טיוטה ל "אמנויות השכחה", אוקטובר 2008

"אל תלמדני את אמנות הזיכרון אלא  את אמנות השכחה, כי זוכר אני דברים שאינני רוצה לזכרם, אך אינני יכול לשכוח דברים שאני מבקש לשכוח".

תמיסטוקלס

כשאני חושב על מה לכל הרוחות אני עושה, עולה במוחי המושג הפתיינות של הדימוי, על המשיכה אליו: מפתה, מושך ביופיו, בכוחו, באשלייתיות שלו, הוא מערכת הגברה של הדברים, חושני, ארוטי, אטרקטיבי להתבוננות, כובש.

אני חושב על עבודות מסוימות והן מתקשרות לי עם המושג הזה, אני תוהה האם זה מה שאני רוצה לעשות.  

במקום אחר, בשיחה על  על התערוכה במאי, דיברתי על עירוב, על תערוכה שתהיה מורכבת מחומרים שונים, חשבתי על פנים וחוץ, על בהירות ואטימות, על אפלה, על כשל כאפשרות לעבודה, כתבתי אז "זיכרון אקראי, טועה, שוגה, מדייק, זיכרון נשלף, ram, חיבור הנקודות האקראיות- רשת צפופה של הקשרים משמעותיים שאינם מתלכדים לשלם, צמתים שבהגדלה הופכים סבוכים, בהקטנה רק נקודה. כלים טכנולוגיים מוליכים אותנו שולל, אך מה שיותר מעניין הוא האופן בו אנחנו יכולים להוליך אותם שולל, להתנגד למצלמה, לא מצלמה חתרנית או צילום חתרני, זה הרי מובן מאליו הלא כן? חתרנות תחת המצלמה מופנית אולי לשדה הראייה שלה שמסדר ומארגן, שמייצר אשליה של יציבות וסדר, חתרנות נגד הדייקנות הויזואלית הפרטנית, הרזולוציה. מילה מעניינת - resolution, הַחְלָטָה, הֶחְלֵטִיּוּת, תַּקִּיפוּת, נֶחְרָצוּת,  המילה הלועזית מצביעה גם על המושג resolve, שמצביע על פיתרון בצד נחישות והחלטיות. 

מה היתה המחשבה שעברה בראשי בזמן הנסיעה? משהו בקשר לשקיפות, משהו בקשר לניראות הברורה של הדברים שאינני רוצה בה יותר, התמונה בלתי מובנת, בלתי קריאה, המציאות אטומה, הצילום לא יכול לחדור אל מאחורי המציאות, הצילום יכול לעשות דבר אחר- לעסוק במורכבות של האטימות.  

לוותר על החזותיות, מה פירושו? לא קל להסביר שכן יותר מכל זו תחושה, רעיון חולף כהרף עין במוחי אבל מצטרף לרעיונות קודמים הדומים לו, ומהי אותה מהות? הצילום קרי התשוקה, האובססיה להראות דברים, להצביע, לחשוף, לתעד, לזכור, לעשות תמונה (יפה), לייצר אסתטיקה, האם צילום יכול להיות העיוורון עצמו?

אני לא חושב על דברים טכניים, אלא על עיקרון פעולה, לוותר על הוויזואליות עצמה, על הנראות, לוותר על ההכוונה, על ההצבעה, על הדידקטיות, להפסיק לספר למישהו סיפור על העולם.

גלעד אופיר (1.15 MB)