התכתבות – אמנים ערבים בני זמננו.

לפני שאתייחס אל התערוכה עצמה, אינני יכול להימנע מלומר כמה מילים על המקום בו נערכת התערוכה. כידוע בוודאי לרבים מוזיאון האיסלם ממוקם בלב ירושלים המערבית לצד בית הנשיא, תיאטרון ירושלים ולא פחות מכך – כתובתו של המוזיאון היא רחוב הפלמ"ח. במילים אחרות, מדובר במוזיאון הממוקם בסביבה שלטונית מובהקת וכל סממני המדינה וסמליה נמצאים כמטחווי קשת ממנו. כנראה מסיבה זו ההתייחסות אל האיסלם היא לכל היותר מנקודת מבט היסטורית ורוב הפריטים המוצגים בתצוגת הקבע של המוזיאון, למרות הערך הארכיאולוגי הנדיר שלהם, אין בהם כדי לשפוך אור על האיסלם של היום לאור התמורות שחלו ביחסי הכוחות בקרב העולם האיסלמי  עם עליית הפונדמנטליזם. כותרת התערוכה 'התכתבות – אמנים ערבים בני זמננו' גם היא בעייתית. השאלה הראשונה שעולה בהקשר זה היא בין מי למי מתכתבים האמנים המציגים בתערוכה, אבל לא פחות מכך עולה התהייה מדוע מוצגים האמנים כ'אמנים ערבים' ולא כפלשתינאים? האם הימצאותו של בית הנשיא הסמוך מנע את איזכור השם המפורש 'פלשתין' על גבי הבאנר של התערוכה שהרי לא נאה ליד סמלה של המדינה הריבונית לתקוע תריז פלשתיני, או אולי רחוב הפלמ"ח - כתובתו של המוזיאון, הוא זה שגרם למחיקת הזהות של האמנים ולכל היותר התיר לנוגעים בדבר להכתיר את האמנים כערביים – משהו כללי כזה ולא מזיק או פוגע. למרבה ההפתעה אין בטכסט המלווה את התערוכה שנכתב בידי פריד אבו-שקרה ולו רמז לפלשתין ולסבך הפוליטי בו אנו נמצאים. פה ושם אמנם מוזכרת המילה 'פוליטי', 'חברה', 'פחד וספק' אבל רובו של הטכסט מתייחס לשיח הרב-תרבותי בו מוצאים  את עצמם האמנים המשתתפים בתערוכה בדיוק  כמו כל אמן באשר הוא. למקרא דבריו של אבו-שקרה שאלתי את עצמי מי משנינו חי חיים נורמאליים ומי משנינו מגיע למיצוי עצמי מלא, ובכלל מה מקומה של המודעות הפוליטית אשר חלקנו כל כך מצפים שתבוא לידי ביטוי בקרב האמנים הערבים. אין בידי תשובה אחת, אבל הביקור בתערוכה וקריאת הטכסט של אבו-שקרה שכנעה אותי שהפוליטיקה, או לתר דיוק – הסכסוך הישראלי-פלשתינאי, איננו יכול ובוודאי איננו חייב לבוא לידי ביטוי בכל אירוע תרבותי וכי ההתלבטות האמנותית כלפיה נחשפים אמנים רבים, כולל אלה המוצגים כאן, חוצה גבולות, עמים וסכסוכים. הסתבר לי שאבו-שקרה הוא הנורמאלי, בעוד אני שבאתי עם ציפיות כאלו או אחרות, הוא במקרה זה הצופה הלא-נורמאלי המחפש מתחת לכל  אבן את הסב-טכסט הפוליטי.

משתתפים בתערוכה שלושה עשר אמנים. רק שנים נוגעים בשולי ההוויה הפוליטית מדינית הנובעת מתוך קרביו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני,  בעוד כל השאר מטפלים בעיקר בחוויות פרטיות-אקסיסטנציאליות. את עיני צדה במיוחד עבודותיהן של אחלאם בסול מצד אחד שמצלמת שיירים של כפרים ערביים, ומצד שני ריתקה אותי עבודתה של מירוות עיסא, המציגה ככרות לחם ובכך כמו קודמתה, גם היא מתכתבת הקונפליקט הקיומי של 'להיות או לא להיות', כדברי כותב ההקדמה. שתיהן עוסקות בזהות העצמית שלהן וכאילו ללא תיאום ביניהן, שתי העבודות שלהן מייצגות את קו פרשת המים בין הפוליטי והאישי, בין המגויס והאקסיסטנציאלי. בסול מציגה תצלומי שטחים של כפרים שנעקרו ונזנחו וברבות השנים הפכו למקומות זנוחים ורעועים. התצלום המתאר את המתפללים בכפר אלסינדיאנה (מושב אביאל של היום), הוא תצלום בו אנו רואים קבוצה של שלושה גברים כורעים על גבי אבן ומסביב שדה טרשים של אבנים המתפרש אל תוך האופק הרחוק. זו ללא ספק אחת העבודות החזקות בתערוכה דווקא בשל הפניית הגב של המתפללים אל הצלמת והשתיקה הרועמת של הנוף הבראשיתי. כך גם בית הקברות בכפר בלד אלשיך (תל חנן על ידי נשר), שאיננו אלא מקבץ לא מסודר של מצבות כשבמרכז התצלום קבר מגודר ומקורה בגג כמעין אנטי תיזה לנעשה מסביב. בקוטב המנוגד לעבודות אלו נשים נא לב לעבודותיה של מירוות עיסא, המציגה ככרות לחם כמטאפורה של הקיום האנושי בדיוק כמו הטרשים ואבני המצבות בתצלומים של בסול.

תמונה 1. פאטמה אבו-רומי, אני ואבא, 2005, צבעי שמן וחרוזים על בד.

בין שני הקטבים הללו ראוי לציין את עבודתה של פאטמה אבו-רומי, המציגה ציור ראליסטי המתאר את אביה ואותה עצמה מוסתרת חלקית על ידו; את הציור המורבידי של אסד עזי 'אני ומסכת הפנים' המציג את עצמו במעין מסכת מוות ואת עצמו כילד הלבוש בגדי ילדה; את וליד אבו-שקרה המטשטש את נופי ילדותו בערפל הלונדוני הכבד ויוצר בכך מסתורין של מקום, זמן וזהות. במקביל לעבודה של עזי מעניין לבחון את העבודה של חנא פרח 'כפר בירעים' מתוך הסדרה משובשים – סדרה של תצלומים שמציגה סצינות מושגיות הלקוחות מתוך רפרטואר האמנות הקלאסית מצד אחד ומתוך חוויותיו כנעקר מהכפר בירעים, מצד שני. ללא ספק תצלומים טורדים, חסרי מנוחה ובמידה רבה אפילו כואבים.

עוד בתערוכה אמנים רבים כמו ח'אדר ושאח המציג קרעי בדים המתכתבים עם המושג 'משפחה', הודא ג'מאל המציגה ציור אורנמטי נוגע ללב, אחמד כנעאן המציג עבודה תחת הכותרת 'תקומה' ו'מחרשה', ח'יתאם יונס המציגה מירקם מופשט, חסר צורה ועם זאת נוטע בצופה חוויה בלתי נתפסת, בות'ינה אבו-מלחם, אשר בניגוד ליונס מתייחסת אל האריג ומטעינה אותו במארג משמעויות עתיקות, זוהדי קאדרי המציגה שתי עבודות מתוך הסדרה 'ניתוח קיסרי' כדבר מה גיאומטרי, חד, כואב ובלתי מתפשר, ולבסוף – העבודה של מנאל מחאמיד הכותבת על גבי גליון נייר ארוך מכתב אהבה.

תערוכה חשובה ומבחינות רבות תצוגה חלוצית, רק חבל שהיא ספונה לה במוזיאון שעל פניו נודף ממנו ריח דידקטי-תעמולתי.