"הישימון האורבני" של אבירם ולדמן

החצר האחורית של מכונת הפרסום הפוסט-מודרנית, עמוסה בשרידים של חפצים שאבד עליהם הכלח, והמראה לא משהו: שלוש כפות ידיים עצומות נקטעו באחת ממקום מושבן הטבעי, מעל איזו אוטוסטראדה, ואף על פי שרק אתמול היו פאר היצירה, הן תקועות עכשיו בחצר אחורית בדרום תל-אביב [מס' 1. ללא כותרת, 2006]. לצד הניידים שאבד עליהם הכלח, אפשר למצוא גם דרקונים שראשם נכרת, דגים שמנסים לשרוד מחוץ למים [מס' 2. ללא כותרת, 2008], ואפילו ספינקס אחד, שנראה כאילו ברח מן הכניסה לאיזה קזינו בקהיר אבל מסתבר שלפני שנזרק בשדה הקוצים שימש כתפאורה לאיזו עדלאידע. [מס' 3. ללא כותרת, 2008]

שרידי מכונת הצריכה הקפיטליסטית הוצאו מהקשרם והם עתה במעין ישימון אורבני שאבירם ולדמן בורא עבורינו; עגלות סופרמרקט שרוקנו ממשאם, נטושות עתה לצדם של מגדלי השמירה, סמל לזמנים של חומה ומגדל, האור האדום מאחור מזכיר להט אידיאולוגי שנמחק זה מכבר. [מס' 4. ללא כותרת, 2006]

כל-כך מדומיינת המציאות של ולדמן, עד כי נקל לדמיין את זוג הגולשים חודרים, בעוד רגע ממש, את יריעת הפלסטיק עליה נמתח חוף אחר לחלוטין מהחוף של בת ים. [מס' 5. ללא כותרת 2007] 

המחוזות הביזריים של ולדמן נראים כאילו ידעו ימים טובים יותר. התאורה של מרבית התצלומים הללו מזכירה עד כמה מאיימים דמדומי האלים על גן העדן הקפיטליסטי הגווע. מן התצלומים נבטת ארץ לא-נודעת; שממות ענקיות, סמויות מן העין, בשולי ההתרחשות העירונית, מקומות שאינם מסומנים באף מפה, ודומה שאין אין יוצא מהם ואין בא. הדבר ניכר במיוחד כאשר המצלמה שלו בוחרת לשוטט, בשעת בין השמשות, בהיכלי זיכרון שננטשו; ארמון פאר בקהיר [מס' 6, ללא כותרת, 2008], ואחד אחר, שהולך ומתהווה בימים אלה, אך הוא מוקף חומה, בלתי נגיש בעליל. [מס' 7. ללא כותרת, 2007]. הווילה דמויות המקדש, מתהדרת בעמודים דוריים ומגחיכה את ההיסטוריה, היא מראה כמה בקלות מתערבבת ההיסטוריה לאקטואליה, לועגת למי שלא מבין שמה שהיה הוא שיהיה; פוליטיקה של הסוואה, מנגנונים של הדחקה, הכחשה למרות הכל.

הפלישה אל הנוף נראית בוטה מן הרגיל לנוכח יסודותיו של גשר ענק, ההולך ונבנה, [מס' 8, ללא כותרת 2007] ולאורכה של דרך העפר. שניהם מסמלים את המאבק הציבורי הבא על כביש אגרה שעוד לא הושלם, שניהם מובילים אל הלא נודע. [מס' 10, ללא כותרת, 2007].

ב-no where land של ולדמן, לא רק דרכי העפר נמתחות עד אינסוף, גם פסי הרכבת. [מס' 9, ללא כותרת 2007] הבחירה בשחור ולבן מקפיצה טראומה ישנה, ומזכירה את משטרי השיח החזותי התובעים מאיתנו להפנות את מבטנו קדימה בלבד, אל העתיד, אל המתפתח, אל הזועק חדש.

מדוע אם כן אנו ניצבים מול הפריימים של ולדמן בתחושה של קץ, חורבן וניוון? האם זה מכיוון שהצלם מסרב להשיא קורבן נוסף למולך הפוסט-מודרני?

קו הרקיע של הר-הצופים מעולם לא היה קודר יותר. הוא אולי עמוס במנופים, שיולידו בתורם את מעונות הר הצופים, אך ולדמן, שלא מתבלבל לרגע, בחר לקחת את הפריים מתוך ארץ המתים. [מס' 11, ללא כותרת 2006] 

כתבה: דנה אריאלי-הורוביץ, דצמבר 2008