אח, להיות יהודי!
שני גברים אוחזים בעוגת יום הולדת. מי המקבל ומי הנותן? המבט אינו מסגיר זאת. האם יש נתינה מאחורי המחווה? גם זאת לא נדע. האם יש דבר-מה אחר מאחורי המחווה של טירנית ברזילי? ובכל זאת, מישהו תמיד נולד וממול נפרש תכריך. בין מחוות של טקסי יום הולדת למחוות האבלות נפרשת התערוכה כולה, נפרשים חיי אדם. השימוש שלי במילה 'נפרשים' מצביע על תחילתו של שבר: אפשר לומר, כי הפרישה של הבד מסמלת היפתחות אל מה שיישאר תמיד מתפשט עד אין-סוף. אך מנגד אפשר לראות את הפרישה כפעולה המרדדת את היריעה, ומקפיאה אותה עד מוות, עד שתהיה ללא קפל וללא תנועה. כך הן שתי הבנות שבאחד הצילומים, המשטחות בקפידה טקסית יריעה לבנה בחלל הריק. ספק פותחות ספק משטחות.
דימוי 1: טירנית ברזילי, ללא כותרת, 100X100 ס"מ
"אח, להיות אינדיאני", כותב קפקא, "מוכן מיד, ועל גב הסוס הדוהר, נטוי באוויר, להרעיד שוב ושוב להרף עין מעל לאדמה הרועדת, עד שעוזבים את הדרבנות, כי לא היו דרבנות, עד שמשליכים את המושכות, כי לא היו מושכות, וכמעט לא רואים את האדמה שמלפנים, ערבה קצורה לגמרי, וכבר בלי צוואר של סוס וראש של סוס". הכמיהה להיות אינדיאני מתרוקנת מממשות והופכת למחווה. העולם הממשי כולו מוחלף במחווה שלו. המרחב הופך לערבה קצורה לגמרי, והרוכב ללא סוס. כך גם החלל בתצלומים של ברזילי: לבן לגמרי, כאילו נקצרו ממנו כל הפרטים, שרידים למקום וזמן נמחקו, והדמויות ללא אחיזה בממשות. בתצלום נוסף נראית קבוצת נשים המכסות את פניהן בברכה של הדלקת נרות שבת. ניתן להניח שמאחורי המחווה עומד הטקסט "זכור את יום השבת לקודשו". המחווה חוזרת על עצמה ומוכפלת כבמבוך מראות. האם ניתן לחלץ איזה שהוא זיכרון מאותו מבוך? "אח, להיות יהודי" כאילו אומרת אותה קבוצת נשים, כמהות לאמת שאין לה מבט.
דימוי 2
"מחווה", כותב ג'ף וול, "משמעה תנוחה או פעולה המקרינה את משמעותה כסימן שהיה לסימן מוסכם (...). במדיום הצילום היצג הגוף תלוי בהבנית מחוות אקספרסיביות העשויות לתפקד כאמבלמות. כמו שאמר הגל, 'המהות חיבת להפוך למראית עין'". הביטוי "הבניית מחוות אקספרסיביות" מתאר במדויק את המצב הפרדוכסלי בו כלואות דמויותיה של ברזילי – הבנייה של בכי, של דאגה וכו'. הבכי נתפש על ידינו כפעולה ספונטנית שאינה נובעת אלא מרגש פנימי. אך ברגע שהפעולה 'בכי' מוחלפת במחווה שלה ומוכפלת מספר פעמים, כשהאקספרסיביות מובנית על ידי הצלם, נדמה כי הסיכוי לאושר שבבכי אינו אפשרי עוד. לכן אפשר לומר כי התצלום של שלושת הנשים הבוכות הוא דימוי, אמבלמה מלנכולית, לא כי הנשים בוכות, אלא נהפוך הוא – לא הן ולא הצופה זוכים לפורקן. השאיפה להיות 'אינדיאני' נותרת שאיפה בלבד, ו'היהודיה' אינה יכולה להופיע אלא כסוג של מחווה.
"תיאטרון טבע זה הוא פירוק המתרחש והפיכתו למחווה", כותב בנימין, "(...) כל יצירתו של קפקא היא מערכת של מחוות שאין להן במקורן שום משמעות סמלית ודאית בעיני המחבר, אלא שהוא מבקש שוב ושוב משמעות כזאת בהקשרים וסידורים לניסיון המשתנים תדיר". בקשה זו למשמעות באמצעות מחוות ריקות המסודרות בהקשרים שונים שוב ושוב, היא מאפיין מרכזי בעבודותיה של ברזילי מתחילת דרכה האמנותית. אך נראה כי הבקשה קמה על יוצרה והופכת בעצמה למחווה ריקה – המחווה של האמנית.
ב'כוכב הגאולה' אומר פרנץ רוזנצוויג כי "(...) בסין האדם הפנימי הוא חסר אופי ממש: מושג החכם שהתגלמותו הקלאסית, קונפוצה, מוחה את כל ההפרטות האפשריות של האופי, הוא אדם חסר אופי באמת, היינו האדם הממוצע". דמויותיה של טירנית אינם גיבורים, אלא אוסף של "אנשים ממוצעים" הנראים תמיד בריבויים ולא בייחודיותם. "דבר שונה לחלוטין מאופי הוא המציין את האדם הסיני: טוהר יסודי מאוד של הרגש", ממשיך רוזנצווייג. טוהר זה מושג על ידי ריקון האופי באמצעות המחוות הריקות והכפלת הפעולות של טקסי חצר קפדניים. שתי הנשים הצעירות דומות אחת לשנייה כאילו נמחה בינן כל הבדל אופי, ומאחורי טקס רידוד היריעה עומד הניסיון למחות כל קפל אפשרי.
הלובן הכללי, המחוות, החלל שהתרוקן, הדמויות המקובצות או מופיעות בזוגות של כפילים, כל אלו אפשר ונראה בהם סמלים לאותו טוהר חסר אופי, הצבעה לעבר דבר-מה החומק מכל ייחוד של אישיות, מקום וזמן מזוהים. או שמא מדובר בסימנים לעולם שהכחיד את אותו דבר שטוח ובלתי חדיר – עולם שטוח במובן הרגיל. מעולם מלאכותי זה פורצת מגפת הרעב הרוחני והפיזי – הרעב לאמת ולעומק. התיאטרון של ברזילי תלוי על כף מאזניים עדינה, כאשר מצד אחד עומדות המחוות הריקות, החוזרות שוב ושוב על קלישאות רעבות לממשות; עולם של נראות. מצד שני עומד עולם של מצוות וטקסים שאינו מואס בשום חזרה וריבוי; עולם של 'נעשה ונשמע'.
