"מבעד לחזותי: מעשה באמנות שמתקיפה חיבורים, 1917—2008"

מה ראית? מה ראית? קופאת השאלה לאורך חלקה השני של העבודה: לורנס מעל, ומה שהיה פעם

מחובר - מתחת. ועוד רגע לא יהיה סימן. החול יכסה. וכשיספר מי שהיה שם, יגידו הזיה? יגידו החלקים הפסיכוטיים? יגידו מתקיף את המטפל, משלא מרפה? יגידו מתקיף את החשיבה? חמדן? חמדן אוראלי? נטייה מוּלדת? שאינו לומד מן הניסיון? צר–עין? בעל אני חלש או לא מפותח דיו? אֵם לא טובה דיה? סובל מקנאת שד? מפיצול עמוק? דביקן? אוקנופיל? פילובט? (אלה לא פירות ים, גם לא מחלות ים).

וישנם גם איש העכברושים, איש הזאבים, והאנס הקטן (פעם כותבים עם אל"ף, ופעם בלי). הו, מלים מלים. הו, תרבות יפה. ואיך מדברים משם? מתוך החשכה? כשהפה מלא בחול? כשהמראָה, הו המראָה, יושבת מאחור?

הצלה היא מוטיב חוזר בעבודה שלי: תקיפה והצלה. המציל כמוהו כלורנס, וכביון המתקיף את מטופליו בפירושיו ואחר כך חוזר להצילם. נראוּת יש בדרך כלל רק לפעולת ההצלה. את מה שקדם להצלה מבקשים על פי רוב להעלים. גם ציורים ותצלומים, לא רק מטופלות ומטופלים, עוברים התקפות, מצדם הקדמי ומצדם האחורי. וגם סרטים. התוקפים, לאחר שסיימו להתקיף, חוזרים להציל, מציגים להתפאר את מה שניצל. לאחר התקיפה, המצילים מופיעים לא–פעם מתוך הערפל כמושיעים, רצים עם ניצולים על הידיים. איש לא ראה ואיש לא שמע שלרגע, ב"מרחבים ללא עדים", הם–עצמם היו התוקפים, התוקפות. קשה מאד לראות זאת: כמעט בלתי אפשרי להיות נמענים–מעוניינים בתדרים כה עמומים. המציל–התוקף מונצח במרחב של אלבום המשפחה, בעיתונות, במוזיאון, בין דפי ההיסטוריה של תולדות האמנות, וגם בין דפי הפסיכואנליזה, בתוך עשרות תיאורי מקרה. וביון, תוקף–מכיל, אינו מודע לתקיפה שהוא מבצע באמצעות פירושיו. ביון מרוכז בחווייתו את המטופל כמתקיף ואת עצמו כמיכל טוב, או לא טוב דיו.

להורדת המצגת לחץ כאן:

מיכל היימן (1.15 MB)