"ילדים", עזה חורף 2009
המלחמה בעזה בחורף 2009 היא מלחמה המונצחת, בעיקר, בעדשתם של צלמים אנונימיים. דובר צה"ל מטפטף לתקשורת תצלומים מטעם, שצולמו על-ידי חיילים ששמם לא ידוע כמו גם סרטי מעקב וסרטי ירי שצולמו על-ידי מכונות תעופה אוטומטיות. וצה"ל, צבא העם, אף הגדיל לעשות, כאשר באדיבותו של דובר צה"ל, סרטוני הפצצה מבעד למצלמות הירי וכוונות המזל"טים נתרמו חינם אין כסף לחברות הכבלים שהניחו אותם במדפי הVOD להנאת קהל המנויים. אין ספק, יודע צדיק נפש בהמתו; על-פי הדיווחים, סרטים אלה הם החביבים והנצפים ביותר על-ידי הקהל הישראלי בימים אלה של חורף יבש המתחמם לאורה של שמש דרומית רכה ומלטפת. מסתבר שבידור פטריוטי יכול להיות גם מענג ומשעשע.
וכך, בימים שתצלומים סטריליים של הפצצה אווירית הם בידור להמונים המשווק בצינורות מסחריים, והילדים, הנשים והזקנים, קורבנות ההפצצות הללו, אינם עוד בני אדם אלא רק "בלתי-מעורבים", בשפתו המכובסת של דובר צה"ל הנמרץ המשמיע בנאמנות את קול אדוניו, לא נותר אלא להביא גם את מבטו/זעקתו של הצלם האנונימי מן הצד השני של הגדר.
ואת קולו יש להביא כמות שהוא; מחוספס, בוטה, תעמולתי לעתים ואף נוטף דם. אי אפשר עוד להסתפק במלאכת הקודש שעושים צלמים כמיקי קרצמן ואחרים המתעדים בעדשתם המזוהה את הצד שכנגד, את "האחר" המתקיים לצדנו כנעדר/נוכח. בעידנו של הצלם האנונימי נחלש בהכרח קולו של הצלם המזוהה, שלפי הבחנתה המדויקת של מיכל היימן, הוא יהודי בעוד שהצלם האנונימי הוא תמיד פלשתינאי. הצלם המזוהה, ברצונו או שלא ברצונו, מרכך עבורנו את המציאות. ראשית, עצם חתימתו על הצילום בבחינת "אני הייתי כאן" מעמידה אותו במרכז ולאו דווקא את מושאיו או לפחות מסיטה אותם מעט הצדה ושנית, מהלך האסתטיזציה הכרוך בעבודתו וההתיחסות לתצלומים כאל ייצוג ולא כאל הצגת הממשי, משמשים כפילטר המעמעם בהכרח את צבעו העז והאדום של הדם השפוך.
אך יותר מכל אלה, את משקלו הסגולי של הצלם האנונימי, בניגוד לזה של הצלם המזוהה, יש להעריך בהקשר לפעילותו כחלק בלתי נפרד מרשתות הפעולה החברתית שמזמנת לנו כיום הרשת הדיגיטלית כמדיום חובק-כל. הצלם האנונימי משורג ברשתות אנושיות הטרוגניות ומפושטות, רשתות שאיכותן נקבעת מאופי המרקם האנושי ומרמת הפעולה של החברים בכל מקום ומקום. השחקנים ברשתות הללו, באמצעות הבלוגוספירה, רשימות המייל ושאר אמצעים, קוראים, כותבים, מקבלים, מוסרים, מאמתים, מפיצים, משתפים, מגיבים, מתנגדים ומחוללים כך מרחב ויטאלי ואינטגרטיבי.
הצלם האנונימי הפועל ברשת, דווקא משום שזהותו מוטלת בספק תמידי, זוכה בכושר פעולה שחברו הצלם המזוהה לא נהנה ממנו. במרחב הרשת כולנו פועלים כשותפיו, כמתווכיו וכמפיציו בכוח; איננו חייבים להסכים על אידיאולוגיות משותפות, או להיות מזוהים לנצח עם רשת חברתית מסוימת, אלא לפעול על מנת להגשים יעדים מוסכמים לאותה עת בלבד. אנונימיות, אם כן, אינה בהכרח מתכון לאי-אמינות או קטסטרופה. במקום אחר כבר כתבתי בהקשר הזה, כי מרחב הרשת "...המכיל בהכרח אלמנטים של אי-נראות ואוטונומיה" מחייב כל שחקן ושחקן לפעולה על מנת שהרשת תשתכפל, תתעצם ובעיקר, שתכניה יסתננו "לתקשורת הממוסדת, לעולם הצריכה, למסגרות החינוך, ותחתור תחתיהם בדממה..." (בהקדמה לספרו של חכים ביי, T.A.Z אזור אוטונומי ארעי, הוצאת רסלינג, תל-אביב, 2008 עמ' 15-16).
יתרה מזאת, הויטאליות של הרשת אינה מכתיבה רק את מעמדו של הצלם אלא גם של התצלום. התצלום ברשת יוותר כאות דיגיטלית מתה ללא פעולה אקטיבית של השחקן. שוב לא די בהתבוננות פסיבית בתצלום, מעתה יש ל"הורידו", לשגרו ולעשות בו מעשה. התצלום הלא חתום זוכה כך בחיים חדשים בכל רגע נתון. הווה אומר, יכול כל שחקן להכתירו בכותרת משלו, לטפל בו על מנת לחזק ולהדגיש כמו גם, לשגרו לאזורים אחרים שברשת או לפתוח לו פתח למרחב הציבורי הקשיח. את התצלום הנזרק לתוך הרשת יש אפוא "להפעיל מחדש" בלשונו של וולטר בנימין, ובמובן זה, האונטולוגיה של התצלום שואבת את סמכותה לא מצפייה פסיבית, אלא מפעולה ממשית.
ברוח דברים אלה התכוננה לה המצגת המצורפת בזה. התצלומים זרמו ברשתות המייל, הגיעו למחשבי בשעות הבוקר המוקדמות וזעקו לפעולה. עצמתם וריח הבשר והדם שעלה מהם, העצים את התחושה שעלי להיות לא רק שלוחו של הצלם האנונימי, אלא גם להוסיף משלי, לחלץ את התצלומים מרשתות המייל הסגורות ולשנע אותם אל המרחב הציבורי. היו מי שאמרו, מה לאלה ולכתב עת אקדמי רשמי למחצה. אחרים טענו, ולא בלי צדק, כי יש לגנוז תמונות שכאלו שהרי זאת פורנוגרפיה לשמה, עיתונות צהובה במובן הכי גרוע של המילה. ואני לתומי חשבתי, שילדים אדומים שכאלה אינם יכולים, בשום פנים ואופן, להיות צהובים!
משה אלחנתי
תל-אביב, חורף 2009
תודה מיוחדת לרחלי שאפשרה לי להציץ...
ילדים, עזה חורף 2009 (1.15 MB)
