פרויד מלך הביצה

תרגמה דנית דותן

רסלינג, 2007

145 עמ'

"אגואיזם חזק מגן מפני מחלה, אך בסופו של דבר צריך להתחיל לאהוב כדי לא לחלות". במשפט זה לוכד פרויד בהינף קולמוס אחד את הבעייתיות של תופעת הנרקיסיזם: מצד אחד, הנרקיסיזם מגן עלינו מההכחדה המחרידה של האני. מצד שני, מגננה זו היא מחלה בפני עצמה, שכן היא חוסמת את הדרך לאהבה. כיצד נתגבר על מכשול זה? כיצד נרפא מהמחלה הקרויה נרקיסיזם, המייצרת כל כך הרבה ייאוש וסבל? מי אמור לרפאנו ממחלה זו, שבה לוקים לא רק יחידים, אלא תקופה שלמה?

כדי לנסות ולספק תשובה לשאלות אלו, יש להתחיל מההתחלה: אצל התינוק בן יומו, הליבידו – אותו כוח חיים מסתורי ומופלא – טוען פרויד, מופנה פנימה לשימור האני. משק הליבידו של התינוק נרקיסיסטי לעילא, בהיותו סוליפסיסטי ואוטרקי: הוא משובלל בתוך עצמו, ואינו חורג מגבולות האני. פורקן הליבידו אוטו-ארוטי, ואינו נזקק למושא חיצוני. התינוק מזהה את עצמו כשליט העולם וכמרכז האומניפוטנטי של ההוויה. המצב הזה היה יכול להימשך כך לנצח, לולא העובדה הקשה והחותכת, שהאני הוא משרתם לא של אדון אחד, אלא של שניים: מצד אחד, הוא חווה את עצמו כסיבת עצמו וכאדון לעצמו. מצד שני, הוא חוליה בשרשרת הדורית, שהתחילה הרבה לפניו ושתיגמר הרבה אחריו. האני, טוען פרויד, הוא רק נשא של ישות אלמותית, הלא הוא כוח החיים של הליבידו. ניתן לדמותו לממלא משרה במוסד, שיאריך ימים הרבה אחריו.

כיוון שהאני לא יחיה לנצח, וכיוון שהוא רק חוליה בשרשרת, חלה עליו חובת ההולדה. כדי למלא חובה זו עליו לחלץ את הליבידו מהשתבללותו הנרקיסיסטית, ולהשליכו על מושא תשוקה חיצוני. מכאן ואילך מתבדל הליבידו למה שפרויד מכנה 'ליבידו האני', המופנה פנימה לשימור האני, ו'ליבידו המושא', המופנה החוצה למושא התשוקה. ההיחלצות מהנרקיסיזם הופכת לתנאי להמשך החיים בכלל, כמו גם למתן משמעות לחיי הפרט. אך האני אינו מוותר כל כך בקלות על חוויית השפע והמלאות של הנרקיסיזם הראשוני. התפתחותו מאופיינת בכמיהה בלתי פוסקת לפיצוי על האובדן הראשוני, ולזכייה בנרקיסיזם מחדש. 'הנרקיסיזם המשני', כהגדרת פרויד, הוא כינוס מחדש של אנרגיות ליבידינאליות שהופנו החוצה למושא, והשבתן לאני. נרקיסיזם זה יכול ללבוש צורות 'פתולוגיות' ו'בריאות'. עיקרו של הנרקיסיזם הפתולוגי בהסגת העניין מאנשים וחפצים בעולם, עד למצב של ויתור על קשר עם המציאות. אלו יכולים לקבל ביטוי בשיגעון הגדלות, כמו גם ביחס של הפרט לגופו כאל אובייקט מיני לכל דבר.

אך המניע הנרקיסיסטי ניצב לא רק מאחורי פרקטיקות המתויגות כפתולוגיות, אלא גם מאחורי פרקטיקות המתויגות כגבוהות ותרבותיות. בראש ובראשונה נכונים הדברים לגבי השאיפה לאידיאליזציה של האני. השאיפה לטיוב בלתי פוסק של האני היא אינה אלא תוצר של השאיפה לשחזור האני הילדי, שעליו חלה האהבה העצמית. האדם בורא לעצמו אני אידיאלי, בעל כל המעלות הטובות, כדי שלא להפסיד את כליל השלמות הנרקיסיסטית שחווה כילד. גם המצפון נוטל חלק בקנוניה הנרקיסיסטית, בהיותו רשות נפשית פן-אופטיקונית שמקורה בחינוך של ההורים והחברה, ושתפקידה למוד את האני בקנה המידה של האני האידיאלי. פרויד מזהה את הביקורת העצמית של המצפון, על תחושת הרדיפה שמלווה אותה, גם עם ההתבוננות העצמית. המחקר האינטרוספקטיבי והספקולטיבי של האני ניזון מאותה אנרגיה נרקיסיסטית. כך, מאחורי כל נטייה לספקולציה תיאורטית ניצב מניע נרקיסיסטי. הפילוסופיה, משער פרויד באופן ספקולטיבי, היא פרויקט נרקיסיסטי.

האני, אם כן, לא נפטר כל כך מהר מהנרקיסיזם, המולך על פעולותיו, נמוכות כגבוהות. כיצד יירפא מהנרקיסיזם? אולי דרך האהבה. אך כאן יש הפתעה, שכן גם האהבה רוויה בנרקיסיזם: פרויד מונה שני דגמים עיקריים של אהבה – ההישענותי והנרקיסיסטי: בדגם ההישענותי, מושא האהבה מזוהה עם דמויות שעוסקות בהזנת הילד ובהגנה עליו. דגם זה – המאפיין לרוב את הגבר – מועתק לדמויות מזינות ומגנות אחרות, שתכונה זו היא שמאפשרת להן לשמש מושא אהבה. הדגם ההישענותי הוא נרקיסיסטי, כי אהבת האני אינה נטולת אינטרס: מדובר במצב ביניים בין ליבידו המכוון לאני לליבידו המכוון למושא, שכן דרכו של האני למושא אהבתו עוברת דרך הבטחת שימורו העצמי.

בדגם הנרקיסיסטי – המאפיין לרוב את האישה – האני בוחר את מושא אהבתו לפי דמותו שלו עצמו. האני מחפש במושאו את מה שהוא כעת, את מה שהיה, או את מה שהוא רוצה להיות. כזו היא האישה היפה, המסתפקת בעצמה והאוהבת רק את עצמה. אין לה צורך לאהוב אלא רק להיאהב. הגבר שוויתר על נתח מהנרקיסיזם שלו, הוא שיזכה בלבה. סוד הקסם של דגם האהבה הנרקיסיסטי, המאפיין גם ילדים, הוא ההסתפקות העצמית של הנאהב ומסוגרותו העצמית המונעת אליו גישה. המוצא של האישה מהנרקיסיזם הוא בילד: זיהוי חלקים מגופה בגוף ילדה הוא שמאפשר לה לחוות לראשונה אהבת מושא אמיתית, בהנחה שיש בכלל דבר כזה. גם האהבה ההורית רוויה בנרקיסיזם: ההורים מהללים את מעלותיו של ילדם ומעלימים את מגרעותיו. אך כל זאת לא למען הילד עצמו, אלא כדי לשחזר את הנרקיסיזם הראשוני שלהם עצמם. "הוד מעלתו התינוק", טוען פרויד, הוא אינו אלא חזרה ל"הוד מעלתו האני".

התמונה המתקבלת עגומה למדי: הנרקיסיזם אינו מאפיין רק את החיים התינוקיים והילדיים, אלא גם את החיים הבוגרים. האדם לעולם אינו נפטר מכמיהתו לשוב לגן העדן הנרקיסיסטי. הנרקיסיזם ניצב ברקע התפתחותו האישית והמקצועית, וביסוד פעולות גבוהות כמו מוסר ופילוסופיה. אפילו האהבה וההורות נגועות בנרקיסיזם. בנוסף על כך שהפסיכואנליזה משרטטת תמונת עולם נרקיסיסטית, ייתכן אף שהיא עצמה פעילות נרקיסיסטית. פרויד מהרהר בינו לבין עצמו באשר למעמדה של הפסיכואנליזה: האם ניתן להתייחס אליה, בדומה לפיזיקה, כאל מדע, או שגם היא נגועה בספקולטיביות. הרעיון של מדע טהור, אובייקטיבי, נזנח כבר מזמן. בכל מחשבה אנושית, גם המדויקת והמכוילת ביותר, קיים ממד ספקולטיבי. לא רק הפילוסופיה, אם כן, היא פעילות אינטרוספקטיבית וספקולטיבית, ומכאן גם נרקיסיסטית, אלא גם הפסיכואנליזה בכבודה ובעצמה.

מפתיע לגלות, כי הסובייקט הפרוידיאני כפי שהוא מוצג ב'הצגת הנרקיסיזם', אינו שונה בהרבה מהסובייקט הקאנטיאני: אצל שניהם גבולות הסובייקט נושקים לגבולות העולם. הסוליפסיזם שבו לכוד האני הקרטזיאני – כאב טיפוס של האני במודרנה – נפתר אצל קאנט באופן פרדוקסלי בהרחבת גבולות האני, עד שמוכלל בו העולם כולו. כך, אין פיסה בעולם הנותרת מחוץ להשגת האני. העולם רווי בסובייקטיביות, קרי, בנרקיסיסטיות. "בהכל", אם לצטט את יונה וולך, "הוא ידמה אני". בכך מצטרף פרויד אחר כבוד לפרדיגמה הנרקיסיסטית השלטת במודרנה, של זיהוי גבולות האני עם גבולות העולם. גם פרויד שקוע עמוק בביצת הנרקיסיזם. לא מהפסיכואנליזה תצמח הישועה.

השאלה כיצד נירפא מהנרקיסיזם – כמחלה של המודרנה בכללותה – נותרת אם כן על כנה. אולי נדרשת פרדיגמת מחשבה אחרת לגמרי, בלתי מודרנית בעליל, שהיא שתחלצנו מהנרקיסיזם. אולי נדרשת מחשבה אחרת לגמרי, שנקודת מוצאה אינה האני אלא דווקא האחר לגמרי. אותו אחר לגמרי הנופל עלינו מגבוה בלא כל ציפייה ואופק, והקורא לנו לצאת לראשונה משריון העצמיות ולהתייצב לנוכח הזר לחלוטין והמוזר לגמרי. אולי ממחשבה אחרת לגמרי זו, על האחר לגמרי של המחשבה – בין אם נקרא לו הוויה, עודפות, מתן, או אלוהים – תצמח הישועה. אולי בכוחה של מחשבה אחרת לגמרי זו לפתוח לנו פרצה בכלא הנרקיסיזם שבו שבויים כולנו, ולהוליכנו אל האהבה. שהרי רק האהבה היא התשובה.