אני מחבל, אתה מחבל

יד אלכסונית כהה נשלחת אל מעבר לנקודת המגוז של התמונה ומגלה לנו ספר תפילה. בית הסוהר של הלובן הוא מבנה גיאומטרי (כחול-לבן ולכן ציוני-אשכנזי) המזכיר את המתומן הפנאופטיקוני האידיאלי שניתן לפיקוח כל הזמן מבלי שהאסירים יידעו אם צופים בם בכל רגע ורגע. אל תוך אותו מבנה טוטליטארי, נכנסים חיים אלכסוניים, שוברי סדר. היד מצד שמאל לימין (המתבוננ/ת) כבולה בשפה המתווכת מימין לשמאל של הלאומיות הציונית. כך המבט הציוני בצילום הוא מבט של מת, מביט במתקן קבורה של מתים שלא יקברו. האסירים מאיימים על ישראל היהודית ועל היהדות הלאומית, לכן צריך לכלוא אותם במצב של מתים-חיים עד בואה הממית של הגאולה בדמות סיום הסכסוך החי.

הצילום מארגן מחדש את הידע המתווך לנו בין המרחב המת (בית כלא בדמות המחשבה האירופית) לבין המרחב החי (המזרח). הוא הופך ומערבל את הבינאריות ה"מודרנית". בית הכלא, אשר מאפשר לחיים את מסלולם התקין הופך לבית מתים ורק היד הכהה נשלחת היא זו החיה ונושמת. בית הכלא כחלק ממחברות העונשין של הריבונות מבקש לארגן את הידע בין האסור ובין המותר. כך שיהיה ניתן להבחין בין אויב לבין ידיד. אך הצילום מפר את ההבחנה הפוליטית באמצעות אסתטיקה תיאולוגית מיסטית המתבטאת בהופעה של היד של התפילה. זוהי תפילת היד הנשלחת ומופיעה אל מול (ומעבר ל) ניר כפרי שהורשה להיכנס לבית הכלא כפריבילגיה לאחר סיום השביתה בשנת 2004.

הריבונות והאידיאולוגיה של הדמוקרטיה הליברלית מעולם לא הייתה אוניברסאלית. דווקא הריבון הוא זה שמעולם לא יצא מאותו בית המכיל אותנו כנתיניו, וקל וחומר לא טען מעולם שהוא מת. היד הכהה המושטת כתפילה מפוררת את המבנה המפקח והמעניש. היא נותנת חיים באמצעות תפילה אוניברסאלית מונותיאיסטית רחבה, אשר שומרת על הייחודיות שלה אך פונה למכנה משותף הכי בסיסי שכולנו בני ובנות תמותה. הכניסה המחודשת של התיאולוגי יוצר אסתטיקה מיסטית ומיסטיקה אסתטית. מתי תצא היד הכהה, האם היא באמת צולמה בתוך בית כלא "הדרים" קצת לאחר שביתת האסירים הביטחוניים, כחלק מהיסטוריה חברתית שלא מופיעה בתודעה של רוב האזרחים היהודים. או שמא אנו הכלואים בתוך המבט של הקדמה, אותו מבט מודרני שמבטיח לנו פיקוח מלא על ה"רעים" שיוענשו ואנו "הטובים" – מחפשים בחוסר מנוחה ללא הרף אחר הוודאות המלאה. מי הבטיח לנו שהכלא הזה חיצוני לנו היהודים. מי הבטיח שישנו גוף מאחורי היד וישנם סוהרים המתקרבים לסלק את הצלם שצילם את היד. האם אותה יד אלכסונית, המזכירה באסתטיקה שלה את כובעי הג'גלנגרס (Jugglers) מימי הביניים שמרדו נגד הסימטריה של הכנסיה, אינה בעצם סוג של התנגדות למסגור, לניהול, לייעול, לביזוי וענישה.

היד הכהה הנשלחת לא מכוונת דווקא לא אל הצלם. היא מאפשרת לנו להביט לא רק אל אופק מרקסיסטי של ארגון ידע מסודר ומצופה. זהו אותו הידע המגיע באמצעות אמונה מיסטית בגאולה שלא קשורה דווקא במוזיאון הכלא, בכלא המוזיאוני וחשיבותו היתרה של השחרור (והגאולה הדמוקרטית). היד הכהה ללא האסיר, ובית כלא הכחול-לבן חסר הידיים, שולחים אותנו באופן פרדוכסלי אל סדר יום פוליטי וחברתי חדש באמצעות אקט לא מתוכנן. היד אשר ספק יודעת או לא יודעת היכן יוצרה או מושאה נעמדים/ות, נשלחת באמצעות  ספר התפילה אל מעבֵר. מבלי לייצר אופק של עמידה מול משטר והתנגדות באמצעות נוסחאות משפטיות ואמנות בינלאומיות, אך בו בזמן גם כדי להרכיבם מחדש. כך שזה אותו מרכיב מיסטי ובו בזמן חברתי, שהפוליטי לא מסוגל להכין, להמשיג ולבסוף לייצר כדימוי.