויות הרצויות של השלטון וכדי להבין את כוונתו של בוכיוס  אתעכב כאן בקצרה על אחת מהן. הפרסוניפיקציה השישית בשורה השניה היא אאובוליה (Eubulia), ה"עצה הטובה" (ולכן כפרסוניפיקציה:"היועצת החכמה"), המחזיקה בימינה ספר ובשמאלה ינשוף, סמל החכמה.

בוכיוס פותח את דברי התיאור של דמות זו בקביעה כי  אין דבר שימושי יותר ונחוץ [יותר] לשלטון ולמדינה, מאשר אותה יועצת אלוהית.[46]  בהמשך דבריו הוא מבהיר כי כוונתו בהכללת דמותה של היועצת החכמה היא העלאת הצורך למנות יועצים מקומיים. שכן, רק יועצים מקומיים עשויים להכיר את הצרכים והרצונות של העם הבלגי, לעומת הספרדים, אשר בגלל מחויבותם לארצם, עלולים לרצות למצוא חן בעיני הכתר הספרדי ולהוליך אותו שולל. בוכיוס מכוון למסקנה זו, כאשר הוא פונה להיסטוריה של בית הבסבורג, בזמן שלטונו של מקסימיליאן I.  תחת שלטונו, היה אחד מיועציו יוהנס האוטמיוס (Johannes Hautemius), שנשא בתפקיד הקנצלר. האוטמיוס מהווה דוגמא לכך, שכאשר היה הקיסר מוקף יועצים טובים, הוא גם זכה לשיתוף פעולה מלא של העם, עד כדי רתימתם לטובת האינטרסים של ספרד במאבקה נגד צרפת. אולם, מזהיר בוכיוס באמצעות ציטוט דברי האוטמיוס עצמו, כפי שהם מופיעים בספרו של פונטוס האוטרוס (Pontus Hauterus) על בלגיה, שפורסם שנה אחת בלבד לפני הכניסה:[47]

אם נשלט הוא (העם) בחוסר נדיבות ודומה לעבדות, [עד] מהר[ה] פונה לנקמה. לשולטים בבלגים - יהיו הרעיון, האומנות והיכולת שבהם ירצו להגן על עצמם אשר יהיו - אם הם יתחילו למלוך נגד החוקים בצורה קשה, בלתי מכובדת ומתנשאת, אל להם לצַפות למשהו אחר מאשר להמשך קשרים, מרידות, רציחות ובדלנות עקובה מדם.[48]

השימוש באמירה זו, על ידי בוכיוס, מהווה ביטוי לביקורת גלויה כנגד מדיניותו הצנטרליסטית והאגרסיבית של פיליפ II והאשמה, שמדיניות זו היא שהביאה למלחמת האזרחים בבלגיה. בנוסף, דברים אלה מעידים גם על כך שבוכיוס, בעקבות ליפסיוס ואישים אחרים בני זמנו, ראה בזמן שלטון בית הבסבורג בתקופת מקסימיליאן את 'תור הזהב' של שלטון ספרד באזור. לכן, בהמשך הדברים פונה בוכיוס שוב אל האוטמיוס, שמבטיח  את נאמנותה של בלגיה למי שינהג בה בכבוד ובהתאם לחוקים ואף מאחל לקיסר מקסימיליאן I, שנכדיו אחריו ינהגו גם הם כמותו.[49] דברים אלה, בעצם הפנייתם לארכידוכסים במעמד הכניסה הטריאומפלית, מקבלים משמעות נבואית המחייבת את צאצאיו של מקסימיליאן. שכן, הם מציבים בפני אלברכט ואיזבל דרישה של נאמנות לשורשיהם ולמשנת אבותיהם, שעיקרה יציקת תוכן אמיתי למינויים כשליטי פרובינציה אוטונומית. על מנת להגשים את הנבואה הזו, פונה בוכיוס ומסכם: הו היועץ הנאמן, וגם כזה שמכיר את נפש הפרובינציה! יש להכיר את טבע העם שבו אתה רוצה לשלוט, וכן את רצונות האזרחים, ולכל מי שמכיר אותם טוב, פלוטארכוס בצדק קורא 'חכם'.[50] המסקנה אם כן ברורה עכשיו אף יותר: היועץ הטוב על פי אמות המידה של 'תור הזהב' ההבסבורגי, הוא זה שמכיר את בני המקום. לכן, המסקנה המתבקשת היא, שכדאי שיהיה גם בן המקום, שכן רק יועץ בלגי יכול להכיר את המבנה החברתי והפוליטי של ארצו במידה כזו, שתאפשר לו לזהות את בעלי ההשפעה ולהכיר את הלכי הרוח של עמו.

קריאה זו לשיתוף אנשי המקום במערך השלטוני של הארכידוכסים, משתלבת בקריאה הכללית יותר של בוכיוס לכינונה של מערכת שלטונית חדשה, אותה הוא פורס בפני הצופים בארוע והקוראים בספר, באמצעות הצבתן של שתי קבוצות נוספות של פרסוניפיקציות העומדות משני צידי המבנה המדורג, על גבי הבמה. משמאל, ניצבו שלוש נשים המחזיקות כל אחת בנס רומי עליהם רשומים שמותיהן: מונרכיה, אריסטוקרטיה ודמוקרטיה; מימין, קבוצה של שלושה גברים לבושים כרומאים, מחזיקים גם הם בנסים, עליהם רשומים השמות חוק הטבע, המשפט הבינלאומי והמשפט האזרחי, אותם הם מייצגים.[51]

מונרכיה, אריסטוקרטיה ודמוקרטיה, על פי אריסטו ואפלטון, הן הצורות החיוביות מבין המשטרים האפשריים.[52] הרפובליקה הרומית נוסדה לאחר תקופת המלוכה, כעירוב של שלוש צורות השלטון: הקונסולים היוו את היסוד המונרכי, הסנאט את האריסטוקראטי ואילו האספה שימרה את היסוד הדמוקרטי. המשטר המעורב הזה (כלומר הרפובליקה), הוא על פי קיקרו המשטר הטוב מכולם וההיסטוריה של רומא עד ימיו, מציינת את שיפורו עד למלחמת האזרחים בין פומפיוס ויוליוס קייסר, אז מתחיל המשטר הרפובליקני של רומא להתערער.[53] קיקרו טען, כי התערערות אמות המוסר הן הגורם לכך ועל כן, הוא טען, שהמידות הטובות הן הבסיס הפוליטי לחיי המדינה. דברים אלה מבוטאים בדיאלוג על הרפובליקה, שם מגן קיקרו על המשטר המעורב כצורה המדינית העליונה והטובה ביותר. אולם, לאור התערערותו, הוא ממשיך ואומר באותו מקום, בשמו את הדברים בפי סקיפיו כהרהור תיאורטי, שאם היה עליו לבחור בין האריסטוקרטיה הדמוקרטיה והמונרכיה, "חייב אני להודות שאעדיף את המלוכה כראשונה והטובה ביותר". זאת, משום היותה שעונה על היות המלך אב לנתיניו הדואג לרווחתם ואשר בעצמו, כפוף לשלטונו של כוח אלוהי עליון.[54]

בסוף המאה ה-16, יכול היה בוכיוס למצוא הרבה מהמשותף עם דאגותיו של קיקרו. שהרי, גם בתקופתו שיתקה מלחמת אזרחים את מוסדות האימפריה. אולם בעוד קיקרו, מעלה את האפשרות, גם אם תיאורטית בלבד, לוותר על המשטר המעורב האידיאלי ולבחור במלוכה כאופציה הפחות גרועה, נראה שבוכיוס בוחר במשטר מעורב, כתחליף לשלטון המונרכי האבסולוטיסטי של ספרד.

שלוש הנערות המייצגות את שלוש צורות השלטון, מקבילות לשלושת הנערים המייצגים את שלושת סוגי החוק הכלליים. אלה הם על פי קיקרו: החוק הטבעי (Ius naturale), שהוא החוק הטבוע באדם על ידי הטבע, או כפי שהרחיב זאת אחריו תומס מאקווינס - החוק הטבוע בנפש האדם על ידי האל וקובע מהו הטוב, שעליו להשיג או הרע ממנו הוא צריך להימנע.[55] השני הוא חוק העמים (Ius gentis) שהוא "המשפט הבינלאומי" הנוגע למלחמה ולמסחר, והשלישי הוא חוק האזרחים (Ius civile) – "המשפט האזרחי" - אשר שייך לאזרחים הרומים וקיים עבורם.[56]

בוכיוס יוצר הפרדה בין ה- Ius Quiritium(החוק הפרטי) המופיע על גבי הבמה המדורגת עצמה לבין ה-Ius civile המופיע כאן. שני המושגים קרובים מאוד זה לזה, שכן על פי החוק הרומי ממנו הם שאובים, שניהם מגדירים את חוק האזרחים הרומים.[57] אולם, ה- Ius Quiritium על פי המשמעות המאוחרת שלו, היה "חוק פרטי", המסדיר סוגיות אישיות של אזרחים פרטיים, ולכן הוא שונה מה- Ius Civile , שהוא מכלול החוק הציבורי הרומי.[58] בוכיוס מפריד ומבדיל בין השניים, בהציבו את הראשון בקומה התחתונה של הבמה המדורגת, ובנפרד מהשני, המופיע כאמור בהקשר שונה, כחלק משלושת סוגי החוק הכלליים. באופן זה, בוכיוס בעל ההשכלה המשפטית, עושה הבחנה בין החוק האישי התקף לגבי אזרחי האוטונומיה החדשה, לבין חוק האזרחים הכללי, התקף ברחבי האימפריה כולה. הבחנה זו מסייעת לקבוע כי שש הדמויות על רצפת הבמה מייצגות את השלטון הכללי באימפריה, לעומת הבמה המדורגת, המייצגת את סדרי השלטון וערכיו עבור בלגיה בלבד. יתרה מכך, לבושן של שש הדמויות הללו והניסים שהן נושאות, מזהים אותן כמייצגות את רומא ועל כן, יוצרות הקבלה ויזואלית בין האימפריה הרומית לבין האימפריה הרומית הקדושה של בית הבסבורג ומלך ספרד. על כן, המסקנה שניתן להסיק ממערך קומפוזיציוני זה היא, שבוכיוס מציג באמצעות שש דמויות אלה, את השלטון המעורב – הרפובליקני – יחד עם שלושת יסודות החוק והצדק האוניברסאליים, כמסגרת השלטונית הרצויה באימפריה ההבסבורגית. בכך הוא מבקש למעשה, להשיבה לאופן בו התנהלה האימפריה הרומית הקדושה בימי גדולתה, תחת שלטונו של הקיסר מקסימיליאן I. שכן, רק צורת השלטון המעורבת (בניגוד למונרכיה האבסולוטיסטית של פיליפ II), תאפשר לבלגיה מידה של שלטון עצמאי – לא כחסד פוליטי או ברירת מחדל של המלך – אלא מתוך מערך קונסטיטוציוני, בו יש מקום מיועד וקבוע לגורמים המקומיים בתוך המדיניות של האימפריה. על כן, היה לו חשוב כל כך להאריך בתיאור דמותה של אאובוליה, ולהפנות דרכה את קוראיו לדגם הפוליטי של הקיסר מקסימיליאן, אשר בתקופתו התקיימו הן הגורמים האריסטוקרטים והן הדמוקרטים, באמצעות שיתוף האזרחים ומנהיגיהם בהחלטות השלטון ותוך שמירת הפריבילגיות המסורתיות של בלגיה.[59]

כלומר, בוכיוס מבטא עכשיו באופן ברור, לא רק את הצורך לדבוק בפריבילגיות ההיסטוריות של בלגיה, שבשנות המלחמה לא כובדו על ידי ספרד, אלא להחזיר לתפקוד גם את שלוש מועצות העם של בלגיה, שהיו המועצה הכלכלית, המועצה המחוקקת ומועצת המדינה. מועצות אלו היוו למעשה את היסוד האריסטוקרטי והיסוד הדמוקרטי בשלטון המעורב, בו כפי שראינו, הוא מצדד. יתר על כן, החזרת היסודות הדמוקרטים והאריסטוקרטים לשלטון המדינה, כך על פי בוכיוס, תחזק את האחדות ותשמור גם על יציבות המדינה.[60]  שכן, הוא ממשיך ואומר בהסתמכו על אריסטו, מדינה יציבה ובלתי ניתנת לערעור, היא זו המבטיחה בחוק את השוויון, אשר מהותו שמירה על הזכויות והכבוד של כל שדרות העם. מדינה כזו תשמור על יציבות מוסדותיה וכל אזרח ימלא את תפקידו על פי המוסכם על כולם ועל פי המוסר הציבורי.[61]

דברים אלה, מושפעים באופן ברור מכתבי ההומניזם האזרחי (Civic Humanism) של המאה ה-15 באיטליה.[62] הומניסטים דוגמת לאונרדו ברוני (Leonardo Bruni), הגנו בכתביהם על אותם רעיונות, שמבטא כאן יוהנס בוכיוס, כמעט מאתיים שנה מאוחר יותר בבלגיה. הם דגלו במדינה הרפובליקנית וקידמו רעיונות של ממשל עצמי אוטונומי, חופש דיבור, שיתוף האזרחים בפוליטיקה ושוויון תחת החוק ומצאו סימוכין לכך בתורתם של אריסטו וקיקרו.[63] הומניסטים אלה כתבו את הדברים על רקע שונה מאוד מזה של בוכיוס, אולם עבורו, הם סיפקו את המצע האידיאולוגי לפתרון הפוליטי שהוא ביקש עבור בלגיה. בכתביהם הוא יכול היה למצוא את הנימוקים, שיאזנו בין תמיכתו בשלטון ספרד לבין הצורך שהוא ראה בממשל עצמי. שכן, רק שילובם של היסודות הדמוקרטים והאריסטוקרטים, יבטיחו לדעת בוכיוס, יציקה של תכנים אמיתיים לאוטונומיה שהעניק פיליפ II מתוך אילוץ. הלכה למעשה, פירוש הדבר, כינונם מחדש של המועצות, שכוחן נחלש אם לא אבד לחלוטין, במהלך שנות המלחמה.

המבנה המדיני, מבטא אם כן את תמצית רעיונותיו המדיניים של בוכיוס. באמצעותו הוא פורס לפני הארכידוכסים דרישה לשנות מהיסוד את צורת המחשבה, לא כל שכן צורת השליטה, של ספרד על בלגיה. בוכיוס מבטא את תמיכתו בארכידוכסים, אך מציב לתמיכה זו סייגים מהותיים. ראשית, עליהם לממש הלכה למעשה את כתב המינוי האוטונומי, שהעניק להם פיליפ II בעל כורחו. שנית, על מנת לצקת לו תוכן ממשי, עליהם לערב את המוסדות הבלגים בשלטונם, וליצור לשם כך משטר רפובליקני. על פי דברים אלה, האמין בוכיוס, קרוב לודאי, כי שלטונם של הארכידוכסים, עשוי להיות שלב מעבר בדרכה של בלגיה לאוטונומיה מלאה ואולי אפילו לעצמאות מלאה. שכן, כינונה של רפובליקה, היה מבטיח – או לפחות מעלה את הסיכויים – כי גם בתום ימיהם של אלברכט ואיזבל, תוכל בלגיה לשמור על מעמדה. דברים אלה, מנוגדים כמובן לכוונותיו של פיליפ II, אשר לא זו בלבד שלא התכוון להעניק עצמאות לבלגיה, אלא, שאפילו את המנדט האוטונומי שנתן, הגביל והתנה בהמשכיות שליטת ספרד על ארצות השפלה. המציאות ההיסטורית, הוכיחה את בוכיוס על טעותו, כאשר בהעדר יורשים, חזר המנדט האוטונומי לספרד כבר עם מותו של אלברכט בשנת 1621.[64]

 

סיכום

ביום שלאחר כניסת הניצחון, טיילו הארכידוכסים ברחובות העיר ובכנסיותיה, ואילו ביום השלישי והאחרון של הארוע, ביום ראשון, ה-12 בדצמבר, התקיים טקס מסכם אשר כלל שבועת אמונים שניה וכונה "הכניסה השנייה".[65] באותו יום, יצאה התהלוכה – באותו סדר ובאותו לבוש בהם הלכו המשתתפים ביום הראשון, ובראש התהלוכה צעדו הארכידוכסים – מן הארמון אל עבר הקתדרלה של אנטוורפן, שם נחגגה מיסת יום ראשון על ידי הבישוף. לאחר מכן, חצתה הפמליה את הכיכר, עד שהגיעו לפני בית הסנאט ושם, עלו אנשי הסנאט והתישבו במבנה הפיגום המדיני, אשר ניצב עתה ריק ונכון לארח על המדרגות בהן היו קודם הפרסוניפיקציות, את אנשי הממשל של העיר (ראה תמונה מס. 5-6).[66] ליד המבנה, הוצבה במה, מעליה אפריון מוזהב; שם ישבו הארכידוכסים וסביבם אנשי חצרם ונושאי התפקידים המכובדים ביותר: הקאנצלר, הדיקאן והארכידיאקון. משיישבו כולם במקומם, תקעו החצוצרנים לאות פתיחת הטקס, והקאנצלר של ברבנט נשא נאום קצר, בו הכריז על פתיחת טקס ההשבעה.

תמונה מס. 6 (שבועה שניה)

ראשונים היו איזבל ואלברכט, אשר חזרו על נוסח השבועה, שלשונה היתה כמעט זהה לזו שנאמרה על ידם ביום הראשון, לפני הכניסה בשערי העיר.[67] אחריהם, עלה פקיד עירוני ודיקלם בשם הקהילה את שבועתם, להיות "טובים ונאמנים כלפיכם, וכן נעשה כל מה שהנתינים והכפופים הטובים והנאמנים כלפי אדוניהם החוקיים מקובל שיעשו".[68] בתום הדברים, ניגשו אנשי הסנאט אחד לאחד בפני הנסיכים, כדי לאשרר את השבועה בחתימתם ובכריעת ברך.[69] לבסוף, לקול צהלת ההמון הרב שנאסף בכיכר ונגינת החצוצרות והחלילים, הושלכו לחיק הקהל מטבעות של זהב ושל כסף (ראה תמונה מס. 6).[70]

הבחירה במבנה הפיגום המדיני, כמקום לעריכת טקס ההשבעה השני, נראית בעלת משמעות רבה. שכן, מלבד העובדה שהמבנה עצמו סיפק מקום להושיב בו את רוב אנשי הממשל והפקידות העירונית, הוא גם סיפק את התפאורה המתאימה ביותר, לתכנים ולמשמעות של הטקס השני. טקס ההשבעה הראשון, כאמור, נערך לפני שער העיר במבנה אפימרי דמוי קאפלה; כך, נשאה השבועה הראשונה אופי דתי בהיותה ממוקמת במבנה בעל הקשר כנסייתי, ובהינשאה בפני קהל אנשי כמורה, שהקיפו את המבנה ועמדו בשורות הראשונות סביבו, לפני אנשי הפקידות האזרחית. בטקס השני לעומת זאת, בוכיוס אינו מזכיר כלל את אנשי הכמורה, למרות, שלבטח נכחו גם הם במקום (איש הכמורה היחיד המוזכר הוא כמובן הבישוף, שבפניו נישאה השבועה, בשני המקרים). במקום אנשי הדת, היו קהל צופים מיוחס, אנשי הממשל והפקידות האזרחית, אשר להם היו שמורים המקומות הטובים ביותר. אלה ישבו, כאמור, על מדרגות המבנה ובאזור המתוחם לידו. באופן זה, תפקיד העדים לשבועה השניה, ניתן הפעם לבעלי התפקידים המדיניים-פוליטיים, מאחר ובפניהם נשאו הארכידוכסים ונציגי הממשל העירוני את דבריהם. 

בוכיוס מיקם את אנשי הסנאט בפיגום המדיני, אותו המבנה, אשר הציג בכניסה "הראשונה" את העקרונות הפוליטיים. עקרונות, שבאמצעותם ניתן יהיה לשלוט בדרכי שכנוע והסכמה; להגשים את החתירה לשלום; ואשר, כפי שראינו, קרא לקבוע את התפיסה המדינית והמבנה השלטוני של האימפריה, כשלטון מעורב. רק בצורה זו, לפי בוכיוס, נראה כי ניתן יהיה לאפשר לארכידוכסים לקיים את העקרונות והמידות הנכונות של השלטון, באמצעות שלטון אוטונומי וחופשי. על כן, אם במהלך הכניסה עצמה, ניתן היה להבין את הדברים שהוצגו על גבי במה זו כהצגה אוטופית, או אידאית, של צורת השלטון הרצוי, עצם מיקום אנשי הממשל באותו המקום ממש, בו תוארה הקריאה לשלטון אוטונומי חופשי, הופך את 'האוטופי' להצגה של מציאות, ההולכת ומתממשת לנגד עיניהם.

השבועה שהם נושאים בפעם השנייה, למרות היותה חזרה כמעט מדויקת על אותו נוסח שביטאו לפני כניסתם לעיר, מקבלת עתה משמעות שונה, רק משום המקום והקהל בתוכם היא מבוטאת. על רקע הפיגום המדיני המאוכלס עתה במאגיסטרטים של העיר, הם מבטיחים למעשה, לצקת להבטחת העצמאות, תוכן אמיתי, באמצעות השמירה על הזכויות ההיסטוריות של הבלגים. בנוסף, לנוסח הראשון, מתווספת כאן – במשפט האחרון - גם ההבטחה להחזיר על כנן את כל אותן זכויות שנפגעו בעבר. משמעות הדבר, בהכרח, היא גם שיתוף אלה היושבים עתה על המדרגות מולם, במעשה השלטון, כפי שהמליץ בוכיוס באמצעות דמותה של אאובוליה,  "העצה הטובה", שישבה ב"כניסה הראשונה" על מדרגות אותה במה. שכן רק בשיתוף המוסדות המקומיים ונושאי התפקידים, יכולה להתקיים אוטונומיה אמיתית. באופן זה, נראה כי טקס השבועה השני מבטיח שהמחזה, שהועלה לפניהם באותו המקום ממש יומיים קודם לכן, אכן יתגשם ובתוך המערך החוקתי של האימפריה אכן תינתן לבלגיה הזכות לאוטונומיה אמיתית. בכך ילכו הארכידוכסים אחר הדוגמא שהציב להם בוכיוס בדמות טיטוס פלמינינוס, משחרר יוון, וימלאו גם אחר מורשת אבותיהם, בחזרתם ל'תור הזהב' של מקסימיליאן I.

אולם בנוסף לדרישה הבסיסית לשמירת הזכויות ולמימוש האוטונומיה, בוכיוס אף הציג באמצעות הדימויים השונים, בפני הצופים-באירוע והקוראים-בספר, רעיונות רחבים יותר, אשר כללו הצעה לשינוי התפיסה המדינית של האימפריה הרומית הקדושה; לממש את האוטונומיה ולעגנהּ במבנה קונסטיטוציוני פרטיקולריסטי, היחיד אשר ישלב באופן פרגמטי בין הממשל העצמי לבין הממשל הספרדי המרכזי. רעיונות אלה, שהועלו בבמת הפיגום המדיני, מתממשים לנגד עיני הצופים במעמד טקס השבועה הפומבי והמסכם. ובכך, בחברו בין הרעיונות המופשטים שהועלו באמצעים חזותיים לבין הטקס והאירוע הפוליטי עצמו, בוכיוס מציג בפני הארכידוכסים את המסר החשוב ביותר: הקריאה ליישום אמיתי של האוטונומיה אינה בלתי אפשרית או בלתי ניתנת לביצוע, נהפוך הוא, היא לא רק אפשרית אלא חיונית והכרחית, להצלחת שלטונם.

---