דינה-דיסציפלינה (הדיסציפלינה 'עושה' יחידים ו'מענגת' רבים)

המאמר פותח בתצלומי מתגייסים ועוסק בעקבותיה החמקמקים של הדיסציפלינה. העקבות נעים בין הפנים הגלויות המקודדות והמקוטלגות של ארכיונים צילומיים, טבלאות וסטטיסטיקות, מדדים אובייקטיביים, תקנוני מוסדות וטכניקות גופניות לבין גילוייה הסמויים הלובשים פנים של תכונה אישית, נטייה התנהגותית, ריגוש ארוטי או אחריות מוסרית. תנועות סמויות אלו שייכות למערך ה'ביו-פוליטיקה' והן חלק מניהול החיים באופן רציונאלי ויעיל במסגרת ובכפוף למנגנוני השלטוניות המודרניים. אתמקד בתקופת הזמן ובימים של כינון מדינת ישראל וייסוד צה"ל ובאחד הצמתים של מה שפוקו כינה 'ממשליות' (Governmentality). אשרטט את אותם רגעים באמצעות מסמכים חזותיים ומלוליים מ'ארכיון צה"ל', 'גנזך המדינה' ו'אוסף התצלומים הלאומי' ולאורם אקרא את הפזמון 'דינה ברזילי' מאת חיים חפר.

"דיסציפלינה עושה יחידים; היא הטכניקה המיוחדת של הכוח שתופסת את היחידים גם כמושאים וגם כמכשירים של הפעלת הכוח"

 (Foucault 1977, 179)

דיסציפלינה עושה יחידים: לצלם, לדווח, למיין, לדעת, להשהות

תצלום מיולי 2007 (ראו תצלום 1). כותרתו: 'מתגייס בצילום בבסיס קליטה ומיון בתל השומר, המכונה "פוטו רצח", והוא מצביע על זיקות הדוקות המתקיימות בחסותה ובתיווכה של המדינה בין פרקטיקות משמוע לפרקטיקות חזותיות.

ראו תצלום 1:'מתגייס בצילום בבסיס קליטה ומיון בתל השומר, המכונה "פוטו רצח",

משה מילנר, 29.07.2007,D 989-030 , (לע"מ)]

 

זה מול זה ממוקמים מכשיר מקובע, מסך לבן ומתגייס לביצועה של פעולת מנגנון המקבצת ומייחדת את הפרט הצהלי. הפעולה מצרפת בין תווי פניו של היחיד למספרו האישי  בתוך קבוצה וסדרת מספרים רציפה, והכינוי שניתן לה  על פי הכותרת הוא 'פוטו רצח'. המושג 'פוטו רצח' מכוון אמנם  לאינסטרומנטליזם האנונימי ולהעמדה החזיתית על רקע קיר ריק  ומסך לבן, אך המתגייס עצמו בעיניים כהות ופה מחייך מישיר מבט דווקא אל עדשת מצלמה וצלם הממוקמים לשמאלו ובתיווכם אלינו הצופים העתידיים. שמו של הצלם משה מילנר והתצלום נמצא ב'אוסף התצלומים הלאומי' הממוקם בלשכת העתונות הממשלתית במשרד ראש הממשלה. זהו אחד משני תצלומים שצולמו על ידי אותו צלם, בא כוחה של המדינה, באותו זמן ובאותו מרחב ומקוטלגים תחת הקטגוריה הארכיונית: בקו"ם (ראו תצלום 2). אם נדמה כי יד נעלמה מפעילה את המכשיר המתווך, התצלום השני חושף  את הידיים הפועלות והפנים הנעלמות אך מותיר בלתי נראה וחסר פנים את מילנר עצמו. נוכחותו עולה רק באמצעות הכיתוב הנלווה ויחסי המבטים המתקיימים במסגרת האירוע הצילומי.

 

דימוי מס' 2,:' מצלמות למתגייסים החדשים בבסיס קליטה ומיון בתל השומר, המכונים "פוטו רצח",

משה מילנר, 29.07.2007, D 989-029 , (לע"מ)]

 

שני התצלומים מנהלים יחסי דומות ושונות עם תצלום מספטמבר שנת 1948 (ראו תצלום 3). הצלם אנונימי. מספרו האישי של אחד המצולמים הוא 109504 וכותרתו של התצלום: 'צילום מס' אישי, לשכת הגיוס ירושלים'. גם הוא כמותם נמצא ב'אוסף התצלומים הלאומי' הממוקם בלשכת העתונות הממשלתית במשרד ראש הממשלה.[1] צלם המצולם מגבו מהווה מעין אמבלמה לאנונימיות המנגנונית ולעצם החשיבות של מיקום בעמדת הצלם על פני היות צלם מסוים. למולו משורטט יחיד באמצעות ישיבתו, פניו ומספרו האישי. כ- "76 אלף איש כבר צולמו לרשומות. לכ – 18 – 19 אלף איש בחלקם הגדול אין תצלומים עכשיו מצלמים אותם. צילמו כבר כ – 7000 נמסר לי כי עד ל 18.1.49 יצולמו כולם", דיווח בן גוריון בישיבת הממשלה הזמנית שנערכה ב – 16.01.1949

 

דימוי מס' 3:  'צילום מס' אישי, לשכת הגיוס ירושלים'

D383-034, 21/09/1948 , אנונימי,(לע"מ)].

המאמר יעסוק בעקבותיה החמקמקים של הדיסציפלינה. עקבות  הנעים בין הפנים הגלויות המקודדות והמקוטלגות של ארכיונים צילומיים, טבלאות וסטטיסטיקות, מדדים אובייקטיביים, תקנוני מוסדות וטכניקות גופניות לבין גילוייה הסמויים הלובשים פנים של תכונה אישית, נטייה התנהגותית, ריגוש ארוטי או אחריות מוסרית. תנועות סמויות אלו שייכות למערך ה'ביו-pan>(Foucault 2003 כינה  'ממשליות' (Governmentality). אשרטט את אותם רגעים באמצעות מסמכים חזותיים ומלוליים מ'גנזך המדינה' ו'אוסף התצלומים הלאומי' ולאורם אקרא את הפזמון 'דינה ברזילי' מאת חיים חפר.

הגוף והפונקציה של המבט הם, עבור פוקו (Foucault 1977) נקודת המפנה של שינוי משמעותי בהפעלה של כוח. שינוי, שלטענתו, התרחש במעבר מחברה של ראווה לזו של פיקוח, ובניסוחו שלו מעונש למשמעת. במהלך התקופה המודרנית פרקטיקות שיפוטיות עברו, על-פי פוקו, שינוי והסטה והגוף הוכנס למשטר ראייה חדש. באופן מעשי נעשה שימוש בפרקטיקות אשר, יחסית, הרחיקו את הגוף ממגע ישיר. הפכו את הגוף לתמונה. בתצלום מלשכת הגיוס בירושלים, פניו של האחד [המצולם היושב] לוטים באפלולית, וגופו של אחר שני [הצלם העומד] נוכח מגבו אבל פניו מוסווים. בעוד מרפק  קטועה ורגל שמאל מייצגים את נוכחותו הגופנית  של שלישי נוסף, גופו של הרביעי- הצלם המצלם את האירוע הצילומי- נעדר לחלוטין, אף כי נקודת מבטו מבנה את התצלום כולו.

"זהו מנגנון המסוגל להפוך הכל לנראה בתנאי שהוא עצמו ייהפך לבלתי נראה", כתב פוקו (Foucault 1977, 171). תיאורו הולם את המנגנון הדיסציפלינרי והן את העומד בבסיס  הסוגה התרבותית ש'צילום דוקומנטרי' או 'צילום עיתונאי' הם מכינוייה, ושני התצלומים עימם פתחתי; זה של 2007 וגם זה של שנת 1948 נכללים במסגרתה. יחד עם זאת אותו תוצר חזותי מלשכת הגיוס בירושלים  הולם  וחורג, בעת ובעונה אחת, גם מתיאורו המבני-אינסטרומנטלי של פוקו וגם מטענה דומה של הארווי ((Haraway 1999,88 ביחס לחוקר-מדען שלו "הכוח לראות בלי להיראות והכוח לייצג מבלי לכאורה להיות מיוצג". לאורך שרשרת המיקומים, התפקידים והמבטים גופו של הצלם, המתעד את פעולה אחת בשרשרת הפעולות הביורוקרטיות, נעלם. עקבותיו של המבט אמנם נותרו באמצעות תיווכה של הפרקטיקה הצילומית צרובים בגופו של התצלום, אבל במקביל אותה עקבה מצביעה על הפן המתווך (של המכשור והמדיום הצילומי) ואותו היגד חזותי חשף לעד כי במסגרת משטר ראייה ושרשרת המבטים הכל וכולם תחת מבט. כולל אלו הצופים ואלו המתעדים.[2]

פוקו הצביע על מרחוב ושינוי ביחסי ידע-כוח והציע כי כוח וידע אינם אחד, אך גם אינם נפרדים זה מזה והם מזינים זה את זה. במודל זה,- המבוסס סימולטאנית על כלליות, פרטיקולאריות ואינדיבידואצייה-, הופך הגוף לשדה של מידע סטטיסטי ולרכיב באוסף של נתונים יחידאיים העוברים הכללה ומשמשים לצבירת ידע אודות הנתון למבט. הממדים החדשים של חברת המשמעת הם הצירוף של שליטה (ניהול ופיקוח ריבוי של יחידים במרחב ובזמן] לצד היכולת לזהות, באמצעות מצבור נתונים, את היחיד כבן מין וסוג, ובה בעת להכירו ולייחדו כיחיד במינו. המספר האישי הצבאי והתצלום הנלווה  הם הליך ביורוקרטי מקביל ושונה לזה של מספר תעודת הזהות, ומהווים פילוח נוסף של אזרחי המדינה ותחימתם של חלק למסגרת הצבאית (ראו תצלום  4, 5).

דימוי מס' 4: מספר אישי של משה יעלון ביום הגיוס

01/01/1967 D739-126, אנונימי,(לע"מ)]

דימוי מס' 5: 'שני מתגייסים חדשים לצה"ל מצולמים עם מספרם האישי בתהליך קליטתם, בבסיס קליטה ומיון בתל-השומר'.

 02.08.1990, D383-20, אלפרט נתן, (לע"מ)]

ב- 1948 עם מיסוד והכפפת הארגונים המיליציונים למרות המדינה שרק הוקמה עבר גם גופם של חברי הארגונים כולם למשטר ראייה חדש[3]. הממד המחלחל והמסועף של מנגנוני המשמעת המבוססים על אינטגרציה מוסדית של יחסי כוח, קיבל אזורי אחיזה נוספים לאלה שכבר היו קיימים,[4] ובמסגרת המאמצים לארגון המנגנון הצה"לי לכדי מערך יעיל ושיטתי עם קריטריונים מובחנים ושאינם אקראיים, נוספו עוד ועוד נקודות אחיזה של רשות ושלטון מרכזיים שלהם רשות לפקח, לאסוף ולמיין. ב – 1949  בהוראת מדינה תחת 'חוק שרות הבטחון-תש"ט' ושיח משפטי ובמסגרת המרחב הצבאי החלו להתקיים יחסי חליפין קבועים ומתמשכים בין מבטים חקרנים, פעולות ממשטרות ומעצבות מחדש, ושיח רצוף ומקודד שיתעד וייצג ייצוג מחדש את גוף האזרחים. המחנה הצבאי כונן כמרחב מובחן ומתוחם שאִפשר תצפית שיטתית ומבוקרת על הניתנים למבט, הפעלה חוזרת ונשנית של מניפולציות על גופם של מושאי המבט, ויצירת מערך זיקות עקבי, אם כי משתנה, עם המרחב החברתי.

הגוף הצבאי החל לשמש כמטריצה של ארגון ידע על אזרחים ואזרחיות, וגופם של הצעירים חייבי הגיוס הפך לשדה של ידע ועבר תהליך של מדיקאליזצייה בתיווכם של מכשירים רפואיים שונים. היחסים בין הגוף הפרטי המטריאלי והגוף החברתי הקולקטיבי של האומה הפכו ישירים יותר כאשר חברות מלאה באחרון הוגדרה על פי המיון של ראשון. 'גופו הלאומי' של היחיד מוין, סווג מחדש, נויד או שובץ על פי צרכי הצבא ועל פי קריטריונים של גיל, מגדר, נתונים גופניים, רפואיים, בריאות נפשית, אינטליגנציה, השכלה, מוטיבאציה, מיומנויות וכישורים, והוגדר ביחס לגוף הלאומי הקולקטיבי.[5] המסמך המילולי הנמצא ב'גנזך המדינה', ותצלום בדיקות הטירונים מדצמבר 1949, השייך למאגר התצלומים במשרד ראש הממשלה (ראו תצלומים 6- 7), מסמנים את זרועותיהן המסועפות של אותן פעולות מנגנוניות המאפשרות לקשור בין תופעות ויחידים ולהפריד ביניהם באמצעות פעולות של מיון וסיווג של משקל גופו של היחיד, לחץ הדם, גובהו, של איברי הראייה והנשימה. גופו של היחיד הופך בראשית דרכו הצבאית לאובייקט של תצוגה ומחקר, עובר תהליך של פרגמנטציה ומוכפף לפעולות נירמול על פי צפנים תפיסתיים, קנה מידה אחיד ומודל של גוף ככוח עבודה צבאי.[6] רופאים בודקים איברי גוף; כבד, כליות, עיניים, לפי צרכי המדינה וזרועה הצבאית, והגוף המוכפף לחקירה, פירוק ולטקסטואליזציה, יעוצב מחדש בהמשך וייצור כ'גוף חיילי' ייצוגי שיוצג לעין כל במצעדים ויופץ באמצעות תצלומים.

דימוי מס' 6:  'תוספת תקנה 4, המבחנים לכושר רפואי לדרגותיו', תיק שירות בטחון, ללא מספור ( א.מ)]

דימוי מס' 7: 'בדיקת לחץ דם גיוס, ירושלים', 21/09/1948,  אנונימי,'D383-028  (לע"מ)]

כבר בפברואר – מרץ 1948 הוכנסו דוחות תקופתיים בענייני ציוד, וכל יחידות החשבון חויבו ברישום וחיוב ספרי היחידה מערכת הרישום הסתעפה עם הקמת השירותים הלוגיסטיים והפעלת רישומים מסודרים בנושאי ציוד, ציוד אישי, קבלה, שימוש, אובדן, חימוש ותחבורה. חשוב לציין כי העיקרון של רישום אחיד, סדרות אחידות של טפסים ודו"חות, שליטה, פיקוח וניוד תקף לגבי אנשים כמו גם לגבי ציוד.[7] מערכת הרישום וההפצה שהסתעפה במהלך 1948 אִפשרה קבלת תצפית מבוקרת ותמונה כוללת של רשות מרכזית עם חלוקה והסתנפות טריטוריאלית ורשת הפצה וחילופי ידע ומידע על מצב של מלאים, סחורות אבל גם של פיזור אנשים ותנועתם. המטרה לגבי הכל היתה והינה יעילות, תכנון עתידי, שליטה ובקרה מרכזיים לאורך כל צינור הפיקוד החל מרמת היחידה וכלה במטה הכללי. במסגרת שרות החובה תנועות הפכו מפוקחות והפרט ניתן היה להעברה ממקום אחד לאחר. כל מיון נצבר לקודמו, תצפיות הצטרפו לדוחות פעולה, המכלול החל לבנות תמונת ידע ובמחנות הצבא החל להיווצר קשר בל-ינתק בין גופים ותופעות, ראייה, מרחב, ידע, כוח ושליטה )1977,197  .(Foucault

עיון במסמכים הארכיוניים של שנת 1948 מגלה פרישה רחבה יחסית של נושאים שעניינם הפרט, גופו וציודו, לצד פרטנות של מידע שנצבר תחת פיקוח ובמקביל לשילובו וקידודו של היחיד במערך הכללי.[8] חשוב עם זאת להדגיש כי מנגנוני פיקוח ורישום מסועפים אמנם מותירים עקבות של ארגון ומעקב, אבל באותה עת וכיסוד אימננטי של המערכת נותרים גם עקבות של היעדר שליטה וסימנים של אנדרלמוסיה הנסמכים על אותו הגיון הדדי של פיקוח וביקורתיות. במקביל חשוב להוסיף כי לממד המגביל של פעולות הרישום והפיקוח יש בו-זמנית גם ממד הגנתי מובחן, ואותם אלו הנתונים תחת מבט ופיקוח, זוכים במקביל גם להגנה. אלה ואלה נצברים בארכיון.[9] עיקרון זה של פרישה, התפלגות והתבחנות הוא גנרטיבי ויצרני לא רק באופן שלילי וממשמע. הידע-כוח שלובים זה בזה ויש ביניהם הזנה הדדית. אותם מנגנונים מייצרים לצד ידע ופיקוח גם אפשרות תמרון, תשוקה וארוטיות. הפזמון 'דינה ברזילי' מאת חפר (חפר 1981 , 71 – 72) משרטט תמונה מדויקת של מערכות היחסים המורכבות בין ידע-כוח המאפשרות התקות משדה פעולה אחד לשדה חקירה אחר, ואיגודם יחד בתיק הצבאי המכונה 'ילקוט השירות'. ילקוט זה כולל את מספרה ומספרו האישי של כל חיילת וחייל, השם, הדרגה, נתונים פרטיים נוספים הנאספים ממקורות שונים ועדכונים ושינויים במצב האישי. אבל הפזמון משרטט גם את הטרנספורמציה, או את פני יאנוס, ואת התנועה הפנימית הבלתי-נראית ויחד עם זאת הכמעט 'מובנת מאליה' בין מנגנוני משמעת למנגנונים ארוטיים ובין עולם של משמוע צבאי לעולם ארוטי פנטזמתי.

דינה ברזילי ('ילקוט השרות'):על בירוקרטיה ותשוקה

"סגן גד רפאלי הלך לאכול צהריים\ ואנחנו שלושתנו נשארנו לבד במשרד\  ארונות של ברזל\ ערמות של תיקים\ וסביבנו אלפי ילקוטי השירות[...]", אלו הן מילות הפתיחה של הפזמון המוכר דינה ברזילי בביצועה של להקת הנח"ל (YouTube). גוף הפרט עומד אמנם כמוקד מחקרי למבט מפרק, אבל בו-זמנית זהו מבט מתווך באמצעות מכשירים ואמצעי מדידה וכימות. מבט דרך עין מזוינת המתוגברת באמצעי תיווך של עדשות מיקרוסקופ, מצלמה ומשקפיים או באמצעות מבט רנטולוגי. זהו מבט מתווך המכמת את הגוף-חפץ, את הגוף הסטטי ותבניתו ומתרגם את האיברים והממצאים העולים [רק את אלה הניתנים, עד הוק, לכימות] תרגום מתמטי למספרים, לנוסחאות ולרכיבים בשפה כפי שהללו מופיעים בדף ההנחיות למבחנים לכושר רפואי המקטלגים את המחלות השונות ובאותה עת מגדירים מה מוגדר כמחלה (ראו תצלום 8).

דימוי מס' 8: דף 'מחלות פנימיות ומחלות רוח', תיק שירות בטחון, 2,(א.מ.)]

בה בעת חומקים כל אותם נתונים בלתי מדידים ושקילים כמו תנועת הגוף החי המתנועע, דריכות השרירים בעת הליכה, גמישות העור ונפילת האור והברק על הגוף. מנגנוני משמעת בהיותם עוסקים בגוף המדיד והאנליטי, וכן במיון, סיווג, ריבוי והקבצות ומכאן בהשוואות מייצרים מתוך-כך ובהכרח תיקים. תיק הידע, או 'ילקוט השירות', משמעו אוסף נתונים ומיקום בקבוצה. מיקום זה מייחד את הפרט על פני ציר הקבצה ומייצר תמונה של פרט הנבדל מן האחרים והנתון לפיקוח, מעקב ולניהול. נקודות האחיזה של הכוח ביחיד נוצרת, כפי שהשיר מציין, באמצעות הלשון הנותנת לאוסף הנתונים שנצבר משדות שונים להופיע ולהפוך לידע בר-השוואה: "[...] כן, אנחנו היטב מכירים את כלם\ לפי הטפסים בילקוט השירות\ מכירים את כלם\ מכירים את כלם\ אך מכל ילקוטי השירות שהכנו\ רק אחד אל לבנו נגע-[...]".

חשוב להדגיש כי אותו אוסף נתונים בתיק, אותה מדידה ואותו ביתור לחלקים הקטנים ביותר הם גם אלו המשרטטים את קווי המתאר הייחודים והמעניקים לתיק לכידות ולפרט עומק כסובייקט יחידאי. בשרשרת הקסמים של המיקום בה כל פרט "הנו" נבדלותו מן האחרים, הנתונים מציירים לדינה את פניה הייחודים ואת ההיסטוריה הגופנית והנפשית שלה. הם מסמנים את התשוקות והאהבות שלה מעניקים לה את פנימיותה האותנטית, את טבעה האינדיבידואלי.

"דינה- \ דינה ברזילי\ ארבע-תשע-שש-שלוש-חמש-אחד\ צבע עיניים: כחול\ צבע שיער:ערמוני\ הגובה: מאה וששים סנטימטר\ משקל:חמישים ושמונה ק"ג [...]".

דמותה המדומיינת של החיילת נפרשת, באמצעות המערך הדיסציפלינארי המאפשר זרימה ולכידות בהשתרגות של הכוחות בין הספירות השונות. משום שתהליך ייצור הידע אינו מוגבל רק לאתר ידע אחד הוא נע תמידית בין המרחבים השונים של אתרי ידע נוספים. דמותה של דינה  מתגלה באמצעות מספרה האנונימי של תעודת הזהות, דרך שמה, תאריך לידתה, השכלתה, נתוניה הגופניים ודרך הצלבתם של אלה לנתונים נוספים משדות שאינם פיסיולוגיים. כל אותם נתונים נאספים למערך הידע-כוח על פי חוק (ראו תצלומים 9 – 10).

דימוי מס' 9,: 'תקנות רישום מתייצבים [מסירת פרטים]', , תיק שירות בטחון, 2,(א.מ.)]

דימוי מס' 10, שכותרתו: 'תקנות רישום מתייצבים [מסירת פרטים]', תיק שירות בטחון, 2,(א.מ.)]

 

אותה הלשנה מוצלבת היא גם היוצרת, ומתוך ההשוואה לילקוטי שירות או תיקים אחרים, את תמונת גופה הייחודית של החיילת דינה. היא משרטטת את משקלה, גובהה, צבע עיניה, טבעם וצבעם של שערותיה והיקף החזה, את דיוקנה הכלכלי  ואת עמדותיה ואהבותיה:

 היא נולדה בעשרים לשמיני, ארבעים;[...]השכלה תיכונית, שם האב הוא אפרים, שש שנים מנגנת פסנתר[...]כאן בטופס כתוב שוותרת על תמיכה משפחתית\ והדופק שלך\ בישיבה הוא שמונים\ והיקף החזה הוא תשעים ושלוש\ העיסוק הספורטיבי שלך הוא שחייה\ הלוואי והיינו שוחים על ידך\[...] לך הייתה

דמותה המדומיינת של דינה ה'פרטית' ארוגה, מתעצבת ומפוקחת ברשת יחסי כוח, והיא המצביעה על עומק חדירת הרשויות לרשות הפרט. הדיסציפלינה כבעלת פני יאנוס הופכת לאתר של התענגות ודמיון חושני;"הלוואי והיינו שוחים על ידך\ צוחקים לגלים וצונחים על החול", מפנטזים פקידי היחידה בים קירות המשרד. אותו מערך ידע-כוח מאפשר התקות וטרנספורמציות מאתר אחד למשנהו: מאתר של משמוע לאתר של חקירה, ומאתר של מדיקאליזצייה לאתר פנטזמתי. אזורי מציאות שלמים עוברים ארטיקולציה באמצעות השפה, והטבלה לשונית לתוך עולם ארוטי. מנגנוני המשמעת מייצרים ארוטיזצייה של הפרט כולו ושל הסביבה בכל שעה של היום בעולמם הנפשי של הפרט ושל יחידים 'אחרים'. בשעת צהריים במשרד צבאי ליד ארונות מתכת, סגן גד רפאלי ושלושת החיילים מתרגשים ומתענגים לא מהדבר עצמו אלא מהופעתו באמצעות הלשון:

"[...] ואנחנו עם דינה נשארנו לבד במשרד\ לא ראינו אותך \ מעולם מעולם\ אך דמותך כאן עולה ממדבר התיקים[...]".

העונג עובר מהאקט עצמו לשפה, להלשנה. זו זיקה בין הלשנה להנאה. המלה המדווחת זו הכתובה ומכבירה פרטי פרטים וסעיפים גופניים היא זו המאפשרת לדינה להתגלות בתיק. האמצעים השפתִיים כורכים בהכרח בין הלשוני לבין הגופני ומייצרים טרנספורמציה המאפשרת להשתהות ליד הילקוט, אך גם להשהות את ההנאה. ההנאה שבסקרנות באה על סיפוקה החלקי באמצעות הצצה בתיקים. התשוקה לראות מבלי להיראות היא אחד מעינוגי המציצן וזו מתממשת –מתגשמת גם בהצצה אל ילקוט השירות. הצצה זו תמיד מתווכת דרך עין מנגנון המשמעת. אותם ניסוחים עקיפים של התיווך המילולי-הביורוקרטי מהווים מסך מתעתע המרמז לגופניות ומסווה אותה. המתווכים משמשים מסך וחציצה המאפשרים לחמוק ממפגש חד-פעמי וישיר עם אחר. אבל מכשול לשוני זה בהיותו רמז ומחסום מטריד, מעצים את התשוקה ומושך את המתבונן להשתהות ליד הילקוט עוד ועוד. אותו מנגנון יצרני של ידע ופיקוח מייצר גם תשוקות והנאות שהן תוצאה ונקודת עגינה של הכוח ביחיד, עם עצמו ולעצמו. להתענג מהידע. האחר, אומר לאקאן, המורה לנו האוסר וה'קורא בשם' הוא המכיר באיווי הכרוך בהתענגות (לאקאן 2005, 118 – 121). בין כלכלת הכוח לכלכלה ליבידינלית מתקיימת מערכת יחסי חליפין ענפה, ונוצרת רשת ריזומטית של כוח והנאה בין הגופים. "עוד היינו שעות מחזיקים בילקוט\[...]", מלינים החיילים,"[...]אך הסגן חוזר, כבר אכל צהריים\ וגם הוא מתעניין בתיקך[...]".

מסגרת האילוצים והאיסורים של מנגנוני כוח, והחשש מעיני הכוח יחד עם הספק בנוכחותו מייצרים לצד השטף והזרימה גם מחסומים, החמצות, עצירה ונקודות עיכוב. למרות החשיפה לאור של מנגנון הפיקוח  והידע, למרות הציווי לייצר עוד ועוד נותרת אניגמה והתשוקה לא באה על סיפוקה. הקיטוע לצד הסכנה הנלווית מונעים את ההנאה הסופית ומותירים את הסוד. הסכנה והסוד הנותר הם תוצאים ואפקטים של מנגנוני הכוח ברובד האוסר והמעניש. משהו נותר שלא הושלם, משהו הופסק בזרימה של ה'עוד ועוד' ולא מאפשר לאירוע להתפתח לכדי סיום. זהו מצב המייצר חסר  ומכונן את האיווי, מצב המאפשר לעכב שוב ושוב ועוד ועוד את המיצוי או  הסיפוק המלא. תדיר נותר המרחק ונותר החסר. אותן הנאות-השהיות, חסימות ועצירות, ואותם עיכובים והחמצות רגע לפני הרוויה, רגע לפני השובע מייצרים את שארית החסר. אלה קוראים לחיילים שוב ושוב במאמץ אינסופי להביט [ב'ילקוט השירות'], ובו-זמנית מייצרים את תנועת העונג.

אי-נגישות, החמצה וחמקמקות הן תכונות הכרחיות לאובייקט איווי, כותב ז'יז'ק. במסגרת הפרדוקסים של מערכת הכלכלה הליבידינלית יחסו של הסובייקט לאובייקט –סיבת איווי, יוותר תמיד בלתי מושג, ומקורה של ההתענגות הוא בדיוק בתנועת השעתוק, זו החוזרת שוב ושוב (ז'יז'ק 2005, 14 -15). עבודת הדיסציפלינה על הגופים, על התשוקות ועל אופני הדיבור עליהם, מצווה אמנם בחסות החוק לאסוף, לדווח, למיין ולדעת אך גם מחייבת להפסיק, לעכב ולהשהות.  היא מחייבת לחזור עוד ועוד. להתענג. להתענג אמנם, בחסות החוק עד כמה שניתן ואפשר, אך בדיוק עד אותו גבול מוגדר. אותו גבול שעיקרו להגדיר את איכות התשוקה ואיכות העונג אם כהתענגות או כסבל.

 

 

---