על עבודותיה של טירנית ברזילי: תכריך ש/ל בצבע

מהגב

שמונה בנות עומדות עם הגב לצופה. אם יש מה לראות במקום אליו הן מסתכלות, הן עומדות שם ומסתירות זאת מאתנו. אבל יותר משהן מסתירות לצופה - הבוגרות והגבוהות מסתירות לצעירות ולנמוכות. ואולי אין הן מסתירות כלל? אולי הן עומדות שם כך כי אחרי ש הצלמת סידרה אותן במעין תמונת מחזור – הגבוהות מאחור והנמוכות מקדימה, היא ביקשה מהן להסתובב ולהפנות אליה את הגב? אולם אם נגלה שהיא כלל לא ביקשה מהן להסתדר כך – נצטרך לחיות עם הידיעה שהבוגרות פשוט אדישות כלפי הצעירות וכלפי האפשרות שלהן לראות. מיהן? אחיות גדולות? מטפלות? אמהות? שמרטפיות? אמהות "חורגות”? חריגות? כדי להתגונן מפני האפשרות של האדישות או ההפקרה – איך נוכל לעמוד בה? - מוטב לנו לחזור לאפשרות הראשונה לפיה הצלמת סידרה אותן כך כי רצתה להראות לנו איך נראית תמונת מחזור מהגב. אבל לא, חוזר קול טורדני ומתעקש – לו היא רק היתה רוצה להפוך את הסיטואציה ולהראות לנו את התצלום מהגב – היינו רואות קודם כל את הגב של הגבוהות, ובינותיהן מבחינות בכפות רגליהן המבצבצות של אלה העומדות מלפנים. במתח המורכב הזה בין מה שקורה בין המצולמות לבין עצמן, ובינן לבין הצלמת, בין מה שהן עושות או רואות ובין מה שהיא ביקשה מהן לעשות או לראות מתקיים הפרוייקט הצילומי של טירנית ברזילי. גם כשההוראות שהיא נותנת מדוקדקות למדי ומנסות לביים את הסצינה לפרטי פרטיה, הן שם, נוכחות בעודפותן שאינה יכולה להתכנס רק לציות להוראות בימוי. אולם גם כשהן מקפידות על הופעתן, עמידתן או מבטן באתר הצילום, המחוות האינטימיות ביותר שלהן מיוצרות תמיד גם מתוך המפגש שלהן עם המצלמה והצלמת, המתעדות אותן באופן שחורג מנקודת מבטן על עצמן.

רקע לבן

הרקע בסידרת התצלומים הזו נייטרלי יותר מבכל תצלומיה הקודמים. את מקום מקלטי הבטון, החדרים הטיפוסיים של דירות תל אביביות שכורות, הנופים העירוניים – תופסים כעת קירות לבנים. אולם לקרוא להם קירות לבנים זה כבר לטעון אותם במשמעות, לשייך אותם למסורת מודרניסטית של הקובייה הלבנה, הנייטרלית, החפה מכל קישוט (לכאורה כמובן – שהרי הקוביה הלבנה היא היא הקישוט של המודרניות). ואלו הרי אינם קירות לבנים. אלו אינם קירות נקודה. קיר ניצב לריצפה וכאן אין קיר ואין ריצפה, אין דופן ואין משטח או מצע. יש כאן רק לובן שממנו מתבחנים המצולמות והמצולמים של טירנית ברזילי. הם מטילים תחתם שובל דק של צל, הילה אפרפרה בהירה, אך מגעם עם המקום עליו הם דורכים, שוכבים או יושבים נראה חורג מתחום הפיזיקה לעבר האופטיקה, ואם לדייק לעבר הכתיבה באור (פוטו-גרפיה). אם הקוביה הלבנה של המודרניות היתה אפקט של סילוקם של "אביזרים" מאופיינים ומיותרים מהחלל באופן שחשף את הקוביה הלבנה כמכשיר ראייה, נראה שהרקע הלבן שטירנית בחרה בו כדי לצלם את הסדרה כולה, הוא אפקט של סילוקם של האביזרים המאופיינים והמיותרים מה"חלל" ההיסטורי של הצילום באופן שחושף את הסטודיו לצילום כמכשיר ראייה. הלובן אינו נייטרלי כי אם חשיפה של המנגנון עצמו שמייצר את תנאי האפשרות לראות. בקוביה הלבנה היו אלו תנאי האפשרות של המבט המוזיאלי שהונכחו בחלל התצוגה, ברקע הלבן של הסטודיו לצילום אלו הם תנאי האפשרות המעבדתיים של הצילום המונכחים למבטה של הצופה. "צילום" קראה טירנית ברזילי לתערוכת היחיד הראשונה שהציגה לפני 16 שנים בגלריה בוגרשוב, ו“צילום" היא כמו שבה ואומרת כעת באמצעות הרקע הלבן. אמנם תנאי מעבדה לבחון בהם את הגוף הישראלי היהודי, אולם שלא נטעה לחשוב שנקרה לפנינו מבט בלתי אמצעי למציאות עצמה, ועם זאת שלא נשכח שמה שאנחנו רואים אכן התקיים, הן היו שם, גם הם, גם היא, העוגה, הדמעות, הקירבה, הניכור. האם הן דמו כל כך אחת לשניה עוד בטרם צולמו (תביטו למשל בשלוש האמהות (האמנם אמהות?) היושבות על כסאות ואוספות בזרועותיהן ילדות צעירות מהן או בשתים הנראות כתאומות העומדות ומגלגלות שמיכה סביב האשה – אמן? - השוכבת למרגלותיהן) או שזהו רק אפקט של האור העז הקורן מן הרקע, של גון עורן הבהיר או של בגדי הטקס שכמו כתמי הסוואה אצל חיות מעלים אותן במועדים קבועים בשנה ברקע של קבוצת השייכות שלהן?

הו בכו באמת

"הן בכו באמת" אמרה לי טירנית כשדפדפתי והתעכבתי על התצלום של שלושת הנשים העומדות. כאילו חששה שמשום שמדובר בתצלום מבויים הייתי יכולה לחשוד שהן לא בכו באמת. אבל למה שאחשוד? תסתכלו עליהן בתצלום הזה - לא קל לעמוד כך ולבכות בלי שיהיה לאן לסגת, מיטה להשתטח עליה, כתף להשתבלל בה, שולחן בשביל לרכון עליו, משהו שיסלק את המבט שנח עליהן כשליבן נקרע. הן שם בשביל הבכי והבכי לא פוטר אותן מלהצטלם בבכי. תסתכלו על בנות דמותן בתצלומים האחרים. האם לא נצבט לכן הלב? הביטו בשתי הילדות המותחות שוב ושוב באצבעותיהן הקטנות את הסדין בשביל אמן. במסירות יתירה הן דואגות שלא יישאר שם אף קמט, שהאם – הנסיכה – תשכב מבלי שעדשה תחדור בין השכבות ותפגע בשנתה. הילדות טורחות בשביל אמן, מציעות לה מיטה. לא להיפך. למרות שקשה לומר בוודאות אם הן הילדות, או אם הן האמהות. לא כל המצולמות של טירנית באותו גיל. יש ילדות ממש קטנות, בהן אי אפשר לטעות. אבל אלה בגילאי העשרה והעשרים קצת מתעתעות. אחיות גדולות? שמרטפיות? מטפלות? אמהות? אמהות "חורגות”? חריגות? מי אמא של מי? האם זה ענין של גיל? דאגה? אחריות? מתי זה מתהפך? מה קורה כשזה מתהפך? תצלומים אלה של טירנית מציגים רפרטואר מגוון של מצבים העוסקים ברגע הזה שבו האם חדלה להיות אם – רק אם - והילדה חדלה להיות ילדה – רק ילדה. בת כמה היא הילדה בשמלה האדומה שמחזיקה את הפעוטה בת השלוש או ארבע? בת כמה היא לכל הרוחות – בת שבע? שמונה? האם אין שם בתמונת המחזור הזו אחת מבוגרת ממנה, אמא בכוח או בפועל, שיכולה לשחרר אותה מהמשקל של אחותה שעוד רגע היא כורעת תחתיו? יש ויש. אבל כל אחת מהן אחוזה בנסיון הנואש להחדיר ממד מסויים של רברסיביליות לרגע שבו הן איבדו את תומתן הילדית ונהיו כבר-לא-רק-ילדה, גם כשהן טרם נעשו לאמהות. הן עומדות שם בשעת הצילום ומיישירות מבט קליידסקופי לכל ימי ההולדת שהיו להן ושכבר לא יהיו להן, מתייחדות עם הרגע שבו "הבגד החגיגי" שלהן איפשר להן, גם אם לשבריר שניה, להיות במרכז החגיגה. ילדות אבודות בלי אמא ועם עוגה אחת קטנה שלא תספיק לכולן.

עובדה גלויה

אין טעם להסתיר מהצופים את העובדה שלפני 9 שנים אמא של טירנית ברזילי מתה באופן פתאומי. אין טעם להסתיר זאת כי הסידרה כולה, באופן גלוי ועל פני השטח, עוסקת באבל, באבל על האם. יש טעם לציין את העובדה הזו כדי לא להותיר אותה כעובדה סמויה שעובדת מאחורי הקלעים וכדי להימנע מכך שעצם הגילוי שלה ייהפך לעיקר. הנה היא גלויה כעת גם בפניכם, צופים וצופות, ונלקחת מכם, כמו גם ממני, המלאכה לגלות אותה. זו עובדה חשובה ורלוונטית אבל היא אינה מספיקה בבואנו להתבונן בתצלומים. העולם שנבנה בסדרת התצלומים הזו אינו יכול להתכנס רק אליה. בסידרה הזו הרבה אמהות מתות. בסדרה הזו יש הרבה מיתות של אמהות. המוות של האמהות בעבור חלק מהילדות אינו קשור רק לרגע שבו נקבע המוות. תסתכלו לרגע על הילדה הקטנה שמתכרבלת על השמיכה לצד אמה (האמנם זו אמה שלה? האמנם מתכרבלת?). עיניה של האם (האמנם אמה?) פקוחות. היא שוכבת דוממת (כלום יכולה דמות בתצלום שלא לשכב דוממת?) כמו מתה, אבל נראה שאין היא מתה. ידיה מתוחות לאורך גופה. לידה, משמאלה, על אותה שמיכה בה היא מכוסה, שוכבת ילדה קטנה לא מכוסה. גם עיניה פקוחות. היא לא מביטה קדימה אלא מרימה את עיניה מעלה, לאותה נקודה בחלל – תיקרה? - שלשם מופנות גם עיניה של האם (אמה?).

הילדה שוכבת קרוב קרוב אל האם אבל זו אינה מחבקת אותה. ידיה לא זזות כאילו היו קשורות. אולי היא כך משום שגם אותה לא חיבקו כשהיתה ילדה? אולי משום שמתה? אולי משום שנאסר עליה לחבק אותה כי לא היא ילדה אותה ממש? אולי משום שהיא שקועה כעת בעצמה? מבקשת לעצמה רגע של שקט? לפעמים די ברגע אחד כזה, שבו הילדה מתכרבלת (כמעט) לתוך החלל של החיבוק שיכול היה להיווצר מגופה של האם (האמנם אמה?) והאם אינה יכולה לחבק, בשביל שהילדה תאבד את אמה, כלומר את מה שהיה מובן מאליו בשבילה - היא טבור העולם והאם שם רק בשבילה. האובדן הזה הוא בלתי נמנע. גם הכאב הנילווה אליו. זה של הילדה וזה של האם. לפעמים אפשר להסוות את האובדן הזה במשך עוד כמה שנים, להרעיף חיבוקים למכביר, לאסוף לחיק, לאחוז, להכיל, לפעמים אי אפשר כלל. איסור קדמוני שמנע מהמגע הזה להיות "טבעי", לזרום, סירס אותו ולאחר מכן כבר אי אפשר היה להתחיל אותו כאילו לא היה שם האיסור, כי מה שנהפך לטבע לא יכול להתחיל אחרי שנאסר להיהפך לטבע, לטבע שני. והגעגוע, והאובדן, והכאב, והאבל ממלאים את החלל. לפעמים יש בהם כדי לעטוף את הגוף, לתת לו את מה שלא יכולה האם לתת. אולם לשם כך האם צריכה להיות שם, גם כשהיא דוממת, מאובנת, עטופה בתכריכים.

בגדי חג

היא ביקשה מהן לבוא בבגדי חג בהירים, כאלה המבדילים בין חול לקודש. הנה מה שהן מצאו בארונן – שמלות לבנות, פרחוניות, מנוקדות, חצאיות בשכבות, מיני, עד הברך, מתחתיה, אחת עם מקסי, חולצה בחוץ, שרוולים מכווצים, חצאיות פעמון, חולצות לבנות, הדוקות, רפויות, שקופות, קלילות, בדי כותנה, שיפון, אחת באדום, מישהי עם עיגולים אדומים עם שוליים פרומים כמו כתמי דם. הן הבגדים והבגדים הן. תצלום קבוצתי שלהן בבגדי חג. מעליהן בלונים שניפחו הגברים. הבנים שריאותיהם טרם הבשילו לניפוח מצטופפים איתן ועם העוגה, מחכים לאמא שתבוא ליום ההולדת. ארבע עשרה בנות, שני בנים ועוגה אחת. איפה אמא? גם היא בבגדי חג. לבנים. אריג כותנה חף מקישוטים. תכריך, בד רחב העוטף את הגוף.

תכריך שחור

כמו נגטיב ופוזיטיב הם מוצגים למבטנו. לבן ושחור, שמיכה ותכריך, גברים ונשים, לפנים ולאחור, ריצפה וקיר, מעלה ומטה, בגדי חג ובגדי חול, בד ובגד, תפור וחתוך, חלק ומקומט, מיושר ומשתפל, יחפות ונעולים, לבנות וורודות, רעבות ושבעות, חסוכות ודומעות, שיער גולש ושופע ותספורת קצרה. באמצע הסדרה תצלום אחד שבו המרחב נחצה לשנים – מטה ומעלה, והמשמעות הוכרעה – היא מתה. בד שחור ממלא את המחצית התחתונה של הפריים. בתוכו – כבר אין לנו כלל ספק – שוכב גוף, קטע ממנו. הוא שוכב בלי נוע. מת. עטוף בתכריך שחור. אף שאת המת לא עוטפים בשחור, רק השחוריות של הבד פוסקת שמדובר במת, במתה. הלבן קרוב מדי לבגדי חג, מזוהה עם טקסים. תהיה נשמתה צרורה בצרור החיים. עכשיו לאובדן של האם יש שם – מוות – וגם הסביבה יכולה להכיר באובדן שקודם לכן נחווה באופן פרטי לגמרי.