זיכרון המקום: היסטוריה צילומית של ואדי עארה 1903-2008
נתחיל בריגוש. זו אחת התערוכות המרגשות שראיתי לאחרונה המוצגות בארץ. אמנם אצר אותה גיא רז הידוע כציניקן בלתי מתפשר, ובכל זאת ולמרות זאת הוא הוציא מתחת ידיו תערוכה מרגשת ומטלטלת שהיא בא בעת תערוכה רפרטוארית אמנותית לכל דבר וגם תערוכה דידקטית במובן החיובי של המילה. קודם כל הגלריה. הגלריה באום אל-פחם המנוהלת בידי סעיד אבו שקרה, איננה חדשה בנוף האמנות והוצגו בה מספר לא מבוטל של תערוכות, אחדות מהן היו תערוכות מרתקות שספק אם היה ניתן להציג כמותן בגלריות ובמוזיאונים המימסדיים. גם התערוכה הנוכחית המבוססת כל כולה על צילום המתכתב עם ואדי ערה וסביבותיו, היא תערוכה שראוי להציגה במיטב המוזיאונים בארץ ולא רק בשל ערכה האמנותי הגבוה, כי אם ואולי בעיקר בשל היותה תערוכה שיש בצידה טענה מקומית חשובה על אודות העיר אום אל-פחם וסביבותיה. הצילום המוצג בתערוכה מתפרש על פני שלושה צירים: הציר המרכזי והמעניין של התערוכה הוא הציר ההיסטורי החובק אירועים בולטים שהתרחשו באזור ואדי ערה, החל מתיעוד הדרך המרכזית בואדי משנת 1925, דרך תצלומים ממלחמת העולם הראשונה בהם ניתן לראות את הכיבוש הבריטי של האזור מידי התורכים, את חיי יום יום באזור זה משנות העשרים, עד לצילומים היסטוריים בין שנות העשרים וקום המדינה בארבעים ושמונה. לסדרה ארוכה זו יש להוסיף את אוסף התצלומים המתעדים את סיפוח המשולש והממשל הצבאי וכן את ההפגנות הסוערות שנערכו עם ניסיונו של הרב מאיר כהנא לבקר באום אל-פחם. ציר היסטורי זה מורכב כולו מתצלומים אותנטיים חלקם הארי נעשו בידי עיתונאים זרים, משלחות ארכיאולוגיות ומיעוטם בידי תושבי המקום. אם הזכרתי את תושבי המקום, מסתבר כי מודעותם לכוחה של המצלמה לא רק כמתעדת אירועים משפחתיים, אלא אפילו אירועים היסטוריים, הייתה נמוכה למדי ולפיכך אנו עדים למספר מועט מדי של צילומים שנעשו בידי התושבים המקומיים. על רקע עובדה זו מפתיע לעמוד בתערוכה נוכח קיר רחב יחסית ועליו תלויים צילומים מאת תושבי המקום שבעבודה סיזיפית של האוצר והצוות הנאמן שעמד לרשותו, הצליח לגייס ולהציג בתערוכה. זהו הציר השני של התערוכה ומדובר כאן בצילומים לכאורה סתמיים – בעיקר פורטרטים כדוגמת תצלומי תעודת הזהות או צילומי משפחה רגילים, ובכל זאת יש באוסף הזה ובעצם הצגתו במיקבץ צפוף אחד, דבר מה שרק עין רגישה יכולה לזהות בו. במיוחד צדה את עיני צילום של מוסטפא מוחמד אבו בכר ואשתו בהיה משנת 1953, עם מבט קורע המסך שלהם כאילו זו להם הפעם הראשונה שהם מצטלמים. אוסף זה מכיל מספר לא מבוטל של צילומים חודרי מבט בעלי נוכחות דרמטית שמן הסתם הוסתרו במשך שנים באלבומים מצהיבים וכאן בתערוכה הם זוכים לחשיפה שמקנה להם מעמד איקונוגרפי נצחי.
צילום 1. מוסטפא מוחמד אבו בכר ואישתו בהיה 1953
בהקשר זה מעניין להתבונן בציר השלישי של התערוכה הכולל סדרה של צילומים העוסקים בעובדי הכפיים של אום אל-פחם, כמו סדרת הצילומים של חאזם באדר משנת 2007 המציגה פועלים העובדים במטבח מסעדת מאכלים ביתיים – הסירים הכבדים והגדולים העמוסים בירקות ובבשר שאך זה יצאו מהתנור טרם העברתם אל תוך המסעדה, אינם מרפים מהצופה ולא רק בשל התיאבון שהם מעוררים. זו אחת הסדרות המושלמות בתערוכה שאיננה מעמידה פנים באותנטיות שלה, כדוגמת סדרת טוחנות הקפה של אלכס ליבק. כאן התבשילים והצגתם בפני המצלמה חסרים את המימד התיאטראלי האופייני כל כך לצילומים המתיימרים להציג את הפשוט, הפרמיטיבי והתמים. לצד סדרה זו קשה שלא להתפעל מתצלומיו של גלעד אופיר שצילם עובדי מסגריה בפוזה כביכול מוזמנת ועם זאת היא חושפת את סביבת העבודה, את המירקם המקומי, לא כל שכן את האנשים שהופעת המצלמה במקום עבודתם היא איננה עניין של מה בכך.
צילום 2. פועלים במסעדת מאכלים ביתיים, אום אל-פחם, 2007. צלם: חאזם בדר
לא פחות מפתיעה שרשרת הצילומים של אסראר אל-וואד, המצלם דוכנים לממכר פירות וירקות המוצבים בצידי הדרך הראשית בואדי ערה. בצילומים הללו כמו גם באלו של אסף עברון, נחשפת תמונה מוכרת של דוכנים עמוסי פירות וירקות בהם עובדים בדרך כלל ילדים ונשים. בסדרה זו אין בני אדם אלא רק ארגזי פירות וירקות, לעיתים תחת שמשיה כמגן מפני השמש. בניגוד לעברון, אל-וואד מצלם את הארגזים במרחב הפתוח עם מודעות לנוף מסביב ולהיותם נטע זר וארעי בסביבה שאיננה טבעית לממכר פירות וירקות. אם מדובר בסביבת עבודה, כדאי לבחון את הצילומים של גלעד אופיר המצלם בתי מלאכה של זגגים, נגרים וכן בתים באום אל-פחם. כמו בסדרה הקודמת שלו, גם כאן מצטיירת תמונה של מקומות שהצילום זר להם, איננו טבעי להם וכאילו הוא מאולץ. גלעד מנכיח את המבנים וחושף את המירקם הגיאולוגי החיצוני שלהם ואת היותם מערך מורכב של טלאי על גבי טלאי כביטוי לצורך קיומי אמיתי.
צילום 3. דוכני פירות וירקות בואדי ערה, 2008, צלם: אסראר אל-וואד
צילום 4. סאלם עלי מחאמיד ואשתו סמייה ט'אהר חוסיין, צלם: שי אלוני
בין לבין כוללת התערוכה לא מעט תצלומים בעלי מסר וגוון פוליטי מובהק. הרלוונטיות של התצלומים הללו למרחב הציבורי של אום אל-פחם איננה זניחה והם בוודאי חלק בלתי ניפרד מחיי האזרח בואדי ערה, עם זאת כוחה של התערוכה איננו דווקא בחשיפתם של צילומים אלה, שלא אחד מהם פורסמו בעיתונים ובתערוכות המוקדשות לצילום העיתונאי. כוחה של התערוכה בהפניית המבט אל תוך המרחב הפרטי של תושבי האזור, גם אם יש בכך לא מעט מציצנות. אחת הסדרות המרגשות והיפות בתערוכה היא סדרת עבודותיו של שי אלוני, שצילם את זקני הואדי בביתם הפרטי. הבלטת התמימות מצד אחד תוך הדגשת גילם של המצולמים, מצד שני, נוטעת בצופה הרגשה שלאנשים אלה שורשים עמוקים באדמתם ממש כאילו היו עצי זית עתיקים. ברוב הצילומים ניתן לראות זוגות, בעל ואישה, אחדים מהם אף אוחזים ידיים ומתמסרים באהבה ובלא מעט הומור ואירוניה למעשה הצילום. תורמת לכך התפאורה הטבעית של המצטלמים – הוילונות הכבדים, הריהוט הפשוט, השטיחים ואוסף התמונות ומיני החפצים התלויים על הקירות.
ילום כיום איננו יותר בבחינת מיתוס. בתור מדיום מוביל, שיחרר הצילום את עצמו ממערתו של אפלטון וזכה בשל כך לכוח עצום לא רק כמי שמייצג, משמר ומתאר את הממשות, אלא גם בתור מדיום אשר מערער על התפיסות האפיסטמולוגיות המושרשות בהציגו דרכים חדשות ובלתי מוכרות של הבניית הממשות. המצלמה היא, אפוא, 'חיה' מוזרה ומתוחכמת – היא משמשת כאמצעי להעברת מידע, לעיצוב הזיכרון, לשימור הכאן ועכשיו, אבל באותה נשימה ממש המצלמה היא גם אפרטוס מציצני ובכוחה לגמד את הפרטי לטובת מידע פתוח וזורם. איננו סתם כך מייצרים דימוי מצולם; אנחנו מייצרים את הדימוי המצולם באותו האופן בו לאקאן מתאר את מבטו הראשון של הילד במראה – שלב המגלם את יכולתו של הילד להכיר את עצמו ואת סביבתו ולהשקיף עליהם בעיניים ביקורתיות. בהיותו אמצעי רפלקטיבי, הצילום רוכש מעמד של סימולקרה – אובייקט שבתיווכו אנחנו מתוודעים אל הוויות העולם. הצילום, אפוא, מחליף את ה'סצינה האמיתית' ומכונן אגב כך נקודת מבט, פרץ רגשות ומערכת ערכים, שאלמלא קיומו, ספק אם היינו מסוגלים לבנותו ולהשיגו בלעדיו.
