עורך
מאמרים
בהקשר
ביקורת
תערוכה וירטואלית
הגיגים על אופליה: לחיות או לא להיות
אגדת אופליה (מילים: אהוד מנור, לחן: יהודית רביץ)
שם עץ של ערבה רכון על מי הפלג
עלי הכסף משתקפים בתוך מראת גלים
לשם נשאה זרים, פרחי אפור ותכלת,
זרי סרפד ומרגנית וסחלבים סגולים.
טיפסה היא על ענפי העץ הרוטטים ממעל,
ביקשה לקלוע לראשו פרחים ועשב בר
אך יחד עם הזר נפלה אל מי הנחל
כשענף שוטה אחד בגד בה ונשבר.
על פני המים שמלותיה נפרשו,
כמו בת ים קטנה על גל,
ואז נישאה לרגע על מימי הנחל המוצל.
לפתע את קולה נתנה בשיר לשניים
כאילו לא ידעה דבר על גודל אסונה,
כאילו היא עצמה נולדה לחיות במים,
כאילו מימים היו מי נחל מעונה.
אך שמלותיה רוו תוך רגע קט
במים שכבדו מרוב
ועם שיריה אז נפלה אל חיק המוות הרטוב.
בסתיו 2007 הוצגה ב-Tate Britain בלונדון תערוכה רבת היקף של יצירותיו של האמן האנגלי ג'ון אוורט
מילה (John Everett Millais, 1829-1896), אשר היה אחד מעמיתי האחווה הפרה-רפאליטית שפעלה באנגליה במחצית
השניה של המאה ה-19.[1] מבין שכיות החמדה
הרבות שהוצגו בתערוכה – אשר כללו בין היתר דיוקנאות, ציורי ילדים, נושאים דתיים ונופים
מאוחרים פרי מכחולו של האמן – בלטה בנוכחותה יצירתו המפורסמת אופליה,
שצוירה ב-1852-1851 (תמ' 1), וזכתה מאז להומאז'ים רבים באמנות החזותית, בספרות,
בשירה, במוסיקה ואף בקולנוע. המוני מבקרים הקיפו את היצירה, כפי שארע בעת שהוצגה
באקדמיה המלכותית בלונדון ב-1852 על פי עדותו של פרד סטפנס שכתב: "המונים
עמדו כל היום. אנשים השתהו [מול היצירה] במשך שעות, הלכו ושבו לראותה שוב
ושוב."
john-everett-millais-Ophelia-study-Elizabeth-Siddall-c1851-1852-pencil-23.2x30.7cm-Birmingham-Museums-and-Art-Gallery-Athenaum
התרשמות דומה ברוחה הופיעה ב-1852 בעיתון
הסטירי פאנץ' (Punch): "השנה חוויתי התרגשות
חדשה בתערוכה של האקדמיה המלכותית ואני נחפז להביע את רגשי חובתי למר מילה... אני
משתחווה לפניו, ומנשק את שולי הפלטה שלו... מול יצירתו ביליתי את השעות המאושרות ביותר
שאי פעם ביליתי באקדמיה המלכותית."[3] פרסומה של היצירה
הלך וגבר עם חלוף השנים, ועם סגירת התערוכה בינואר 2008 הועברו יצירותיו של מילה
למוזיאון ואן גוך באמסטרדם, שם הוצגו לצד התערוכה אני, אופליה, אשר כללה
יצירות עכשוויות היוצרות עימה שיח. משם המשיכה אופליה במסעה לשתי תערוכות ביפן.[4]
דמותה הטרגית של אופליה, בתו של פולוניוס ואהובתו הדחויה של
המלט ממחזהו הידוע של ויליאם שייקספיר זכתה לאינטרפרטציות רבות באמנות החזותית,
בשירה, בספרות ואף במוסיקה.[5] רבות מהגרסאות החזותיות לנושא
התמקדו באחריתה המרה של אופליה, אשר איבדה את שפיות דעתה לאחר שהמלט רצח בשוגג את
אביה, ומתה בטביעה בנחל לאחר שטיפסה על עץ ערבה נטוי בכדי לתלות על צמרתו מקלעת
פרחים:
והיא נפלה פתאום, על כל
מקלעותיה, לנחל הבכות. בגדיה נפרשו ורגע כבת-הים נשאוה על המים, בעוד היא מזמרה
פרקי שירות מקדם, כמו היתה יצור לא חש בצרתו, או נועדה להיות, מטבע ברייתה, שוכנת
נהרות. אך לא ארך זמן, ושמלותיה, שכבדו מרוות המים, משכו האומללה מנועם-זמירותיה
למות בטיט יון.[6]
נשאלת השאלה, מדוע זכתה יצירתו של מילה לציטוטים ולהתייחסויות
כה רבות באמנות החזותית, והאפילה על עשרות
הגרסאות האחרות לדמותה שנעשו לאורך המאה ה-19? במה שונה פרשנותו לדמותה
הטרגית של אופליה מזו של עמיתיו?
בבחינת יצירות האמנות שתיארו סצנה זו, ניתן להבחין בשלוש מגמות
שונות. אולם כולן מתעלמות במידה רבה מהדיון הנרחב בנסיבות מותה של אופליה, הנחלק
בין הטוענים כי היתה זו התאבדות ובין אלה הסבורים כי מדובר במוות בשגגה.[7] אחדות מהיצירות
התמקדו ברגעים לפני הנפילה, ותיארו את אופליה עטורת פרחים הניצבת במבט מהורהר לצד
המים (ראו למשל תמ' 2).
Arthur Hughes, Ophelia and He Will Not Come Again
תמונות אחרות, כדוגמת גרסאותיו המוכרות של אז'ן דלקרואה (Eugène
Delacroix, 1798-1863) לנושא, התמקדו
בנפילתה הדרמטית למים וכך הדגישו את הפן הלא רצוני של מותה (תמ' 3).
Eugebe
Delacroix 1798-1863 The Death of Ophelia,1853
אמנים נוספים בחרו לתאר את אופליה לאחר
מותה (ראו למשל תמ' 4), וכך התעלמו מנסיבות המוות. לעומתם, ביצירתו בחר מילה
לתאר את מותה כהתאבדות: אופליה שוכבת בשלווה במים הממיתים כשהיא מעוטרת בפרחים
הצבעוניים שזה עתה קטפה. עיניה פקוחות וכפות ידיה מורמות מעט בתהייה, אולם היא
אינה מנסה לאחוז באחת מגדות הנחל הסמוכות לה, אלא מקבלת את גורלה ומשלימה עם מותה
הקרב. פניה היפות יוצרות הד חזותי לפרחים הצבעוניים המכסים אותה, המייצגים אף הם
"טבע מת" (nature morte),
כייצוג דואלי לקמילתו של היופי העומד עדיין במלוא פריחתו. סמליותם של הפרחים,
המסמלים אהבה נכזבת (אמנון ותמר), זיכרון (זכריני), נאמנות (סיגליות), כאב (סרפד)
תמימות (חינניות), וכן שינה ומוות (הפרגים האדומים)[8], מחדדים את פרשנותו
של מילה לסצנה המתוארת, ומרמזים על הסיבות להתאבדותה הנוגעות בו זמנית לבגידתו של
המלט ולמות אביה.
Georges Jules
Victor Clairin, Ophelia in the Thristles
הדגשת הפן הרצוני של המוות ניכרת גם בהשוואה ליצירות רבות
שנעשו בהשפעת אופליה, כדוגמת המרטירית הצעירה של היפוליט-פול דלרוש (Hippolyte-Paul
Délaroche, 1797-1856)
מ-1855 (תמ' 5), אשר כניגוד למילה הדגיש את ידיה הכבולות ואת עיניה העצומות של
הנערה המתה בכדי להבהיר את נסיבות מותה. אינטרפרטציות דומות נעשו גם על ידי אמים
מודרניים, אשר תארו את אופליה המתה (ראו למשל תמ' 6), ביניהם גם אמניות עכשוויות
כדוגמת הלן ואן מיין (Hellen van Meene, b. 1972) ורינקה דיז'סטרה (Rienke Dijkstra, b. 1959), אשר צילומיהן הוצגו בתערוכה אני,
אופליה באמסטרדם (תמ' 8-7), לצד יצירותיהן של סם טיילור ווד (Sam Taylor
Wood, b. 1967), כרמלה גרסיה (Carmela
Garcia, b. 1964) ואחרות.
Fig. 5 Paul Delaroche (1797-1856),
Paris, Musée du Louvre.
Fig. 6, Edward Weston,
Nude Floating, 1939
Fig. 7 Hellen van
Meene, Untitled, 2006, photograph. Private collection.
Fig.8 Julia Fullerton-Batten, Floating in
Harbour (Teenage Stories), 2005. Private collection.
יתכן ופרשנותו החזותית הייחודית של מילה למותה של אופליה נבעה
מנאמנותו לטבע, אשר ניכרת בדקדקנות בה הוא תיאר את הדימויים ביצירה. אופליה עצמה
תוארה על פי דמותה של אליזבט סידאל (Elizabeth Eleanor
Siddal, 1829-1862),
אחת הדוגמניות החשובות של חברי האחווה הפרה-רפאליטית, אשר נישאה מאוחר יותר לדנטה
גבריאל רוזטי (Dante Gabriel Rossetti, 1828-1882). בעת שעבד על היצירה, בחורף 1852-1851,
ביקש מילה מסידאל לשכב בבגדיה באמבט מלא מים רדודים שחומם באמצעות מנורות שמן.
כשכבו המנורות גבר קור המים, אולם מילה היה שקוע בעבודתו וסידאל נותרה במקומה מבלי
לומר דבר. כתוצאה מכך לקתה בצינה עזה, ואביה הזועם אף שלח לאמן את חשבון הרופא
שטיפל בה עד להחלמתה.[9] באחד ממתווי ההכנה
ליצירה (תמ' 9) התמקד מילה בפניה המהורהרות של סידאל, אותן שב ותיאר בדקדקנות
בציור השמן הגמור, בנאמנות ניכרת למקור.
John Everett
Millais, Ophelia, study Elizabeth Siddall-c1851-1852-pencil-23.2x30.7 cm
בה בעת, ניתן לראות בבחירתו של מילה לתאר את מותה הרצוני של
אופליה אמירה נוספת, הנוגעת לאופיה של הדמות עצמה. ממבט ראשון נדמה כי הבחירה
במוות מבטאת שליטה בחייה של נערה שנשלטה על חייה על ידי הגברים שבחייה: אהובה,
אביה ואחיה. בראשית המחזה מזהיר אותה לרטס אחיה מפני הנסיך הדני, ואביה אף אוסר
עליה להפגש עימו. על אף שפולוניוס חוזר בו לאחר שהוא משתכנע כי המלט אוהב את בתו,
הרי שהמלט עצמו דוחה את אהבתה, בלהיטותו להשיג את מטרותיו, ואומר לה:
לשווא האמנת לי... לא
אהבתיך... אם תינשאי לאיש, הנה הקללה אשר אתן לך מוהר ומתן; אפילו תמה כקרח תהייה,
וטהורה כשלג, מלשון הרע לא תמלטי נפשך. לכי לבית-מנזר, לכי, שלום לך! ואם בכל זאת
חשקה נפשך בבעל, קומי הינשאי לך לאחד הכסילים. כי דעת היטב יודעים החכמים לאיזו
מפלצת עתידות אתן להפכם.[10]
ואולם, האסתטיקה של המוות הנשי היתה מקובלת באנגליה
הויקטוריאנית, כפי שעולה מדבריו של אדגר אלן פו (Edgar Allan Poe,
1809-1849): "מותה שלאישה
יפה היא ללא ספק הנושא הפואטי ביותר בעולם".[11] יתר על כן, נסיבות
מותה נתפסו בחברה הויקטוריאנית כביטוי לארוטומניה (erotomania) – מלנכוליה הנגרמת כתוצאה מאהבה נכזבת,
אשר בשונה משיגעונו של המלט נתפסה כרגישות נשית בעלת מאפיינים ביולוגיים ורגשיים.[12] לפיכך ניתן לומר כי
אופליה לא בחרה למות, אלא בחרה שלא לחיות, וכך מילאה לבסוף הציפיות שיוחלו ממנה.
אולי זו הסיבה בשלה בחרו האמניות העכשוויות שהושפעו מיצירתו של
מילה להמיר את הנכונות למות בדימויים של פוסט מורטום, המטשטשים את הדיון
בנסיבותיו, ומתמקדים בטרגיות שלו. עם זאת, בגרסתו של הצלם האמריקני גרגורי קרודסון
(Gregory Crewdson, b. 1962)
לאופליה, שהוצגה ב-2005 בגלריה Luhring Augustine בניו יורק, טמונה אמרה גלויה יותר הקושרת את מות אופליה לימינו
אנו (תמ' 10). בצילום מתוארת אישה צעירה בשמלה לבנה השוכבת בעיניים פקוחות על מצע
של מים המכסים את רצפת ביתה. נעלי הבית שלה מוטלות על המדרגות, ספריה לצד כוס משקה
מונחים על השולחן לצד ראשה, אולם היא אינה נעה, ספק חיה ספק מתה. נייר הטפט
הפרחוני של ביתה המטופח מחליף את הפרחים שקטפה אופליה בטבע מבוית, תעשייתי
וממוסחר, המסמל את שעבודה. בדומה לאדוארד הופר (Edouard Hopper) ולווקר אבנס (Walker
Evans), צילומיו
של קרודסון מתארים פרגמנטים מבוימים מחיי היום יום בעריה הקטנות של אמריקה.
צילומיו ממוקמים בהווה, אך מחדירים בו איכויות סוריאליסטיות, המעלות תחושות של
חרדה, בדידות ואי נחת (uncanny). ביצירתו מתאר
קרודסון את עקרת הבית כאופליה מודרנית, אשר יוצרת הד חזותי לכתביה של הפמיניסטית
האמריקנית בטי פרידן (Betty Friedan, 1921-2006), שעסקה בדכאונן של נשות הפרברים.[13] כך קושר האמן את
אופליה לחייהן של נשים ועקרות בית מודרניות, המאבדות את חיותן ו"טובעות"
בצורה מטאפורית בכלוב המוזהב בו הן חיות. בכך נבדלת יצירתו מהגרסאות העכשוויות
הרבות שהשתמשו ביצירתו המפורסמת של מילה בכדי למחות כנגד אלימות המופנית כלפי
נשים. בצילום זה ממיר קרודסון את הדימוי המקורי באלימות מעודנת, המשקפת סגנון
חיים. מציאות זו כובלת נשים וממיתה אותן, גם אם היום הן כבר לא מתות מאהבה.
Gregory Crewdson , 2005 Gallery-Luhring Augustine N.Y
[1] Millais, Exhibition,
האחווה
הפרה-רפאליטית הוקמה ב-1848 על ידי מילה ועמיתיו ויליאם הולמן האנט (William
Holman Hunt, 1827-1910)
ודנטה גבריאל רוזטי (Dante Gabriel Rossetti, 1828-1882). חברי הקבוצה דחו את אמנות הרנסנס בשיאו המגולמת ביצירותיהם של
רפאל, מיכלאנג'לו ולאונרדו, ודגלו בציור מדוקדק מהטבע, בהשראת מבקר האמנות ג'ון
רסקין (John Ruskin, 1819-1900). לצד החייאת הציור הנוצרי, תיארו אמני האחווה נושאים מחיי היום-יום,
וכן נושאים ספרותיים, אשר חלקם התבססו על כתביו של ויליאם שייקספיר (William
Shakespeare, 1564-1616),
אחד הסופרים האהובים על האמנים הויקטוריאנים.
[2] Fred Stephens, Morning
Chronicle, 1852, in: G. H. Fleming. Millais, A Biography.
[3] ''Our Critic Among the
Pictures," Punch, vol. 2, May 1852, pp. 216-217.
[4] Me Ophelia,
Exhibition,
Art,
[5] ראו למשל: Arthur Rimbaud, Ophélie,
1870; Fyodor Dostoevsky, The Brothers Karamazov, 1880; Hector Berlioz, Tristia:
Jean-Baptiste Bertrand; Pascal Adolphe
Jean Dagnan-Bouveret; Jean Babtiste Camille Corot; Henri Gervex; Antoine Auguste Ernest Hebert;
Jules Joseph Lefebvre.
[6]
ויליאם שייקספיר, המלט, נסיך דנמרק (תרגם: אברהם שלונסקי), מערכה רביעית,
תמונה שביעית, תל-אביב, 1985, עמ' 145.
[7] מחלוקת זו עולה בספרות הרבה שנכתבה על המחזה. ראו למשל: Maurice Charney, Shakespeare on Love
& Lust, New York (Columbia University Press), 2000.
[8]
[9] Russell Ash, Dante Gabriel Rossetti,
[10]
שייקספיר. המלט, מערכה שלישית, תמונה ראשונה, עמ' 83-82.
[11] Elisabeth
Bronfen, Over Her Dead Body: Death, Femininity and the Aesthetic,
[12] Elaine
Showalter, "Representing Ophelia: Women, Madness, and the Responsibilities
of Feminist Criticism," in: Susanne L.Wofford (ed.), Hamlet,
[13] "במשך הרבה שנים הייתה הבעיה לא
מדוברת, קבורה במחשבתן של הנשים האמריקאיות... כל אחת פחדה לשאול אפילו את עצמה-בזמן שסידרה את המיטות, עשתה
קניות, התאימה כיסויים
לרהיטים,
אכלה סנדוויצ'ים עם ילדיה, הסיעה אותם לצופים, שכבה בלילה ליד בעלה- את השאלה הפשוטה: האם זה הכל?" (Betty Friedan, The Feminine Mystique, New York,
1963).