מותה של תודעה חילונית: דברים לזכרה של שרה חינסקי
מותה הלא צפוי של שרה, שהיה לא צפוי הרבה יותר מהלא צפוי הרגיל, שהרי כבר נפרדנו ממנה לפני שנה והיא חזרה מן המתים, היה קשה עוד יותר מפרידה צפויה. קושי זה נבע בדיוק מכך שכבר נפרדנו, וכבר חזרנו, והנה אחרי החזרה הופיעה הפרידה הסופית, שכבר לא היה לה מקום בתוכנו. השממה הרגשית שנוצרה עתה, היא אותה הכרה של העלמות מה שאינו קיים, של כפל השלילה אותו המחשבה אינה יכולה לחשוב, לעומת השלילה הפשוטה – מוות, שגם אם הוא קשה מנשוא, אנחנו לומדים לשאת אותו, לחיות את מוזרות זכרונותיו ואת האופן הפתלתל בו הוא מתעתע בזכרון. אך להעלמות של מי שכבר בחזקת איננו, בחזקת נעדר, אין מבנה נפשי מן המוכן, והתודעה נאלצה להמציא לעצמה איזו סטרוקטורה אפשרית, שתאכלס את החוויה הבלתי אפשרית הזו של ריקון מה שכבר מרוקן, מחיקה מה שכבר היה מחוק.
|
תנועתה של שרה מן החיים אל עבר המתים, מהמקום הזה למקום ההוא, מאפיינת את תנועתה גם בתוך החיים עצמם, שם נדמה כי היא משחקת את אותו המשחק, אסטרטגיה פוקויאנית שהיא אימצה לעצמה בעקבות התובנה כי החיים הם משחק כוח ככח משחקי כוח-ידע אחרים, ואין סיבה לזנוח את המקום הזה, כאפשרות של שליטה ודיכוי. שרה דיכאה את המוות, וזה היה סוד קיסמו של יתרונה האחרון, המציאות של השנתיים וחצי האחרונות בהן פשוט הנהיגה את הנוכחות השטנית שרבצה לפתחה, ושלטה בה. מתיחת הזמן והנצחון הגדול של הגוף על המחלה של הגוף, של החולה על המחלה שהוא חולה בה ושהיא חלק מעצמו, המאבק הפנימי שהוא גם מאבק חיצוני איפיין אותה, הן מבחינת התנהלותה הגופנית בהוויה, אך גם את התנהלותה האינטלקטואלית בהוויה הביקורתית, שם נדמה כי פעלה באותו האופן. אין הרי עמדה מועדפת בפני הבלתי ידוע הזה והשיחה איתו - היא צורה של פיגורציה, של הפיכה לדימוי של הבלתי ניתן לדמיון. השיחה עליו, נדמה שזה עזר לכאב, שרק התעצם והולך עם הזמן ואינו שוכך. מה שמעניין הוא שלמרות ששרה כחוקרת לא פירסמה הרבה, נדמה כי עם מותה מתה גם תקופה, ניתן לסמן זמן. מותה של שרה מסמן באורח לא מקרי את סיום התקופה הביקורתית בביקורת האמנות המקומית, את סיומו של מהלך שהחל בשנות ה ה80 והסתיים עתה עם מותה, של האפשרויות שנפתחו בשלהי שנות הה80 למחשבה על אמנות ישראלית בכלים שאינם הכלים הקלסיים של ארט-היסטורי, ושלא נלמדו במחלקות לאמנות שנסגרו הרמטית בפני גלי המחשבה הפוסט קולוניאליסטית, שלא לדבר על המחשבה של הפילוסופיה של פריז.
שרה התאבלה רבות על כך שהמוות "מחק" אותה - מחק את זכרונה, את מקומה החברתי של המחשבה שלה. גם אם ברור שבשורת המוות לא מוחקת כלום באמת, אלא יוצרת אותה, התודעה מתקשה לחשוב אחרת, והמחיקה הופכת מדימוי לישות. שרה חינסקי דיכאה את המוות, התענינה בו, קראה עליו, כתבה עליו ודיברה עליו. גם אם החוויה השטנית לא הייתה ברורה עבורה, ממבט של צופה מן הצד, נדמה היה שאיזו רוח, עורב שחור התיישב על כתיפה שאליו לפעמים אפילו התייחסה ברוך ובחיבה, והשתעשעה במחשבה הברגמנית שתוכל להחיש\להתיש אותו בחיוכה.
כבוגרת המדרשה לאמנות וכאמנית רדיקלית, מצאה שרה את המוטיבציה בעצמה לחשוב מתוך תנועה למקומות רחוקים מהמגמות של תולדות האמנות, והתחברה למנגנוני כוח תרבותיים שעקפו את האמנות ואת שיח האמנים המקומי, יצרה נקודת אכילס מושלמת כפרספקטיבה על השדה. המאמרים שפירסמה יצרו גלי הדף מיידיים, ונענו לאיזה חוסר שהיה מורגש ושאותו הם מילאו בהתמדה ובנחישות. המסלול הביקורתי של שרה שהסתיים באורח פתאומי, מציב את סיומה של המגמה עצמה, שגם היא נעלמה כמות שהופיעה, עניין שעוד ראוי לעסוק בו בעתיד: מותם של השוליים, שביטויים גוויעתה של המגמה הביקורתית והמחשבה הפוסט-קולוניאלית, שלא מצאו את מקומם בהווית שיח האמנות המקומית. החילוניות ששרה הציבה במרכז שדה המחשבה הביקורתית, היא מה שנעלם, חילוניות שאינה עומדת מול דתיות או אמונה, אלא מול הפיכת המחקר, הפרשנות, הביקורת לדת חדשה, ממנה חמקה שרה בכושרה לחלן את שדה המחקר, את השיח בתוכו שהתה, ולא לקדש אותו כפי שעושים כולם: חילון זה היווה בעצם את הפילוסופיה שלה, את פילוסופיית החיים כפי שחייתה אותם, בלעג קדוש לכל כאב ובציניות גמורה בכל הנוגע לקשיי היומיום בהם אנחנו עסוקים כרגיל, כאילו אין מחר. שרה גילתה את הנקודה הנשברת, בה החוקר או האמן הופך את עבודתו, את שיחתו לקדושה, נקודה ארכימדית בה היא הציבה את המחשבה שוברת הכלים שלה, ביחס לאמנות או ביחס להיסטוריה שקידשה את עצמה של האמנות, ובוודאי זו של האמנות המקומית בה עסקה.
יחד עם זאת, התנועה של שרה בתוך שדה השיח הייתה גם התנועה של השדה עצמו, כשהחלה בעבודתה הביקורתית, ובעיקר, כשהיא מסיימת אותה בהכרח עתה, מוצב גם שם, במרחב הציבורי אותו סימן שמציב את הדחיה שדחה שדה האמנות המקומי את הפרספקטיבה החדשה שהשיח הביקורתי המחולן הציב, התנגד אליה עד שדחק אותה חזרה לשוליים של האמנות, למקום ממנו הוא ביקש להשתחרר. עניין זה כבר לא יהיה פתור בתחום התודעה של שרה, שהציבה באמצעות חיבוריה איזה שיתוף מחשבה מרתק, איזו בניה של קהיליית שיח שהייתה כדומיינת ושהפכה לממשית, שהתאגדה דרך קריאה וההוראה של חיבוריה, המצליחים לעורר את הקוראים גם כיום, כשהביקורת הפכה לעבָר אותו מעדיפים האמנים ואנשי האמנות המקומיים לשכוח. אני רואה מבנה מטונימי הדוק בין הספור מסגרת של עבודתה כתיאורטיקנית וכמבקרת, לבין (אי)נוכחותה הגופנית, מטונימיה בעלת מאפיינים טראגים שיסודם כרוח בגילוי האמת חסרת הפשרות של הגניאלוגיה והאפשרות הנכשלת של הביקורת, אותה עיצבה וכתבה. גם תנועתה הלוך וחזור, הודעתה על לכתה הפתאומי, כמו חזרתה מן המתים שהייתה פתאומית ומפעימה לא פחות, כאילו ניבאה את ההימצאות שלנו בזמן ההלוויה, באיזור חצי שמם בפאתי בית הקברות, מכונסים ותוהים - האם אכן זו פרידה (האחרונה)? החיים ניזונים מההרגל וגם ההרגל הזה – ששרה חוזרת, הוא הרגל שאנחנו ממאנים להשתחרר ממנו, וכי למה? מה נרוויח אם נשתחרר? מה נרוויח אם נכיר באיזו מציאות גמורה הטוענת כי מה שנקבר נקבר ומה שטמון באדמה לא יכול לעלות מעל פניה? פני השטח של המציאות, שהיא כידוע העיסוק המטפיזי שלי, מפתיעים אותנו מדי שעה ושעה, ואין סיבה לא להמשיך ולקוות.
