על צילום וטראומה: צלילי השקט

המאמר מתמקד בפנקטום השני של בארת' וכיצד הוא קשור למימד הזמן ולא להתייחסות לאלמנטים מוחשיים בצילום עצמו. להקשר זה יש רלוונטיות רבה לרוב הצילומים של טראומה. המאמר מכיל תיאור מפורט של הטבח במעלה עקרבים 1954, כולל מידע על השיחזור הלילי של זירת הפיגוע באוטובוס. צילומי תעמולה אלו של גופות ההרוגים המוטלות בתוך ומחוץ לאוטובוס אשר הופצו בארץ וכעולם, מעלות שאלות הנוגעות לתחום האתיקה, המצפון ולמושג של 'האמת הצילומית'. בעזרת דוגמאות שצולמו בכלא 'טאול סלנג' בקמבודיה ובמלחמת יום כיפור בסיני 1973, מוצגת במאמר הטענה כי באופן כללי צילומי טראומה מחוללים שתי תחושות מקוטבות. הראשונה, נובעת מן ההתמודדות שלנו עם האירועים הנוראים, השנייה היא סדרה של שאלות שאין להן תשובות, ומקורן בגבולות ההבנה כאשר אנו חווים תיאורים קשים כאלו. במובן זה, הצילומים הללו נותרים נגישים ובלתי נגישים בו זמנית ומקיימים תחושות סותרות של קירבה וריחוק, ושל הבנה וחוסר הבנה. זאת היא מהותם הפנימית, 'צלילי הדממה' שהם משדרים.

למאמר המלא באנגלית לחץ כאן: This article in english