"הבירוקרטיזציה של היומיום"

במאמרו המפורסם על המכניזציה של המודרניות בנייה בצרפת, בנייה בברזל, בניה בבטון מזוין  כותב היסטוריון הארכיטקטורה זיגפריד גדעון "אנו עומדים לשנות את פני כדור הארץ. אנו חותרים תחת, על פני ומעל פני השטח. ארכיטקטורה היא רק חלק מתהליך זה, גם אם חלק יוצא דופן. ולכן אין כל סגנון, אין סגנון בנייה נכון. עיצוב קולקטיבי. מעבר נזיל בין דברים." גדעון כותב ב-1928 לאור החידושים המבניים שבארכיטקטורה המודרנית ולנוכח עלייתו של הסגנון הבינלאומי והאסתטיקה המינימליסטית שלו ומבקש רציונליזציה מוחלטת של החלל. כעת הרציונליזציה ממשיכה לייצר צורות ארכיטקטוניות בסיסיות ורפטטיביות בתהליך שאתו ניתן לכנות פירבור (מלשון פרבר). בירוקרטיזציה כללית של הנוף הגלובלי תחת סדר אנלוגי יחיד. תצלומיו של ינאי טויסטר של פרוייקטים בבנייה בישראל מכילים את מהותו של היגיון זה. בעוד חזונו של גדעון נשא טון אוטופי, צילומיו של טויסטר מצביעים על האופן שבו רציונליזציה מודרנית של החלל מייצרת מתח פוליטי באמצעות פיזור אמנזי של תשתיות.

תצלומיו של טויסטר פשוטים ודה-אסתטיים באופן מטעה . כל צילום מציג צורות רפטטיביות בנוף ריקני, בהעמדה נוקשה המדגישה את  טבעו החמור של הנוף. אסתטיקה זו מאזכרת ברוויה שלה את ההאביטאטס המלאכותיים בהומס פור אמריקה של דן גראהאם (1966) וגם את עבודתו הסמינלית של  לואיס באלץ, טרקט האוסס (1971), מעין הרהור על הומוגניות בבניה בדרום קליפורניה. בעוד שנדמה שגם תצלומיו של טויסטר מוסרים רק מעט מידע על אשר מצולם בהם יש בהם תעתוע שאין בצילומים אחרים. כל תצלום מכיל תוספת חריגה של צבע למבנים המודולריים המתוארים בו, תוספת שרק מעצימה את המתח אל מול הסביבה המוצגת כתפאורה דהויה. כתוצאה מהנגדה זו מופיעה הארכיטקטורה בשיממונה כאילו מצייתת להיגיון צלול – ארגון פריזמטי של צבע.

ההיגיון שתצלומים אלו מציעים איננו בצבע בלבד. בחירתו הקפדנית של טויסטר בבתי מגורים מוכנים אינה חושפת רק חיבור אבסורדי בין בית לנוף אלא בעיקר קידוד מוקדם של החלל. באחדים מתצלומיו של טויסטר התפשטות מזדחלת של תשתיות (מכסי ביוב, כבישים, יסודות בניין וערימות חצץ) קודמת למבנים שעינינו נמשכות לחיותם הצבעונית. כל אלו מעידים כי על  אף פראותו היחסית של הנוף, גריד מוקדם קדם לבתים אלו והמתין להם כעריסה. ובעקבות גדעון: לוגיקת הלגו הופכת את פני האדמה לסדרת מודלים המתמלאת ברכיבים ידועים מראש.

ואף על פי כן היחס המובן, הלוגי שבין מבנה ומצע עדיין אינו מציע פתרון לניגוד שבין הבתים ובין סביבתם הקודרת. עבודת הצבע של טויסטר משבשת את היעילות שאנו מניחים בבסיס הפרוייקט המודרני והופכת אותה לחריגה, כאילו היו מבנים אלו רק פצעים גיאומטריים בנוף הגבעות הנטוש העוטף אותן. ובעוד עבודתו של טויסטר מתייחסת ללואיס באלץ יש בה גם עניין עמוק בסוציולוגיה בדומה לזה שבעבודותיו של אלן סקולה. על אף שהיו מכרים ועמיתים להוראה בקאל ארטס ניגשו באלץ וסקולה לאותם הנושאים (הבירוקרטיזציה של היומיום) בשתי גישות שונות לחלוטין: באלץ באמצעים של אסתטיקה מינימליסטית ומרוחקת וסקולה באמצעים של סוציולוגיה מדויקת. עבודתו של טויסטר מצליחה בחן רב לשלב את שתי הגישות, זו האסתטית וזו הסוציולוגית, בתוך הפורמליות של תצלום יחיד בכל פעם. עבור טויסטר צבע וכותרת חד הם.

בעוד שהצמצום העדין שנוקט בו טויסטר, חשיפה והסתרה של צבע, משבש את הופעת המקום אין בו מן ההגזמה בתיאור היחס שבין אדמה וארכיטקטורה. במקום זאת תיקוני הצבע מצביעים על הדילמה הלטנטית העומדת בבסיסו של ההיגיון המודרניסטי. דימויים אלה מתארים נוף שאיננו ניתן ליישוב, מקומיות שאיננה ניתנת לקיום במקום שבו רק התעלמות ממקום תאפשר אורח חיים טכנולוגי. בצילומיו של טויסטר מוכלת תחושה חבויה של אי נוחות ביחס להמשך התפשטותה של רציונליזציה מודרנית במרחבים של גיאוגרפיה עוינת. תצלומים אלו מצביעים לנו על השרירותיות שירשנו מהחזונות האוטופיים של הארכיטקטורה המודרנית (ובהם גם זה של גדעון). בדימוייו של טויסטר הפרישה הבירוקרטית של בנייה יעילה משמרת עיקרון של שיכחה. הנוף הסובב נשכח בעוד האביטאט קפיטליסטי מגדיר את עצמו באמצעים של יחס אפאתי לגיאוגרפיה. אסתטיקת השיכחה הפכה לסימן ההיכר של ההווה.

*תרגום: ינאי טויסטר

הבירוקרטיזציה של היומיום (1.15 MB)