חובה לחקור גם מאחור

כל יצירה בעלת ערך טומנת בחובה הפתעה. ההפתעה בתערוכתו של קופפרמן טמונה בכך, שבניגוד למה שהיינו מצפים בנוגע לאיש שכבר אינו אתנו למעלה מחמש שנים, לא מדובר בתערוכה רטרוספקטיבית המסכמת את פועלו של מי שהיה ואיננו. תחת זאת, מדובר בתערוכה עדכנית, חיה, שכמו משקפת תהליכי עבודה של מישהו שעדיין מתהלך בינינו. ההפתעה טמונה בכך, שמסתבר שהתערוכה של האיש המת חיה לא פחות, אם לא יותר, מזו של האיש החי. המתים, כך מסתבר, נוכחים לפעמים במותם הרבה יותר מאשר בחייהם. תשאלו את המלט.

קופפרמן – בדומה לחנוך לוין המתאר בספרו האחרון 'חיי המתים' את החיים מנקודת המבט של המוות – כמו משגר לנו בתערוכתו האחרונה מסר מהצד שמעבר. קופפרמן יודע משהו שאנחנו עדיין לא יודעים, כי הוא כבר נמצא בדרכו אל הצד השני: החיצוי, המתרס, הגבול, והאפשרות הבלתי-אפשרית של הפסיחה על כל אלו, הם נושא התערוכה. חקירת המעבר מארץ החיים לארץ המתים משתקפת בחקירת המעבר מהצד האחד של הדף (צד א') אל צדו האחר (צד ב'). התערוכה כולה עוסקת ביחסים שבין הצד האחד לצד האחר, כשה'צד' עומד כאן במובן מטפורי וליטראלי גם יחד.

בכך מצטרף קופפרמן לשורה של הוגים ויוצרים העוסקים באפשרות הפסיחה על הבדל יסודי שאינו בר-צמצום, הבדל שניתן לכנותו 'חתך' (Riss) וגם 'קרע' (Cesura). זהו ההבדל שבין ההוויה בכללותה לישים הפרטיים (ההבדל האונטולוגי), בין הגבר לאישה (ההבדל המגדרי), בין המודע ללא-מודע (ההבדל הפסיכואנליטי), בין העצמי לאחר (ההבדל האתי) ובמקרה זה, ההבדל שבין החיים למוות. ההנחה של חוקרי ההבדל באשר הם היא, שמצדו השני של מתרס ההבדל ניצב איזשהו יסוד, יסוד שהוא סוד, שאותו יש לפענח, שכן הוא טומן בחובו איזשהו פתרון של חידה: חידת החיים, חידת המיניות, חידת ההיות, חידת המשמעות, וכן הלאה. חקירת ההבדל, אם כן, היא בעת ובעונה אחת גם חקירת היסוד.

ההבדל והיסוד הם בדיוק מה שקופפרמן חוקר בתערוכתו. במובן זה קופפרמן הוא יסודן, שכן הוא חוקר את הסוד של היסוד. חקר היסוד מתבטא בראש ובראשונה בצמצום נזירי של כלי הביטוי האמנותי: אצל קופפרמן אין הצפה ואין עודפות. אצל קופפרמן הצבע תמיד מונוכרומטי, ונע על הסקאלה שבין צבעי היסוד של השחור והלבן. כך גם הצורה, המופחתת אל הצורות היסודיות: הקו, המלבן והריבוע. התוצאה היא השפה הקופפרמנית המוכרת של משטחים מונוכרומטיים נטולי כל יומרה לעומק, שבהם משוחק המשחק של השחור והלבן, הקו והריבוע, באינסוף הווריאציות שלו.

בתערוכתו האחרונה – המסכמת את עבודתו מאמצע שנות התשעים עד ראשית שנות האלפיים – מגייס קופפרמן את שפת היסוד שפיתח לחדור אל היסוד שמעבר ליסוד, הלא הוא צדו האחורי של הדף. צדו האחורי של הדף הוא יסוד היסודות, כי הוא זה שבסופו של דבר נושא ומאפשר את הנראוּת של כל מה שמופיע בצדו הקדמי. הוא התנאי הראשון לעצם אפשרות הנראוּת. התשוקה לפסוח על ההבדל ולחדור לצד שמעבר, אל היסוד הנושא והמאפשר, אינה דבר חדש. בהקשר זה ניתן לאזכר את עבודתו של דוד גנתון, שצייר את צדו האחורי של הבד על צדו הקדמי, וגם את עבודתו של לוצ'ו פונטנה, שפער חתכים בבד כדי לחשוף את האפלה המבהילה שמאחוריו.

מה שחדש אצל קופפרמן זו האסטרטגיה. ראשית, שוויוניות שני צדי הדף: בניגוד למה שהיה מקובל פעם בתעשיית התקליטים, צד א' אינו מכיל את כל הלהיטים. לציור המופיע בצדו האחד של הדף יש אותו מעמד כמו לציור המופיע בצדו האחר. שנית, השימוש בנייר במקום בבד, המאפשר את זליגת הנראות מהצד האחד של הנייר לצדו האחר. זאת, בין אם בלחיצת עפרון הרישום על הנייר כך שרישומו ייחרט גם בצד השני, ובין אם בשקיפות הנייר עצמו, המאפשרת את נראות צדו השני. גם התלייה מגויסת לזליגת הנראות: הציורים תלויים במאונך לקיר, כך שהציור מופקע מדו-ממדיותו ומקבל מעמד של אובייקט תלת-ממדי, והצופה יכול להקיפו במבטו משני עבריו. במהלך אוצרותי מקורי ומפתיע, לציורים היותר קטנים התווספה מתחת מראה, כך שניתן לראות את צדו העליון והתחתון של הדף מאותה נקודת מבט.

ההישג של התערוכה נעוץ בכך שחשיפת שני צדי הדף מעוררת בנו את המודעות להבדל בין שני אלו, כמו גם את הסקרנות בדבר היחסים ביניהם. השאלה הראשונה שמתעוררת לאחר הפתעת ההכפלה נסבה על היחס בין מה שמצויר בצדו האחד של הדף למצויר בצדו האחר. מאמץ הצפייה מרוכז בחיפוש אחר יחסים מטפוריים ומטונימיים בין שני צדי הדף. הצופה הנחשף לשני הצדדים כמו מאולץ לחפש אחר היחסים האלו, למרות שייתכן שהם בכלל לא נמצאים שם.

אם נלך צעד אחד הלאה, ההישג של התערוכה נעוץ בכך שהיא מצליחה לעורר בנו את המודעות להבדל, להבדל שבין הצד האחד לצד האחר. וההבדל, יש כאלו שיאמרו, הוא מקור המובן והערך באשר הם. התערוכה מצליחה לעורר בנו את המודעות לא רק להבדל שבין שני צדי הדף, אלא גם, ובעיקר, להבדל שבין שני צדי החיים: ההבדל בין צדי הדף מיתרגם להבדל בין החיים למוות, וההצצה בצדו האחר של הדף הופכת להצצה מורבידית בצדם האחר של החיים. חקירת היחס בין צדי הדף הופכת באחת לחקירת היחס בין החיים למוות. שהרי בהקשר של התערוכה, המוות הוא אותו הצד הנסתר שמעבר, הוא היסוד הנושא את החיים והמאפשר את משמעותם, ממש כפי שצדו התחתון של הדף נושא ומאפשר את נראות צדו העליון.

קופפרמן – בדומה ללוחם המת שסיפורו על מה שראה בצד שמעבר חותם את 'המדינה' של אפלטון – מדבר אלינו מן המתים בהעניקו נראות להבדל בין המוות לחיים, כמו גם לנוכחות המוות בחיים. ומהו באמת היחס בין שני צדי המתרס, שני צדי הדף, שני צדי החיים? לאחר הצפייה בתערוכה ניתן בהחלט לדבר על הדיפוזיות של המתרס, על איזשהו הדהוד, אדווה, איזושהי נוכחות לא-נוכחת אך בעת ובעונה אחת נוכחת מאוד, נוכחות גורלית, פטאלית, של צד אחד בצד האחר. זו נוכחות חזרתית, משתקפת. זו בדיוק הנוכחות של מתאר הקו במראה, או נוכחות צל כתם הצבע בצדו האחר של הדף.

במובן זה, קופפרמן – במכתב החזותי ששיגר מהצד האחר – מצטרף לשוללים את הטענה המקובלת בדבר ההבדל הבינארי של אפס ואחד השורר לכאורה בין החיים למוות. ייתכן שהמוות אינו היפוך החיים אלא דווקא השלמתם: ייתכן שהמוות נתון בזיקה הדוקה אך סמויה לחיים כפי שצדו האפל של הירח נתון בזיקה הדוקה אך סמויה לצדו המואר. שהרי איזו משמעות הייתה לחיים לולא היו מסתיימים במוות? ואיזו משמעות הייתה למוות ללא החיים? בהתאם להלך מחשבה זה, ייתכן שהיחס בין המתים לחיים אינו של שתיקה אלא של דיאלוג. ייתכן שבדומה להמלט גיבורו של שייקספיר, כל מה שאנו עושים כאן אינו אלא דיבור אחד ארוך ומתמשך עם צבא המתים. איש איש ומתיו הצובאים על פתחו.