תפיסות תכנון ושיקום במאבק להחייאת מרכז העיר ירושלים 1967-2009

תקציר

אחת הבעיות העיקריות המאפיינות את ההיבט הפיזי של העיר ירושלים היא החלשות מרכז העיר הישן לצד הקמתם של מרכזים אחרים. עבודה זו מנסה לבדוק מהם האמצעים הדרושים להחייאת מרכז העיר מבחינת תפיסות תכנון ושיקום, על ידי סקירת  השינויים שעברו על האזור משנת 67 ועד היום ובדיקת התוכניות האחרונות להחייאתו והתחדשותו, הנמצאות בשלבים שונים של תכנון וביצוע.

מאמר זה מבוסס על עבודת סמינר בקורס "ירושלים", בהנחיית ד"ר דורון בר.

1. מבוא

מיקומה של ירושלים והמראה המיוחד שלה נותרו כמעט ללא שינוי עד מחצית המאה העשרים וגורמים לחשיבותה ההיסטורית של העיר. ירושלים התאפיינה כעיר מכונסת ומוקפת חומה הממוקמת על בימת הר ומוקפת הרים. הבנייה מחוץ לחומות התפתחה בהדרגה לאזור הידוע כיום כמרכז העיר, רק במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה.  אזור זה של מרכז העיר משתרע משוק מחנה יהודה במערב עד מוזיאון רוקפלר במזרח, ומשכונת הבוכרים בצפון עד המושבה הגרמנית בדרום, והוא כולל בתוכו את רוב המרקמים ההיסטוריים החשובים שנבנו מאז ועד היום.

במעמדה של ירושלים כעיר חלו במשך הדורות כמה וכמה תהפוכות: פעמיים שימשה בירה ופעמיים ירדה לדרגת עיירה נידחת. העיר החלה לגדול במהירות החל מאמצע המאה הקודמת והיא שמרה על מעמדה כעיר הגדולה ביותר בארץ (במאה נוכחית) עד לשנות השלושים, אז תפסה את מקומה העיר תל אביב (יחד עם יפו). מוקד הפעילות החברתית והכלכלית של האוכלוסייה היהודית עבר לתל אביב וירושלים נשארה המרכז המינהלי של הארץ כולה ומרכז השירותים של האזור הסמוך לה. חלוקת העיר לשניים במלחמת העצמאות פגעה קשה במעמדה משני צידי הגבול: בישראל שמרה העיר על מעמדה כבירה מנהלית אך נותרה עם עורף כפרי מצומצם ביותר, ובירדן איבדה את מעמדה כעיר בירה אך נותרה עם עורף של אכלוסיה כפרית ועירונית.

איחודה של ירושלים ביוני 1967 אמנם שיפר את מעמדה של העיר, אך סופה של המאה ה-20 הינה תקופה של ההחלשות העיר והגירה שלילית.

פני העיר מורכבים ממספר נתונים טבעיים, היסטוריים ובנויים, ואופייה הוא תוצר של כמה אלמנטים המבוססים על המרכיבים הנ"ל. דיון בעיצובה הפיזי של העיר צריך לכלול ולשים דגש על הנושאים הבאים: קו הרקיע, העיר העתיקה וסביבותיה, אזורים לשימור, אזורי מגורים, כבישים, בנייה לגובה, ומרכז העיר.

אחת הבעיות העיקריות המאפיינות את ההיבט הפיזי של העיר היא החלשות מרכז העיר הישן לצד הקמתם של מרכזים אחרים. על מרכז העיר הפכו תהפוכות רבות, בעיקר משנת 1967 ועד היום, והוא נמצא כרגע בתהליכי שיקום ושיפור.  דגש מיוחד מושם בימים אלו על מנת שמרכז העיר יחזיר את כוחו ביחס למרכזי פעילות אחרים. התפוררותו האורבאנית של המרכז משקפת את היחלשותה של ירושלים.

בכתיבת עבודה זו ניסיתי לבדוק מהם האמצעים הדרושים להחייאת מרכז העיר מבחינת תפיסות תכנון ושיקום, על ידי סקירת  השינויים שעברו על מרכז העיר ירושלים משנת 67 ועד היום, ובדיקת התוכניות האחרונות להחייאת מרכז העיר והתחדשותו, הנמצאות בשלבים שונים של תכנון וביצוע.

2. סקירה היסטורית

האזור שידוע כיום כמרכז העיר הוא איזור הגלעין ההיסטורי של ירושלים שמחוץ לחומות, אשר התפתח סביב העיר העתיקה מאז 1855. גבולותיו הבלתי מוגדרים של אזור זה משתרעים בקירוב מהכניסה המערבית לעיר עד שכונת שייח ג'ראח במזרח, ומשכונת הבוכרים בצפון עד למושבה הגרמנית וגן הפעמון בדרום.[1]

עד לאיחוד העיר בשנת 1967, עבר מרכז העיר שלוש תקופות התפתחות עיקריות, שלכל אחת מהן אפיונים טיפוסיים משלה בתחום קנה המידה, תכונות הנוף, צורות הבינוי, הארכיטקטורה ובעיות התכנון:

התקופה העותומאנית-

עד אמצע המאה ה-19 הייתה ירושלים עיר נידחת בקצה האימפריה העותומאנית, אשר התאפיינה כעיר מכונסת ומוקפת חומה הממוקמת על בימת הר ומוקפת הרים: אוכלוסיית העיר הייתה מכונסת כולה בתוך חומות העיר העתיקה, ומנתה ב- 1840 כ- 13,000 תושבים בלבד.

מחוץ לחומות היו גבעות טרשים, דרכי עפר, מטעי זיתים וקומץ בתים הפזורים על פני שטח נרחב.[2]

לקראת אמצע המאה ה-19 פרץ הבינוי אל מעבר לחומות, לשטחים שאנו מכנים כיום המרכז המורחב, והסובבים את העיר העתיקה מצפון, ממערב ומדרום מערב, וירושלים הפכה למוקד תחרותי בין המעצמות הגדולות של אירופה (גרמניה, צרפת, רוסיה ואנגליה) שניסו לבטא את השפעתן על ידי בניית מבנים מונומנטאליים.[3] מאז אותה תקופה ועד סוף מלחמת העולם הראשונה קמו מחוץ לחומות בעיקר מרקם פיזי צפוף ונמוך של שכונות יהודיות מסורתיות הבנויות בצורה טורית סביב חצרות פנימיים, מבני כנסיות גדולים, מבני חינוך ובריאות שנבנו על ידי המעצמות הגדולות ומקבצי מבני מגורים מוסלמיים שהתרכזו בעיקר בצפון העיר. צורות בנייה אלו התפתחו בעיקר לאורך עורקיי התנועה הראשיים שהוליכו אל שערי העיר העתיקה- רחוב יפו, רחוב הנביאים, דרך שכם והאזורים הסמוכים להם.[4]  מיקומה של העיר והמראה המיוחד שלה נותרו כמעט ללא שינוי עד מחצית המאה הנוכחית, והם גורמים לחשיבותה ההיסטורית של העיר.[5]

תקופת המנדט 1918 -1948

עם הכיבוש הבריטי ב-1917 והחלפת השלטון העותומאני הכושל בשלטון אירופאי מתקדם, חל מפנה דרמטי בתולדות ירושלים. השכונות שקמו מחוץ לחומות בתקופה העותומאנית היו מבודדות ומנותקות , ללא מערכת מסודרת של כבישים, מים וחשמל שהיו מצויות בערים אחרות בעולם. נחשלות זו תוארה על ידי מושל ירושלים, רונלד סטורס "כשהופקדתי על העיר לא הייתה בה אף מכונית פרטית ולא טלפון אחד" (סטורס, עמ' 470). הבריטים היו הראשונים מאז תקופת הצלבנים שקבעו את ירושלים כבירת ארץ ישראל והשפיעו השפעה מכרעת על בינוי העיר והמאבק על שימור אופייה ההיסטורי ארכיטקטוני על ידי מערכת מינהל עירונית מסודרת, ומחלקות מקצועיות לתכנון העיר, לפיתוחה ולאחזקתה. במשך 30 שנות השלטון הבריטי גדלה אוכלוסיית ירושלים מ-60,000 ל-165,000 נפש, מהם 100,000 יהודים, 35,000 מוסלמים ו-30,000 נוצרים. [6]

המשמעות שייחסו הבריטים לירושלים מבחינה פוליטית, תרבותית ודתית מתבטא היטב בתכנון העירוני בעיר בתקופת המנדט. לבריטים היה חשוב להוכיח כי הם ראויים לשאת בנטל האחריות הכבדה של שיקום העיר ההיסטורית וכי הם יכולים לנהלה ולעצבה טוב מבעבר.

במשך תקופת שלטונם של הבריטים הוכנו חמש תוכניות לפיתוחה של ירושלים.

התוכנית שקבעה את אסטרטגיית התכנון של העיר, ומכאן חשיבותה הרבה, היא תכנית האב הראשונה שהכין ויליאם מקליין בשנת 1918, אשר הוחלט בה כי סביב חומת העיר העתיקה תהיה טבעת מוגדרת כשטח פתוח (חלום אשר לא התגשם בתקופת המנדט). תכנית האב של האדריכל קליפורד הולידיי, שאושרה ב-1930, השפיעה רבות על צורת ההתפתחות העירונית של מרכז העיר כשהדגישה את חשיבות פיתוחו של האזור המסחרי לאורך רחוב יפו, עם הרחבה באזור מחנה יהודה[7]. בעיקר בולטת תוכניתו של קנדל (1944) אשר שימשה כבסיס לכל התוכניות שנכתבו אחריה ומתפקדת עד היום כבסיס חוקי להתדיינות בתכניות ישראליות. התכנית ביססה וחיזקה את העקרונות העיצוביים הבאים: שימור העיר העתיקה וסביבותיה, שמירה על הוואדיות הפתוחים ללא בנייה, בנייה באבן "ירושלמית", הגבלת הבנייה לגובה, והגדרת יחס אופטימאלי בין אזורי מגורים  לגנים ובין שטחים פתוחים.[8]

מרכז העיר: בתקופת השלטון המנדטורי נבנה מרכז העיר המצומצם, הכולל את אזור המשולש (סביב רחובות יפו-בן-יהודה-המלך ג'ורג') ואזור רחוב שלומציון המלכה והמרכז המסחרי במתחם ממילא. הבניינים נבנו בשנות השלושים ברצף המשכי של בתים הדבוקים זה לזה לאורך הרחובות (מתכונת "מסדרון"), כאשר גובה הבתים בין שלוש לשבע קומות עם חנויות בקומת הקרקע ודירות מגורים מעל. בשולי המרכז נבנו מספר שכונות מגורים כמו רחביה היהודית ממערב וטלבייה הערבית-נוצרית מדרום מערב.[9]

העיר תחת שלטון ישראלי- תקופת העיר החצויה 1948-1967 

מלחמת העצמאות, ובעקבותיה חציית העיר בין ישראל לירדן, היוו מהפך דרמטי במבנה הפוליטי של ירושלים והובילו לשינויים ניכרים בעיר. רחוב יפו הקטוע השפיע על העיר מבחינה תפקודית וחזותית במשך שנים ארוכות.[10]  ההתפתחות האורבאנית של ירושלים בזמן הזה התוותה בעיקר על ידי תכנית האב לעיר, שהכינו האדריכלים היינץ ראו ודוד אנטול ברוצקוס ב-1949, ואימצה למעשה את עקרונות העיצוב שהוגדרו בתכנית קנדל בשנת 1944. עקרונות העיצוב שביססה התוכנית הם: הקמת שכונות הממוקמות על ראשי גבעות, הפרדה של שימוש קרקע ועיקרון ה"קמפוסים", ושמירה על הוואדיות ללא בנייה כך שישמשו כאתנחתאות בין האזורים הבנויים.[11]

התכנית היוותה את הבסיס הרעיוני לתוכניות שבוצעו בתקופת העיר החצויה, ונקבע בה, בין השאר, כי הפעילות העסקית מסחרית של מרכז העיר תתפתח לכיוון מערב רחוב יפו[12] -  פריסה המשתקפת גם בתכנית המתאר משנת 1959  (אשר עדיין שרירה וקיימת כיום) שקבעה את הטיפולוגיה של אזורי המגורים, אשר משפיעה על מגוון התבניות העירוניות הקיימות בעיר ועל האפשרויות לפתח אזורים חדשים. בנוסף מסדה התכנית את תקנות הבנייה באבן אשר מבליטות את אחידות העיר.[13]

 בתקופה זו, כשהעיר הייתה חצויה, חלה ההתפתחות העיקרית באזור רכס גבעת רם, בחלקו המערבי של המרכז המורחב, בו החלו בראשית שנות החמישים להקים את קריית הממשלה, הכנסת, בנייני האומה, קריית האוניברסיטה ומוזיאון ישראל כמרכז השלטוני- תרבותי- חינוכי של בירת ישראל. מרכז זה נבנה כמוקד מודרני חדש שמסמל את הריבונות והממלכתיות החדשה לעומת המוקד ההיסטורי-דתי-מסורתי של העיר העתיקה שממזרח.[14] נבנו מספר שיכונים ציבוריים בשכונות כקריית היובל והקטמונים בדרום מערב העיר, ואילו הפיתוח באזור המשולש נשאר מועט ביותר: רק בניינים ספורים נבנו במרכז העיר, בעקבות השפל בפעילות המסחרית והעסקית בירושלים באותה תקופה. היקף הבנייה, וקשיי הזמן משתקפים ברמה התפקודית ארכיטקטונית הירודה של אותה עת.[15]

בצד הירדני התפתח מרכז ירושלים בעיקר מצפון לשער הפרחים בצורת מבני מסדרון בגובה שלוש עד ארבע קומות, שבהם חנויות בקומת הקרקע ומשרדים ודירות מעל.[16]

3. מרכז העיר לאחר שנת 1967

העשור שלאחר איחוד העיר בשנת 1967 התאפיין בפיתוח מואץ ומסיבי שכלל הקמת שכונות פריפריאליות ובנייה לגובה באזור מרכז העיר המסורתי. פיתוח זה שינה את דמותה של העיר לחלוטין. העיר שהתאפיינה עד שנת 1948 בממדיה הקטנים ובכינוסה, שינתה לגמרי את פניה ודמותה. שינוי זה הוא כפי הנראה תולדה של הזנחת עקרונות העיצוב אשר הוגדרו בתכוניות הקודמות בעקבות רצון לבסס במהירות את מעמדה של העיר כבירת ישראל.[17] (ראו נספח מס' 3)

המיקום הגיאוגרפי של מרכז העיר:

לאחר איחוד העיר היו לירושלים שני מרכזי מסחר- המערבי באזור המשולש והמזרחי בסביבת רחוב צאלח-א-דין. לשני המרכזים הייתה חזות מוזנחת ומכוערת וקנה המידה של הרחובות, צורת הבתים ורמת החנויות היו כשל עיר עותומאנית פרובינציאלית לא מפותחת.[18]

אבות העיר ומתכנניה רצו לבצע מהפך דרמטי וטוטאלי בתפקוד מרכז העיר ובחזותו, מתוך כמיהה  למרכז בעל אופי שונה, בקנה מידה שיתאים לצרכיה של עיר בירה חדשה ומודרנית, בעלת מעמד לאומי ובינלאומי. הייתה הסכמה כוללת כי חזותו של מרכז העיר ירושלים אינה יאה לעומת ערי בירה מתקדמות אחרות ובעלות חשיבות דומה, וכי היא מחייבת שיקום מידי ויסודי אשר ישנה את צורתו ותפקודו של המרכז. הצעות וחלופות שונות הועלו בעת הדיונים על צורת השיקום: גישה אחת דגלה כי על מרכז העסקים החדש להתפתח במיקומו "ההיסטורי" מתוך אמונה כי המיקום הגיאוגרפי הנוכחי מאפשר ליצור רצף חיוני עד למרכז המסחרי שבמזרח העיר, וכי מרכזים מסוג זה אין לחסל או להעתיק ממקומם. הגישה השנייה סברה כי אזור המרכז הקיים משופע במרקמים היסטוריים אשר לא יאפשרו את ביצוען של תכניות פיתוח חדשות הדורשות הריסה וסלילת דרכי גישה., וכי יש לזנוח את המרכז הקיים ולבנות מרכז עסקים חדש במקום אחר. הגישה השלישית טענה כי יש לשקם את המרכז באופן צנוע, יחסית,  ולהקים בצפון ודרום העיר מרכזי משנה, בשטחים פנויים שהמרקם הקיים אינו כופה אילוצים לגביהם.

ההחלטה שנתקבלה לאחר ויכוחים קשים הייתה לשקם את מרכז העיר במקומו הנוכחי, לנסות למנוע את התפשטותו מערבה לכיוון הכניסה לעיר ולדחות את הקמתם של מרכזי המשנה.[19]

האופוריה התכנונית:

בין הניצחון הגדול של 1967 לבין מלחמת יום הכיפורים ב 1973 שררה בארץ אווירת אופוריה, ביטחון עצמי ותחושה שניתן לעשות הכול, בכל מחיר ובכל תחום- צבאי, בטחוני, כלכלי ואף בתחום התכנון והפיתוח האורבאני. השאיפה למהפך מהיר במרכז המוזנח והעלוב של בירת ישראל והתפיסה האופורית, השפיעו על דרך החשיבה התכנונית, ואבות העיר, מתכננים ויזמים שבאו לבנות את ירושלים, האמינו כי ניתן לחולל את השינוי הדרמטי בהינף יד.

מושגים צפון אמריקאים של CBD (Central Business District) או מע"ר (מרכז עסקים ראשי) אומצו ויצרו ציפיות מוטעות באשר לגודלו, היקף הפעילות ואופן פיתוחו העתידי של מרכז העיר. התחזיות של היקף הביקוש למסחר, למשרדים ולמגורים במרכז העיר היו מוגזמות ולא מציאותיות, ותורגמו לתפיסה תכנונית של פיתוח מחדש מקיף (Comprehensive Redevelopment) שהיה מקובל באותה תקופה בעיקר בערים שונות בארצות המערב. תפיסה תכנונית זו דגלה בפיתוח בקנה מידה גדול של שטחים אורבאניים, תוך כדי הריסת מרקמים קיימים ובנייה חדשה, עם מערכות כבישים עיליים ותת קרקעיים במרכזי הערים.

הצוות לתכנון מרכז ירושלים שמונה בתחילת שנות השבעים,  פעל במסגרת תפיסה זו ובמסגרת העקרונית של תכנית המתאר מ 1959 ותכנית האב מ- 1968,[20]  וקבע כי מרכז העיר יישאר במיקומו הגיאוגרפי הנוכחי, ויתפתח בצורה מכונסת ומרוכזת על ידי שיקום מרחיק לכת בחלקיו הפנימיים. בתכנית היה להעביר צירי תנועה חדשים או מורחבים אל המרכז, על ידי הריסת שכונות קיימות שתיבנינה מחדש במתכונת חדשה ובצפיפות גבוהה יותר,[21] ומחיקת מרקמים היסטוריים בעלי חשיבות היסטורית, ארכיטקטונית ואתנוגראפית.

התוכנית למערכת הכבישים:

התוכנית של מרכז העסקים הראשי התבססה על ההנחיות של תוכנית האב של ירושלים,

וכללה את מערכת הכבישים המוצעת: לפי התוכנית נראתה מערכת התנועה כקופסא של כבישים מהירים שתוחמת את גבולות העיר (שניים מכיוון צפון-דרום ושניים ממזרח-מערב), ובתוכם רשת כבישים עורקיים אליהם יתחברו הכבישים המקומיים.

תוואיהם של ארבעת הכבישים המהירים-

1. מהכניסה לעיר עד אזור שכונת גבעת מרדכי בכיוון צפון-דרום.
2. מרמת החייל עד שטח ההפקר מול שער שכם וצפונה לסביבת רמות אשכול ( עובר דרך גיא בן-הינום סמוך לחומות העיר העתיקה וחוצה את מתחם ממילא)
3. מהכניסה המערבית לעיר עד להר הצופים במזרח (סוגר את הקופסא מכיוון צפון)
4. מאזור הקטמונים במערב עד דרומית לדן הפעמון (סוגר את הקופסא מכיוון דרום)

במרכז הכבישים המהירים יעבור כביש בכיוון מערב-מזרח שנקרא בזמנו כביש "השדרה הייצוגית" או "כביש המע"ר", והוא נועד לעבור משכונת בית הכרם במערב, למרכז קריית הממשלה בגבעת רם, לשכונת נחלאות, לגן העצמאות ובית הקברות במתחם ממילא, ומשם לרחוב שלמה המלך ולשדרות הצנחנים שלאורך החומה ולהגיע להר הצופים במזרח.

"השדרה הייצוגית"

 

מטרת השדרה הייתה קשירה בין מוקדי הפעילות והעניין העיקריים בעיר, דהיינו את המוקד השלטוני-חינוכי- תרבותי בגעת רם, את מרכז העסקים הראשי במערב העיר, את מרכז העסקים הראשי של מזרח העיר בשולי העיר העתיקה ואת המוקד התרבותי-חינוכי שבקריית האוניברסיטה בהר הצופים. בנוסף נועדה השדרה לשמש כמסלול למצעדי יום העצמאות שנערכו אז כמעט מדי שנה.

לפי התוכנית, היה אמור רחוב יפו להיות כביש רב מסלולי, שמעליו "מרחף" לאורך מאות מטרים מבנה בצורת משטח בטון ענקי רצוף. על משטח זה נועדו לקום שורת מגדלים לצורכי מגורים, מסחר ומלונות בגובה של יותר מ25 קומות.[22]

ההשלכות של התכנון:

תוכנית אופורית ומגלומנית זו המחישה את "ירושלים של העתיד" בפרספקטיבות מרשימות.

את מערכת הכבישים השאפתנית התווה צוות תכנית האב על גבי מפות בקנה מידה כללי ביותר בקו דק מאוד. לפי תכנית זו, כבישים ברוחב 32 מטר ויותר היו אמורים לחצות מרקמים היסטוריים קיימים כמעט ללא הבחנה, והשטחים שלאורכם הוגדרו כשחים לפיתוח מחדש, ומשמעות הדבר הריסה כמעט מוחלטת ובנייה חדשה. כאשר הועברו הנתונים למפות מפורטות יותר, ניתן היה לראות אילו בניינים ושכונות יפגעו מן הכבישים השונים. להלן מספר דוגמאות:

-          הקמת השדרה הייצוגית הייתה כרוכה בהריסת חלק ניכר משכונת נחלאות וחלקים מאזור רחוב שמואל הנגיד ורחוב המלך ג'ורג' בקטע שליד גן העיר. הכביש המתוכנן היה אף עובר על חלקו הצפוני של גן העצמאות ו"מרחף" בתמיכת עמודי בטון מעל בית הקברות במתחם ממילא כדי שלא לפגוע בקברים המוסלמים.

-          הכביש העורקי בכיוון צפון- דרום (שתוכנן לעבור במושבה הגרמנית-עומרייה- רחוב המלך ג'ורג'- טליתא קומי- רחוב יפו- רחוב ישעיהו- רחוב יחזקאל) היה מחייב להקים צומת רב מפלסית באזור עומרייה, להרחיב את רחוב המלך ג'ורג', להרוס את מרבית החצרות שלאורך המדרכות, להפוך את גן הכנסת הישנה לכביש, להרוס לגמרי את שכונת אבן ישראל (בין רחוב אגריפס לרחוב יפו) וחלקים משכונת הבוכרים (לאורך רחוב יחזקאל).

-          הכביש המערבי מזרחי מהכניסה לעיר עד הר הצופים היה מחייב להרחיב את רחוב יפו במידה ניכרת ולהרוס חלקים מהשכונות המסורתיות אוהל שלמה, שערי ירושלים, ובית יעקב וחלקים משכונת מחנה יהודה בקטע שמול השוק.[23]

מתחמים שהיו מיועדים להריסה ופיתוח מחדש במרכז העיר

ההתעוררות:

במבט לאחור קשה להאמין כי תכנית כזאת אכן הוצעה אי פעם וכי נאבקו עליה מתכננים, מהנדסים ויועצים במשך שנים. לביטולן של תכניות אלו גרמו לבסוף המציאות הכלכלית הקשה יחד עם עלותם הגבוהה של הפינויים והפיצויים הכרוכים בהן ומודעות הציבור המתעוררת לנושא השימור. גורם נוסף היה הועד הירושלמי הבינלאומי, שהוקם על ידי ראש העיר טדי קולק בשנת 1970. גוף בינלאומי זה כלל אנשי מקצוע בעלי מוניטין מארצות שונות ובהם אדריכלים, מתכנני ערים, פילוסופים וכלכלנים  ומטרתו הייתה ללמוד מתגובותיהם על ניסיונן של ערים אחרות, ולעודד חוגים רחבים בחוץ לארץ לקחת חלק בקביעת דמות העיר. בעיות התכנון של העיר הוצגו בפני הועדה, ולהמלצותיה הייתה יד בביטול תכנית מערכת הכבישים המורחבות.[24]

בשנת 1973, לאחר ההלם הלאומי של מלחמת יום הכיפורים, באה התפכחות מתחושת הביטחון העצמי והאופוריה, אשר בשילוב עם גורמים נוספים, הובילה לשינוי מהותי בגישה התכנונית ולנטישת התוכניות השאפתניות של ימים עברו. העיר שבה לקרקע המציאות וקידמה מאז תכניות פיתוח ובניה פשוטות וצנועות יותר, המשקפות את היכולת הכלכלית המוגבלת של המגזר הציבורי ושל יזמיים מסחריים.[25]

מאז ועד היום:

פני המרכז לא השתנו הרבה מאז 1967 בגלל מקבץ של בעיות: מחיר הקרקע הגבוה, ביקושים מצומצמים לשטחי מסחר ומשרדים, בעלות על הקרקע הנתונה בידיהן של משפחות אמידות, החסרות יוזמה ויכולת לעמוד בתהליך הממושך והיקר של פינויים ופיצויים של בעל העסקים והדיירים המתגוררים במרכז. הסטת הפעילות העסקית של מרכז העיר לכיוון הכניסה לעיר, נובעת מהעובדה שבאזור זה היו מגרשים פנויים שלא חייבו פינויים ופיצויים בקנה מידה גדול, ואפשרו פיתוח ובנייה בזמן קצר יחסית. העדר הביקוש לשטחים מסחריים בא לידי ביטוי באי השלמת המרכז המסחרי "כלל" ברחוב יפו.[26]

במהלך השנים שחלפו מאז איחוד העיר נעשו במרכז העיר פעולות רבות של שימור, שיקום, בנייה, הריסה ופיתוח, אשר ממחישות את ההישגים, ובעיקר את המשגים בתכנון האורבאני הכולל של מרכז העיר. כמה מהתוכניות שבוצעו במהלך תקופה זו עזרו לשיפור התפקוד והחזות בקטעים בודדים, אך לא היה בכל זה כדי לתרום תרומה משמעותית לעצירת הדעיכה האורבאנית המתמשכת והמהפך המיוחל במרכז העיר שנשאר מוזנח ועלוב.[27]

3.1 מדרחוב בן-יהודה

הניגוד בין שימור ושיקום להריסה ופיתוח מחדש של חלקי עיר שלמים ושל שכונות ומתחמים גדולים בא לידי ביטוי במיוחד בתכניות הפיתוח לשטחים החשובים לאורך רחוב יפו ובשוליו, משער יפו ועד אזור הכניסה המערבית לעיר. הנסיגה מפתרונות כוללים ומקיפים של ראשית שנות השבעים פינתה מקום לפרויקטים נקודתיים צנועים, התורמים לשיור תפקודו וחזותו של מרכז העיר מבלי לחולל מהפכים דרמטיים. בולטת בעניין תכנית מדרחוב בן יהודה ושלוחותיה, אשר בוצעה בהדרגה והוכיחה כי ניתן להחיות את הפעילות המסחרית והחברתית במרכז גם באמצעים מוגבלים:[28]

הרעיון של יצירת מרכז למסחר וקניות ללא תנועת כלי רכב (pedestrianization), שרווחו במערב בשנות ה-50 וה-60, הגיעו לירושלים באיחור של 20 שנה בערך. כחלק מהמלצת הצוות לפיתוח מרכז ירושלים להפוך את לב מרכז העיר לאזור בלעדי להולכי רגל, הוזמנה תוכנית מפורטת לעיצוב רחוב בן-יהודה כמדרחוב, ובמשך כעשר שנים עשתה העירייה מאמצים רבים על מנת לפנות מהרחוב את תחנות האוטובוסים והמוניות ( התהליך הסתיים בראשית שנות השמונים כשתחת המוניות האחרונה עברה לאחד הרחובות הסמוכים).

רחוב בן- יהודה ב-1970

 

התכנית הראשונה לעיצוב המדרחוב של האדריכל ג'ילבר וייל, מראשית שנות השבעים, הציעה ריצוף צבעוני מסוגנן ואלמנטים טרומיים מצועצעים מבטון, שבצירופים ובצורות העמדה שונות אמורים היו לשמש כספסלים, כפסלים או כמזרקות מים. תוכנית זו נדחתה מסיבות תכנוניות ותקציביות והוקפאה לאחר שמעולם לא נדונה בוועדת התכנון. תכנית נוספת מראשית שנות השמונים שזכתה להערכה מקצועית רבה לא יצאה לפועל עקב עלותה.

תוכנית משנות ה-70 לעיצוב מדרחוב בן-יהודה, של האדריכל גילבר ווייל

 

בסופו של דבר הכין צוות המחלקה לתכנון העיר בעיריית ירושלים (האדריכל אמנון ניב בהשתתפות המתכננת מרים אטלינגר והאדריכל שאול בן שאול) תכנית צנועה ופשוטה לריצוף אבן, עצים נטועים ותאורת רחוב מסוגננת. צמתי הרחובות החוצים את רחוב בן יהודה עוצבו בצורה של שילוב אבנים לבנות ושחורות היוצרות תחושה של רחבה- פיאצה- קטנה. במקביל לעבודות התשתית והריצוף הכינה העירייה תוכניות לשיפוץ חזיתות הבתים והחנויות ברחוב, אשר נמשכה מספר שנים וחשפה, לראשונה מזה שנים, קשתות, אבני ראשה ופרטי אבן מסוגננים אחרים. במסגרת זו הוחלפו ברחוב גם כל השלטים הישנים והמכוערים בשלטים חדשים ומגוונים, שהתאימו לצורתם המקורית של פתחי החנויות.

בראשית התהליך של הסבת המקום למדרחוב, קמה התנגדות רבה מצד בעלי החנויות והסוחרים שטענו כי התכנית תפגע בעסקיהם ותבריח את הקונים לרחובות אחרים. נערכו הפגנות, נחתמו עצומות והושמעו איומים, אך המדרחוב, שנפתח בשנת 1983, היה לאחר זמן קצר למקום שוקק ששינה את פני המרכז, וחנויות רבות שיפצו את חלונות הראווה ושינו את פניהן.

העובדה שגם בעלי העסקים וגם הציבור הרחב נהנים מהפעילות התוססת המתנהלת במקום מוכיחה, כי ניתן להגיע להישגים ממשיים ומרשימים ולשפר את איכות החיים במרכז העיר ללא השקעות כספיות גדולות וללא תוכניות יומרניות, והצלחת המקום מתבטאת בין היתר בשכר הדירה שמשלמים בעלי העסקים במקום ואשר עלה משמעותית לאחר השינוי.[29]

במקביל להשלמת העבודות ברחוב בן-יהודה, החלו הרשויות לטפל גם בשיקום התשתיות ברחובות והסמטאות של שכונת נחלת שבעה הסמוכה, אשר הייתה מיועדת להריסה עד שנות  ה-70 המאוחרות והגיעה למצב ירוד ומוזנח. תהליך השיקום של השכונה בוצע בהדרגתיות  מ-1984 במשך כעשר שנים, והיא הפכה למן "סוהו" ציורית בעלת פעילות מגוונת של בתי קפה, פאבים, מסעדות, בוטיקים וגלריות. הרחובות ריבלין וסלומון המתנקזים מתוך השכונה לרחוב יפו, הוסבו מצירי תנועה סואנים למדרחוב מרוצף שלאורכו בתים משופצים.

מדרחוב בן-יהודה כיום

המכנה המשותף של שיקום רחוב בן- יהודה ושכונת נחלת שבעה הוא הסבתם מצירי תנועה הומים למקומות ידידותיים להולכי רגל, והצלחתם מוכיחה כי ניתן להחיות את מרכז העיר גם באמצעים פשוטים וצנועים.[30]

3.2 מרכז כלל

במקום שבו ניצב כיום מרכז כלל, עמד עד שנת 1970 מבנה בית הספר של חברת "כל ישראל חברים" (כי"ח) או אליאנס (בצרפתית: Alliance Israelite Universelle), שנפתח ב- 1882 ושימש מהיווסדו עד שנת 1967 כאחד מבתי הספר המקצועיים החשובים בארץ. היה זה בית הספר המקצועי היהודי הראשון בירושלים, שחינך את הדור הצעיר במלאכות יצירה כגון נגרות, נפחות, מסגרות, מכונאות, חציבה וסיתות, ובמהלך השנים התווספו לו גם מחלקות עיוניות. את בית הספר והרקע התרבותי שלו תיאר הסופר יעקב יהושע: "מוסדות ה'אליאנס' השתרעו על פני שטח גדול משוק מחנה יהודה ועד לבית חינוך יתומים. זו הייתה מעין מממלכה בפני עצמה, מוקפת חומה גבוהה עם גן גדול ורחב ידיים. בתחומיה של ממלכה זו שכנו בית הספר לבנים, בית הספר לבנות ובית הספר למלאכה. אחד מבניניו שימש מקום מגוריו של המנהל הראשי של כי"ח, נציגה בארץ כולה. נדמה היה כי ממלכה זו עומדת לא בירושלים אלא באחד ממחוזות צרפת. תרבות צרפת שלטה בה, וחסמה כל השפעה 'עברית' שעלולה הייתה לחדור אליה מבחוץ חס ושלום" .

הבניין היה דו קומתי בצורת האות "ח", עם גג רעפים. הוא שכן בתוך חצר מגודרת עם שער כניסה ראשי מכיוון רחוב יפו. חשיבותו של בית הספר בולטת על רקע התקופה, בה התקיים מרבית היישוב הישן מצדקה ותרומות מחו"ל –ה"חלוקה". בית הספר פעל בבניין במשך כ-40 שנה, אחר כך הושכר המבנה לבית היתומים וינגרטן- שפעל בו עד שנות החמישים. עד שנת 1970 פעלו בבניין בתי מלאכה ודפוס שונים, אז רכשה את הבניין חברת "כלל".[31] בניין בית הספר נהרס ללא כל תגובה ציבורית (אותה עת טרם התעוררה מודעות ציבורית לנושא השימור) ובמקומו הוקם מרכז מסחרי גדול לחנויות ומשרדים, כחלק ממגלומניות הפיתוח והתכנון של תחילת שנות ה-70. המרכז שנחנך ב-1978 משתרע על בלוק עירוני שלם, והוא הניסיון הראשון להקים בירושלים מרכז קניות יוקרתי מקורה, במתכונת הקניונים שהיו נפוצים בחו"ל.[32]

מרכז "כלל" תוכנן על ידי משרד התכנון דן איתן בע"מ, שהגיש תוכנית מפורטת בהיקף של 55,000 מ"ר שטח רצפה למגוון שימושים ומטרות כגון מסחר, משרדים, מלונות ומגורים. מרבית המתחם יועד לשמש כשטח מסחרי, שעליו מספר מגדלים ומתחתיו  חניון תת קרקעי גדול. קווי הבניין נקבעו לפי התכנית להרחיב את רחוב יפו ל32 מטר, וביצוע התכנית חייב להרוס את הבניין המרכזי של בית הספר.[33] התוצאה הסופית הינה מרכז המורכב מגוש בניינים כבד בעל נפח גדול. המסד המסחרי הוא חלל מקורה מוקף כמה קומות של חנויות, במתכונת "אטריום" מסחרי בגובה שלוש קומות מעל מפלס רחוב יפו. מעליו מתנשא לגובה 14 קומות מגדל משרדים.

עם הזמן נוספו למרכז כלל עוד שני אגפים: בשנות ה-80 נבנה אגף דרומי, וב-2004 הוקם בסמוך רב קומות נוסף הידוע כ"חלונות ירושלים" וגובל בבית היתומים הספרדי.

מרכז "כלל"- תערובת של פסאז' וקניון- מהווה דוגמא ירושלמית לכשל מסחרי עירוני. צורת הבניין מקשה על ההתמצאות בו, המשטחים הגדולים של גרנוליט אפור משרים אווירת נכאים, מיקום בתי העסק מוטעה- שטחי המסחר לאורך החזית הראשית נמכרו לסניפי בנקים שאינם מקור משיכה מסחרי משום שפעילותם מסתיימת בשעות אחר הצהריים המוקדמות. במרכז חסרות חנויות "עוגן" גדולות, שביניהם רצף של עסקים קטנים יותר, כנהוג בקניונים מוצלחים.

כישלונו המסחרי של המרכז בולט על רקע החלוציות העסקית מודרנית שעוררה בזמנו ציפיות גדולות. תושבי העיר ופרנסיה קיוו שהבניין יעזור להחייאת הפעילות העסקית במרכז העיר, אך הכישלון החרוץ אף מנע ניסיונות נוספים, מצד יזמים ומשקיעים, להקים מרכזי סחר רבי השקעה במרכז העיר.[34]

על המדרכה בחזית הראשית של מרכז כלל, ניצב השער ההיסטורי של מתחם בית הספר כי"ח. בשנת 1978, כאשר התקבלה ההחלטה להרחיב את רחוב יפו, ביקשה העירייה מחברת "כלל" לפרק את השער המסוגנן של המתחם כי"ח ו להעתיק את מבנה השער, השמור, 60 מטר מזרחה ממקומו המקורי. חברת "כלל" נענתה ברצון לבקשה ושחזרה על חשבונה את השער במקומו החדש. המשחזרים לא ראו בעניין תחליף לשימור בניינים אלא פעולת הצלה של הרגע האחרון, שתנציח באמצעי קטן וצנוע את תולדותיו וחשיבותו של מתחם שלם, עליו ניצב במשך עשרות שנים בית ספר חלוץ בתחום החינוך המקצועי- יצרני בירושלים.[35]

4. מרכז העיר היום ותקוות לעתיד

ירושלים של היום היא עיר מסוכסכת ובה מתחים תמידיים בין האוכלוסייה היהודית לערבית ובין המגזר היהודי- חילוני למגזר הדתי- חרדי. הדבר מקשה על תפקודה כעיר מאוחדת מבחינה לאומית, אנושית, חברתית, תרבותית וכלכלית. ירושלים היא העיר הענייה ביותר בארץ, והיא סובלת ממצוקה דמוגרפית של הגירה שלילית וירידה הדרגתית של האוכלוסייה היהודית לעומת גידול באוכלוסייה הערבית.

 מזה שנים משקף מצב הרחוב העירוני את מצב העיר, והידרדרות  מרכז העיר משקף את היחלשותה של ירושלים. התפוררותו האורבאנית של מרכז העיר באה לידי ביטוי הן בדעיכתו התפקודית והן בהתנוונותו הפיזית צורנית- חזותית.[36]

מרכז העיר היום:

למרות פוטנציאל העיצוב הטמון בו, סובל כיום מרכז העיר מהעדר טיפוח, כאשר מזרח המע"ר מוזנח אף יותר ממערבו. כל המע"ר סובל מבעיית הבעלות על הקרקע ועל המבנים, וחלק גדול מהם הם בבעלות פרטית או מוחזקים על ידי דיירים מוגנים.

מזרח המע"ר- מאופיין בבינוי צפוף ומוזנח ומגוון חנויות. דוכנים ורוכלים אשר פרוסים על המדרכות חוסמים את תנועת הולכי הרגל אשר גולשים לכביש, והדבר כרוך בסכנה ויוצר שיבושי תנועה. לאורך כביש החומה חונים מיניבוסים רבים המשמשים למקומיים כתחבורה ציבורית. כל אלו מקנים לאזור אופי עם אווירה צפופה, לא מסודרת ולא אסתטית.

מערב המע"ר- מאופיין בבינוי צפוף, אם כי חלקים ממנו עברו שיקום והפכו לאזורי פעילות שוקקים ונעימים (אזור נחלת שבעה למשל).  הזנחה קיימת עדיין סביב שני עורקי התחבורה הראשיים: רחוב יפו ורחוב המלך ג'ורג'. צירים אלו מאופיינים בזיהום אויר, חזיתות עלובות של חנויות, ריהוט רחוב מיושן, שילוט לא מסודר וצפיפות.[37]

חשיבותו של מרכז העיר:

יחד עם הצורך במרכזי פעילות מעורבים בשכונות הפריפריה, חובה על העיר ליצור לה מרכז עיקרי אליו מופנות השכונות השונות, ואשר זהותה ותפקודה תלויים בו.

חשיבותו של אותו מרכז נובעת לא רק מהיותו מרכז הפעילויות הראשי של העיר, אלא גם ממיקומו ההיסטורי (כמקשר בין העיר העתיקה לחדשה) ובעל ערכים אדריכליים של המאה ה-19.

אזור מרכז העיר מתפקד למעשה כמרכז העסקים הראשי. הגדרת האזור כמע"ר מאפשרת בנייה חדשה לצד שימור אופיו המקורי על השכונות הוותיקות המקיפות אותו. חיזוקו של המע"ר כאזור המשלב ישן וחדש ומתמחה בעסקים ובבידור, יחזק את מעמדו ולהעמידו כמתחרה שווה ערך לקניונים החדשים.[38]

תוכניות לעתיד:

התחזית הדמוגרפית עליה מתבססת תכנית האב מסתמכת על המשך ההגירה אל העיר, בד בבד עם שיעור פריון יורד. על בסיס תחזית זו מוצג טווח קיבולת הנע בין 898,000 ל- 968,000 תושבים.

המע"ר העתידי ישתרע על השטח שבין מרכז העיר היום עד לכניסה לעיר. על ידי פיתוח יהווה שטח זה רצועה של שימושי קרקע מעורבים אינטנסיביים, עם דגש על האזורים הסמוכים לנקודות הסעה המוניות. המע"ר המזרחי יפותח בצורה דומה.

ההמלצות לגבי מרכז העיר מתרכזות בנושאים הבאים:

-הכנסת בסיס לכלים אפקטיביים ליישום

-הכנת תוכנית מפורטת לחיזוק מרכז העיר על בסיס 'החייאת העיר הפנימית'

-פיתוח תכנית נרחבת לשיפור מתחמים ציבוריים ושיפור פני העיר, בעיקר לאורך ציר יפו.

התכנית לחיזוק מרכז העיר כוללת את הנקודות הבאות:

1. קביעת עקרונות לפיתוח אופי מרכז העיר מבחינה תרבותית- בתי קולנוע, בי"ס לאומנויות, קולג' עירוני, בצלאל וכו'.
2. חיזוק עוגני תעסוקה קיימים (כמו בתי המשפט ומשרדי ממשלה מקומיים) ומניעת הוצאתם ממרכז העיר.
3. תמיכה לפרויקטים ציבוריים ופרטיים בעלי משמועות חברתיות ו/או כלכליות ברמה האורבאנית, כולל מוקדי משיכה ותיירות לקהל הרחב . פרויקטים אלו יכללו:

-          חיזוק תשתית לתיירות אשר תתבסס על מספר בתי מלון בדרגות נמוכות-בינוניות, עידוד הקמת מוקדים תיירותיים כגון מסחר ייחודי ואיכותי, הן ציבורי והן פרטי.

-          מתן תמריצים כספיים, פטור ממיסים וכו' לעידוד פעילות עסקית.

-          יצירת פתרונות דיור מגוונים המותאמים לצרכי קבוצות אוכלוסייה ברמות חברתיות כלכליות שונות, ושילובם עם מסחר, משרדים ובילוי.

-          טיפול במבנים קיימים- תוך ניצול של שילוב בין ישן לחדש ונתינת ייחודיות לפעילות מסחר ותרבות (כמו ברחובות נחת שבעה ומלכי ישראל) . יש לקבל החלטות לגבי שימור, שחזור, הריס, שיפור, שיפוץ, תוספות בנייה או בנייה חדשה, עם דגש מיוחד על חזיתות של קומות קרקע (הן קיימות והן חדשות).

-          שיפור רמת הנגישות למע"ר – אפשרת נגישות מרבית עם נוחות מקסימאלית ע"י הקמת תשתית תחבורה חדשה מתאימה והתייחסות לחניונים ושיטת אכיפה יעילה.

-          התייחסות ספציפית לרחובות ולעוברים בהם- צירים ברמת היררכיה שונה להולכי רגל (מדרכה, מדרחוב, שביל) וטיפול באלמנטים נלווים (חלונות ראווה, צל, צמחיה, ריהוט רחוב, מנוחה ושתייה וכו')

-          פתרון סכסוכי בעלות קרקע על ידי גמישות ואישורי התאמות סטטוטוריות, כולל אישורי בנייה נקודתיים ללא תלות ב'תכנון כולל'.

-          גיבוש וניסוח סדרי עדיפויות ושלבי ביצוע נוקשים שימנעו פיתוח מקומות מתחרים אשר עלולים להחליש עוד יותר אתת כוחו של מרכז העיר.

פיתוח מרכז העיר כולל:

יעדים כלליים:

1. ביצוע תכנית פיזית מקיפה:

-שימור ושחזור מבנים, מרקמים ואחרים (נבחרים)

- בצע שיפורים מקיפים בתשתית התחבורה (התייחסות למערכת העתידית)

- הקמה ופיתוח שטחים ציבוריים ומערכת להולכי רגל.

- פיתוח חדש ומחודש של מערכות תשתית כלליות

2. ביצוע תכנית 'החייאת מרכז העיר' – תוך ניצול נרחב של אמצעים כלכליים ומנהליים להבטחת עליונותו של מרכז העיר. יש להתייחס בתכנית לאלמנטים ברי קיימא לעומת אלמנטים משתנים:

-          פיתוח חדש ופיתוח נקודתי מחודש של משרדים.

-          פיתוח חדש ופיתוח נקודתי מחודש של קמעונות.

-          פיתוח חדש ומחודש של שימושי תרבות פנאי.

-          הקמה ופיתוח מוסדות ייחודיים ברמה עירונית וארצית.

-          התייחסות מיוחדת לפיתוח המגורים במרכז העיר.

יעדים ספציפיים:

1. פיתוח תכנית 'החייאת מרכז העיר' כתכנית פעולה, הכוללת שיפור תחבורה, שחזור ושימור אזורים ואתרים, פיתוח אתרים נקודתיים, מוקדי משיכה ותיירות ועוד.
2. פיתוח וקידום פרויקטים ציבוריים בעלי עדיפות גבוהה כגון:

מבחינה פיזית- שחזור חזיתות וטיפול בפעילות קומת הקרקע,

מבחינה תפקודית- אוניברסיטה עממית, מכללה, משרדי ממשלה מקומיים, רחובות וסמטאות כמקום להולכי רגל, אתנחתאות כגנים ציבוריים (כולל פינות צל ומנוחה ) ורהיטי רחוב.

3. פיתוח כלי יישום לביצוע תכנית הפעולה כגון תמריצים כספיים, פטור ממיסים ופעולות תקציביות אחרות, אישורי התאמה סטטוטוריים, בקרה על הבנייה.
4. מתן תמיכה לפרויקטים מהמגזר הפרטי בעלי משמעויות כלכליות וחברתיות כגון משרדים חדשים, עסקי בידור והארחה.[39]

5. הגורמים להתנוונות מרכז העיר

1. עונייה של ירושלים וכוח הקנייה המוגבל של תושביה: ירושלים נחשבת מזה שנים לעיר הענייה ביותר בארץ. רובה מבוססת על "צווארון לבן"- עובדי מדינה, אנשי סגל האוניברסיטה וסטודנטים, תלמידי ישיבות ונותני שירותים. הפעילות המסחרית- עסקית בעיר מצומצמת מאוד וכוח הקנייה של רוב תושבי העיר מוגבל ביותר.
2. העדר התעניינות וביקוש מצד יזמים: עקב העדר ביקוש למסחר, משרדים ופנאי אין התעניינות מצד יזמים בפיתוח ובנייה באזור.
3. סדרי עדיפות פוליטיים כלכליים והזנחת מרכז העיר: צורת התפתחות העיר קשורה קשר הדוק לסדרי עדיפויות במישור הלאומי. מאז איחוד ירושלים דאגו כל ממשלות ישראל להקצות משאבים להקמת שכונות לווין סביב ירושלים (למשל רמות, פסגת זאב, גילה וארמון הנציב), בכדי למנוע אפשרות עתידית של חלוקת העיר, והדבר מנע את המשאבים שהיו חיוניים להתחדשות ופיתוח מרכז העיר.
4. מבנה הבעלות על הקרקע והבניינים: הבעלים של שטחים נרחבים לאורך רחוב יפו הן מספר משפחות אמידות, אך פיצול בין יורשים רבים גרם לחוסר מוטיבציה והעדר יוזמה הדרושים לפיתוח ובנייה. גם במתחמים אחרים, בעלי בעלות מעורבת (של בעלים פרטיים, מינהל מקרקעי ישראל, גופים כנסייתיים ומוסדות וארגונים ציבוריים) קיימים קשיים דומים.
5. תהליך הפרבור והיחלשות העיר הפנימית: תהליך ההתרחבות שעברה ירושלים, עם בניית שכונות הלוויין סביב העיר הפנימית מצד אחד, ומעבר של אוכלוסייה ירושלמית מבוססת אל פרברים רחוקים יותר  (מבשרת ציון למשל) מצד שני, גרמו להחלשות העיר בכלל ומרכזה בפרט.
6. החלשות הרחוב העירוני והתחזקות הקניונים: מגמת הירידה במסחר במרכז העיר היא חלק מתהליך כלל ארצי של ירידת קרנו של הרחוב העירוני. הציבור מעדיף קניונים מודרניים, מטופחים, ממוזגים ומוגנים אשר המסחר ברחוב מתקשה להתמודד מולם. החלשות המסחר במרכז העיר בהשוואה לקניונים ולאזורי המסחר האחרים, מתבטאת בגובה דמי השכירות בחנויות ברחוב יפו למשל, הנמוך ב30%- 50% מגובה דמי השכירות בקניון מלחה (בו מרוכזים כ-8% מכלל הקניות בעיר) או באזור המושבה הגרמנית. גם בערים אחרות בארץ חל תהליך דומה, אם כי בהיקף מצומצם יותר מזה שבירושלים.
7. הקושי בהחזרת מגורים למרכז העיר: מאז 1967 לא צלחו הניסיונות לחזק את  המגורים ברחוב יפו. פרויקטים שונים הוסבו למשרדים או נתקלים בקשיי שווק.
8. חוק הגנת הדייר: נכסים רבים במרכז העיר הראויים להריסה ופיתוח מחדש, מוחזקים על ידי דיירים מוגנים שבעלי הנכסים מתקשים לפנותם.
9. עלויות הפינוי והפיצוי: פיתוח שטחים במרכז העיר מלווה בעלויות עצומות של פינוי ופיצוי, שרק משקיעים מעטים מוכנים או מסוגלים להתמודד עימם.
10. כישלון ניסיון העבר: כישלון פרויקטים מסחריים שנבנו מאז איחוד העיר (למשל בניין כלל ומגדל בנק הפועלים) מרתיעים יזמים מהשקעה מסחרית בהיקף גדול במרכז העיר.
11. נגישות ובעיות חנייה: מסלולי התנועה במרכז העיר סובלים רוב הזמן מעומסים כבדים, והרעש וזיהום האוויר הנובעים מן התנועה הסואנת מקשים על בעלי עסקים והולכי הרגל.
12. מודעות סביבתית: מרבית ערי ישראל אינן מצטיינות במודעות סביבתית לערכי אסתטיקה, ניקיון, טיפוח ותחזוקה ברמה גבוהה, והדבר בולט במיוחד בחזות מרכז העיר, המאופיין באנרכיה סביבתית של שילוט מכוער, חלונות ראווה עלובים, עלוני פרסומות המודבקים בכל מקום וסחורה הגולשת למדרכות. הרשויות העירוניות מתקשות לאכוף את החוקים ותקנות העזר שהן עצמן חוקקו בהקשר להסרת מפגעים חזותיים, שיפוץ חלונות ראווה והחלפת שילוט, וסוחרים רבים אשר אינם מוכנים לשאת בהוצאות הכרוכות בכך, מפעילים לחץ כבד על המערכת הפוליטית במועצת העירייה , על מנת למנוע את אכיפת החוק.
13. תוכניות ספקולטיביות ללא כוונת ביצוע: לרשויות התכנון מוגשות תכניות פיתוח למתחמים השייכים לבעלים פרטיים, אשר מקודמות ללא כוונה אמיתי של יישום, אלא משיקולי הבעלים להשביח את ערך נכסיהם, על ידי קבלת אישורים סטטוטוריים שיגדילו את זכויות הבנייה על הקרקע. במקרים מסוימים מגישים הבעלים תכנית חדשה כל כמה שנים, רק כדי להגדיל שוב את זכויות הבנייה מעבר למה שאושר להם קודם לכן.
14. מונופולים ממשלתיים: חברת החשמל ו"בזק" הם מונופולים בכל הנוגע לתנאים ותשלומים הנוגעים להסרת מפגעים חזותיים (כגון כבלים, קופסאות חשמל וטלפון בחזיתות הבתים וכו') והדבר מקשה על הרשויות ובעלי הבתים לשפץ את החזיתות.
15. תכנון ובנייה אקראיים: במשך תקופה ארוכה לא הייתה לרשויות הממשלתיות והעירוניות תפיסת עולם תכנונית לגבי תפקוד שטחים באזור רחוב יפו. כתוצאה מכך, תהליכי פיתוח ובנייה באזור היו מעטים ונקודתיים, ונעשו בצורה אקראית, על פי ביקוש מזדמן ולחץ פוליטי מקומי.
16. הפסקת רצף הפעילות העירונית: רצף הפעילות בין מרכז העיר המערבי והפעילות העסקית- מסחרית בחלקו הדרום-מזרחי, נקטע למשך 20 שנה, בתקופת העיר החצויה.
17. מאבקים ציבוריים וניוון אורבאני: חלק מן המאבקים הציבוריים, הקשורים בפיתוח ותכנון מתחמים במרכז העיר אחרי 1967, היו מוצדקים וחשובים והובילו לשינוי בתפיסה התכנונית וקבלת החלטות בנושאי שימור ושיקום בעיר. עם זאת, התנהלו בירושלים גם מספר מאבקים שגרמו להתנוונות מתחמים שפיתוחם היה חיוני להתחדשות העיר (בית טיכו למשל), והמאבק במתנגדים עם הזמן וההוצאות הכרוכות בכך, הניעו יזמים מקידום פרויקטים במרכז העיר.
18. שפל ומיתון כלל ארצי: באזורים כמו רחוב יפו, בהם הביקוש לבנייה ופיתוח מוגבל גם בתקופות טובות, השפיע השפל והמיתון הכלכלי בארץ באופן שלילי ביותר, במשך שנים ארוכות.
19. עזיבת משרדי הממשלה את מרכז העיר: מעברם של מספר משרדי ממשלה ששכנו במרכז העיר לאזורים אחרים (כגון קריית הממשלה וגבעת רם), דלדלה את הפעילות העירונית באזור, וחלק מהבניינים נותרו פנויים ונטושים לתקופה ארוכה, בהעדר ביקוש לצרכי משרד ומסחר.
20. פעילות שיפוץ ושיקום קצרות טווח: במשך השנים ביצעו הרשויות העירוניות מספר פעולות שיפוץ ושיקום נקודתיות, אשר שיקפו אמנם יוזמה עירונית אך פעלו ברמה קוסמטית נקודתית בלבד, ולא הועילו לאורך זמן.
21. פיגועי טרור: פיגועי הטרור הרבים אשר התרחשו במרכז העיר ובאוטובוסים העוברים בהם, הניעו תושבים רבים לערוך קניות במקומות מאובטחים ומוגנים יותר.
22. העתקת התשתיות עבור הרכבת הקלה: העבודות שנעשות בשנים האחרונות במרכז העיר על מנת לאפשר הנחת מסילה לרכבת הקלה, והסבת רחוב יפו למדרחוב, גורמים לשינויים בהסדרי התנועה, רעש וזיהום, אשר תורמים גם הם לצמצום הפעילות המסחרית ברחוב.[40]

6. התוכנית להחייאת מרכז העיר ירושלים

מטרת התוכנית להחייאת מרכז העיר ירושלים היא להפוך את מרכז העיר ירושלים למרכז עירוני תוסס ופעיל. בבסיס התוכנית פרויקטים רבים ומגוונים שנועדו להעלות את רמת החיים, התעסוקה, המסחר, התיירות והבילוי במרכז העיר, והיא מרכיב מרכזי וחיוני בתוכנית הצמיחה של העיר ירושלים.

מחקרים מלמדים, כי תפקוד תקין של מרכז העיר חיוני לשיפור איכות החיים בעיר ובמטרופולין והכרחי ליצירת צמיחה מאוזנת ובת קיימא.[41] התכנית להחייאת מרכז העיר מתבססת בעיקר על לימוד והפקת לקחים מערים אירופאיות שונות הדומות לירושלים בסדרי הגודל ובמספר האוכלוסין. הרכבת הקלה שהותקנה בשטרסבורג שבצרפת, הייתה לגורם דומיננטי בהתחדשות מרכז העיר והחייאתו.[42]

אישור תוכנית הסעה ההמונית ואישור תוכניות בנייה לכמיליון מטרים רבועים במרכז העיר יצרו את ההזדמנות, שמאפשרת פעולות לשיקום והתחדשות:  ההשקעה הציבורית של התכנית עומדת על כמיליארד ₪, וכוללת את פרויקט ההסעה ההמונית וגשר המיתרים, מימון הפרויקט מתחלק בין ממשלת ישראל ועיריית ירושלים, כאשר חברת עדן (חברה בת של הרשות לפיתוח ירושלים) אחראית על הביצוע. התכנית כוללת גם הענקת תמריצים (לשדרוג חלונות ראווה וניקוי חזיתות למשל) והטבות שונות (מענקי בנייה ליזמים וקבלנים ומלגות מחייה לסטודנטים המתגוררים במרכז העיר).

תוכנית החייאת מרכז העיר - יעדים ודרכי פעולה:

היעדים המרכזיים בתוכנית להחייאת מרכז העיר: שדרוג תשתיות, שיקום חזות רחובות, יצירת נגישות גבוהה אל המרכז, הורדת מפלסי הרעש הצפיפות והזיהום.

 

יעדים נוספים: הכפלת השטחים הבנויים, החזרת סטודנטים ומוסדות השכלה גבוהה אל מרכז העיר, יצירת עוגנים שלטוניים המתמרצים השקעות פרטיות, תכנון ובנייה של שטחי ציבור איכותיים ועידוד פעילויות התרבות במרכז העיר.

הניסיון מלמד כי השגת מטרות אלו מבטיחה עלייה במספר התושבים, המתגוררים במרכז העיר, עלייה בהיקף ההשקעות הפרטיות והתעוררות בפעילות המסחרית והתרבותית.

הפעולות הננקטות על ידי חברת עדן להשגת היעדים:

 

1. השבת מרכז העיר לציבור ואת הציבור אל מרכז העיר
- מרכז עיר תוסס וצעיר: מרכזי עיר תוססים נשענים במידה רבה על מרחבים ציבוריים רחבים, שהשימושים בהם מגוונים. התוכנית לשיקום והחייאת מרכז העיר ירושלים כוללת הגדלת נפח המרחב הציבורי והשקעות רחבות בחזות המרחב הציבורי (נטיעת עצים בוגרים, הרחבת מדרכות וכיוצא בזאת). יחד עם קידום ואישור תוכניות נקודתיות, המאפשרות פריחה של פעולות תרבות ומסחר והסעדה .

- נגישות ותנועה: ציר יפו, מכיכר ספרא ועד סמוך לשוק מחנה יהודה, יהפוך למדרחוב ותותר בו תנועה של הרכבת הקלה בלבד. חלק מהרחובות החוצים את רחוב יפו יהפכו גם הם למדרחובים ותותר בהן תנועה של מערכת ההסעה ההמונית בלבד. ברחובות המובילים אל אזור המדרחובים תוגבל מהירות התנועה (מיתון תנועה).  בכך תובטח נגישות גבוהה אל מרכז העיר לצד מפלסי רעש צפיפות וזיהום נמוכים.

2. הכפלת השטח הבנוי ושדרוג תשתיות
אחד היעדים החשובים בתוכנית להחייאת מרכז העיר, הוא הכפלה של השטח הבנוי במרכז העיר ממיליון וחצי לשלושה מיליון מטרים רבועים, כמו גם ייעוד שטחים חדשים לשימושים מעורבים ומגוונים (מלונאות, משרדים, מגורים ומסחר) . בנייה חדשה בהיקפים גדולים היא מרכיב חיוני בהתחדשות מרכזים עירוניים. הגדלת נפח השטחים הבנויים מחייבת השקעה מאסיבית, בשדרוג תשתיות פיסיות (מים, ניקוז, חשמל, כבלים וכדומה).

3. היכל בתי המשפט ברחוב הלל - כל הערכאות תחת קורת גג אחת
מוסדות שלטון מתפקדים כעוגנים ציבוריים המתמרצים השקעות פרטיות. ריכוז עוגנים ציבוריים במקום מרכזי ונגיש מבטיח שיפור מהותי בשירות לאזרחים. ריכוז בתי המשפט בהיכל בתי המשפט, שברחוב הלל (במתחם שבין הרחובות הלל ורבי עקיבא ובין גן העצמאות) ישפר את השירות לאזרחים ויצור עוגן להתפתחות שטחי תעסוקה ומסחר, שבייזום פרטי.

4. החזרת הסטודנטים והמוסדות להשכלה גבוהה אל מרכז העיר

תוכנית השבת מוסדות השכלה גבוהה וסטודנטים אל מרכז העיר ירושלים כוללת בין היתר:
- בניית קמפוס חדש לבצלאל במגרש הרוסים. 

- בניית מעונות סטודנטים בבית אגרון.

- תוכנית מלגות מחייה לסטודנטים המתגוררים במרכז העיר ירושלים

5. ציר התיירות, התרבות והפנאי

תוכנית אב לתרבות בירושלים כוללת שלושה מרכזי תרבות: העיר העתיקה (במזרח, (קריית המוזיאונים והמתחם המתחדש של בנייני האומה (במערב) ומרכז העיר. בין היעדים, שהוגדרו בתוכנית האב: השבת בצלאל אל מרכז העיר והרחבת מרכז התרבות בבנייני האומה, כעוגני תרבות.  עוד המליצו עורכי התוכנית: להבטיח גישה נוחה של הולכי רגל, ממוקד תרבות אחד למשנהו וליצור רצף של מוסדות תרבות בין העיר העתיקה ובין קריית המוזיאונים.

6. כיכרות בירושלים

כיכר  הדווידקה - התוכנית לחידוש ככר הדוידקה נועדה להרחיק את התנועה מן הכיכר וליצור במרכז העיר מקום מפגש ובילוי, כמו גם נקודת ציון במרכז העיר. מיקומה של כיכר הדווידקה נגזר מהיותה נקודת מפגש בין צירי תנועה ראשיים רבים. נתיב הרכבת הקלה (שברחוב יפו) יתרום לתנועת הולכי הרגל בכיכר.  תכנון: האדריכל המקסיקני ריקרדו לה גורטה בשיתוף עם משרד האדריכלים הירושלמי "רוזנפלד ארנס אדריכלים".

כיכר צה"ל  - הורדת כלי הרכב אל מנהרת ככר צה"ל יצרה הזדמנות לפיתוח כיכר עירונית רחבת ידיים, התורמת לרצף, שבין מרכז העיר ובין העיר העתיקה. הכיכר רוצפה באבן ירושלמית, והיא כוללת "אמפיתיאטרון" קטן, ספלי ישיבה ונקודת תצפית לכיוון שער יפו.

אדריכלות: משה ספדיה, אדריכלים[43]

6.1 רחוב יפו

שיפור המרחב הציבורי במרכז העיר :

היתרון היחסי העיקרי של מרכז העיר הוא בצביונו המיוחד. מרכז ירושלים מתאפיין במבנים היסטוריים, סמטאות ציוריות, מגוון אתרים ופעילויות ואוכלוסייה מגוונת, ובזכות כך ניחן בפוטנציאל רב ליצירת מרחב ציבורי איכותי. על מנת להוציא את הפוטנציאל הטמון בו יש לפעול לשיפור המרחב הציבורי תוך שימת דגש על סביבת הולך הרגל. לשפר את הרחובות הראשיים ולדאוג ליצירת כיכרות, רחבות מגוננות וגינות משחק מקומיות, שבילים,עצים ושדרות, במקביל לפיתוח מערכת ההסעה ההמונית. לריהוט הרחוב, לתאורה, לשילוט ולגינון יש ליצור עיצוב אחיד ברמה גבוהה, ולפתח את גן העצמאות כריאה הירוקה המשמעותית במרכז העיר זאת בנוסף לגן סאקר שממערב. בנוסף יש חשיבות  לאיתור מספר אתרים בהם ימוקמו מבני ציבור נוספים, כמענה לתוספת האוכלוסייה החזויה. [44]

המאמץ העיקרי הנדרש הוא בהעלאת הרמה של המרחב הציבורי, בדומה למרכזי ערים משגשגות בעולם אשר ''בראו'' את עצמן מחדש בדור האחרון, כמו לונדון, פריז, ברצלונה, פראג, בוסטון, אמסטרדם או שטרסבורג שבצרפת, אשר התוכנית לשיפור מרכז העיר בירושלים מתבססת ולומדת ממנה. בשטרסבורג מנוע התחדשות של העיר מבוסס על מערכת הרכבת הקלה. הרכבת הרחיבה את הנגישות אל מרכז העיר,  בד בבד עם סגירת רחובות מרכזיים לתנועת רכב פרטי והפיכתם למדרחובים, בהם הותרה תנועה ציבורית בלבד. הקמת הקו הראשון של הרכבת הקלה בשטרסבורג לוותה בהתנגדות רחבה של בעלי הנכסים והסוחרים במרכז העיר ואילו היום מתחרים ביניהם סוחרים ובעלי נכסים על הזכות ליהנות מהקו החמישי של הרכבת הקלה.

שדרוג המרחב הציבורי במרכז העיר כולל מתן עדיפות להולכי הרגל באמצעות בניית מדרחובים והרחבת מדרכות ובעיקר שיפור חזות הרחובות, שיפור הנגישות והחלפת כל התשתיות התת-קרקעיות,  על מנת להגדיל את האטרקטיביות של מרכז העיר לתושבים, למבקרים, לסוחרים, לקונים, למועסקים, למבלים ולתיירים[45].

בהשוואה לקניונים ומרכזי המסחר המודרניים, לרחוב העירוני, שמעליו שמיים פתוחים ולאורכו בניינים היסטוריים מתקופות שונות, יתרונות רבים. טיול קניות ברחוב הוא נעים, מגוון וססגוני יותר מאשר זה שבחלל סגור בעל חלונות ראווה כמעט זהים.

בעזרת בתי הקפה והמסעדות הנפתחות לרחוב ולמדרכות שלאורכו, נוצרת דינאמיקה של פעילות חברתית.  ההליכה לאורך הרחוב יכולה להיות מעניינת ומלאת גירויים, ולמשוך למרכז העיר אוכלוסייה משכבות ועדות שונות בעיר, וכן תיירות מהארץ ומחו"ל.

בתמונת הרחוב העירוני יש בו כדי להוות גורם משיכה לכשעצמו: חרדים לובשי שחורים החולפים על פני כמרים בני עדות מסורתיות שונות, לצד ערבים הלבושים בבגדים מסורתיים וצעירים הלבושים במיטב האופנה העכשווית.[46]

המדרחוב של יפו:

על פי התכנון, המדרחוב של יפו יהיה הארוך ביותר בישראל. בתוך המדרחוב תיאסר תנועת כלי רכב, וההגעה אליו תהיה ברכבת הקלה או ברגל. קטע רחוב יפו שבין כיכר צה"ל לכיכר הדווידקה (כ- 1200 מטר) יהפוך למדרחוב בעל שדרות עצים בוגרים משני צדדיו, וריהוט רחוב חדש ומודרני יכלול עמודי תאורה, ספסלים, לוחות מודעות, דוכני פיס, פחי אשפה וטלפונים. בקטע המערבי של הרחוב- מכיכר נורדאו עד הכניסה לעיר, ישופצו הבניינים הראויים לשימור, יורחבו המדרכות, ותותר תנועה מוגבלת ומבוקרת בלבד של אוטובוסים וכלי רכב פרטיים.[47]

רחוב יפו וכיכר ציון בשנת 2005

 

הדמיה של מדרחוב יפו המתוכנן באזור כיכר ציון

התכנית להתחדשות רחוב יפו ולהחייאתו כוללת יצירת רצף של כיכרות עירוניות: כיכרות ציבוריות יחליפו את צומתי התחבורה הסואנים, וישמשו כמקום מעבר ומפגש להולכי רגל.

חיים אורבאניים משגשגים ומוצלחים במרכזי ערים מחייבים מגוון גדול של פעילויות מסחר, תרבות ופנאי. השאיפה לגבי רחוב יפו היא לקדמו ברמות שונות של פעילות, כרחוב עירוני מעורב. אורכו הרב של הרחוב (כ-3 ק"מ משער יפו עד הכניסה לעיר) מאפשר שילוב מקטעים מודרניים לצד עממיים ומסורתיים יותר. בבניינים החדשים ניתן להשתמש כמרכזי פעילות עסקית וכלכלית מתקדמת, שיכללו חנויות מותג בקומת הקרקע ומשרדים איכותיים או מגורים מודרניים בקומות העליונות. קטעי רחוב בעלי אופי שמרני יותר יכולים לשמש לבזארים מסודרים או שווקים פתוחים (למשל שוק מחנה יהודה). המכנה המשותף להצלחת השילוב צריך להיות הקפדה על הניקיון והטיפוח הסביבתי של חזיתות הבתים וחלונות הראווה, יחד עם רמת תחזוקה גבוהה במרחב הציבורי (מדרכות, ריהוט רחוב, שדרות העצים וכו').

חשוב כי שפת הרחוב החדשה של רחוב יפו תהיה שקטה ותשלב חדש בישן: חלל מוגדר של דופנות רחוב המשכיים, בנוי מרצף בניינים מודרניים בני 6-8 קומות, לצד בניינים היסטוריים משופצים, שלחלקם יתווספו 2-3 קומות בתוספת בנייה. את הכיכרות שיקומו בצמתים המרכזיים לאורך הרחוב ניתן להדגיש על ידי רבי-קומות פשוטים אך אלגנטיים שישמשו נקודות ציון והתייחסות אורבאנית. הריצוף וריהוט הרחוב לסוגיו (תחנות נוסעים, ספסלים, עמודי תאורה, תיבות דואר, גדרות בטיחות, מחסומי חניה, שלטים ותמרורים) יש לעצב בצורה אחידה ושקטה, שלא תתחרה בנוף ותציק בעין. לשדרות העצים שיינטעו לאורך הרחוב תפקיד חשוב "בריכוך" חזותו של הרחוב. ניקוי חזיתות הבתים יחשוף מחדש שכונות ובתים ייחודיים, בעלי היסטוריה ופרטים ארכיטקטוניים מרתקים, שכיום קשה להבחין בהם.

את רחוב יפו ניתן לשקם בתהליך הדרגתי, ללא השקעה דרמטית בבנייה חדשה ויקרה, ובצורה דומה לזו שבוצעה ברחוב עמק רפאים במושבה הגרמנית- אשר הפך לרחוב עירוני מעורב, מגוון ושוקק חיים. תהליך השינוי של פני הרחוב מיועד לגרום להשקעה במיזמים חדשים בתחום המסחר, המגורים, המשרדים, התרבות האמנות ופעילות פנאי ובידור, שימשכו למרכז העיר אוכלוסייה מקומית, תיירים ומבקרים.[48]

6.2 גשר המיתרים

מעבר הרכבת הקלה בצומת הכניסה לעיר הייתה אחת הבעיות המורכבות עימה התמודדו המתכננים בירושלים. היקף התנועה במקום אינו מאפשר את שילובם של הרכבת ותנועת כלי הרכב הרגילים באותו המפלס, ועומס התנועה מחייב את הפרדתם. שתי החלופות לפיתרון הבעיה היו הקמת גשר עילי או כריית מנהרה, כאשר זו האחרונה התבררה כבלתי אפשרית, הן משום שמתחת לצומת עוברת כבר המנהרה של שדרות בגין לכלי רכב, והן בגלל שפתחי המנהרה היו מהווים מפגע אורבאני.  ההחלטה על בניית גשר, שהתקבלה לאחר בדיקות חזותיות והנדסיות, מהווה גם פיתרון תחבורתי וגם ציון דרך ארכיטקטוני.[49]

במסגרת תכנון הגשר, היה על המתכננים לקבל החלטה בשאלה האם לאמץ פתרון פונקציונאלי ותו לא, או האם בפניהם הזדמנות לעיצוב אדריכלי שייעשה לאחד מסמליה של הבירה ויעניק ייחודיות לכניסה לעיר.[50]

למרות התנגדויות רבות של תושבי הבניינים הסמוכים וארגונים סביבתיים שונים, נבנה לאחרונה גשר המיתרים (ראו נספח מס' 13) שתוכנן על ידי האדריכל אמן הספרדי, סנטיאגו קלאטרווה.[51]

הגשר תוכנן לדמות נבל ענק,  ואמור להקנות למתבונן בו תחושת ריחוף וקלילות. בנוסף לתנועת רכבת הקלה, יאפשר הגשר גם מעבר להולכי רגל.[52]

מבנה הגשר:

הגשר בנוי כך שבמרכזו תורן נטוי ומעוקל העשוי מפלדת אל-חלד, המתנשא לגובה של יותר מ-119 מטרים וממנו נמתחים 66 מיתרים לבסיס הגשר, כך שכל עומס משקלו של הגשר יוטל עליהם, ללא עמודי תמיכה כלשהם (עקב צפיפות תנועת כלי הרכב באזור, לא ניתן לבנות גשר עמודים רגיל מעל הצומת). ארבעה סוגים עיקריים של חומרים משמשים לבניית הגשר: פלדה ובטון למבנה הנושא, ואבן וזכוכית לחיפוי וריצוף. היסודות המרכיבים את הסיפון ואת מבנה המגדל, הוכנו ביציקה בלוחות פלדה מעורגלים המרותכים יחדיו כדי להבטיח את הצורות המבוקשות. מבנה המגדל מונח על ירכות הבטון, ואלה מעבירים את העומסים לתוך הקרקע. הריצוף בנתיב הולכי הרגל שבסיפון הגשר, עשוי מזכוכית מבנית מכוסה שכבת זכוכית משויפת. כל האזורים המיועדים להולכי רגל, מעבר לסיפון הפלדה, בנויים אבן גרניט. מרבית רכיבי הבטון הגלויים בירכות מחופים באבן ירושלמית. ההגנה על הסביבה מפני הרעש שתפיק הרכבת הקלה היא עניין המחייב תשומת לב דקדקנית. התכנון המוצע מטפל בהגנה מפני רעש בכמה אמצעים: ראשית, קורת השדרה המלבנית של סיפון הגשר עוצבה כדי להגביל את הרעש מתנועת הרכבת הקלה ובד בבד לאפשר מבט לנוף הנשקף ממנו. שנית, מסילות הרכבת הקלה בנויות באופן שיצמצם את הרעש למינימום. מסילות הרכבת הקלה מיועדות להתקנה על גבי מנחתים המחוברים למצע בטון הבולם את הרעש.[53]

ההתנגדות לגשר:

בין תושבי העיר קמה התנגדות רבה לגשר, ותוכנו, נחיצותו, מראהו ומיקומו גוררים איתם מחלוקות ותהיות רבות. אחד הגורמים להתנגדות הרבה היא עניין עלותו של הגשר, המסתכמת בכ-245 מיליון שקלים (לעומת ההערכות הראשוניות שדיברו על כ-30 מיליון שקלים) , ועלותו של טקס החניכה לגשר שהתקיים ב-25 ביוני (ואשר לווה במהומות) שהסתכמה בכשני מיליון שקלים. בעבור רבים ההוצאה הגדולה מבטאת מגלומניה, והם טוענים כי אמנם ירושלים היא בירת ישראל, אבל היא גם העיר עם השיעור הגדול ביותר של תושבים החיים מתחת לקו העוני, ויש בה הזנחה ובעיות כלכליות חברתיות שסכומים שכאלו עדיף שיוזרמו לטובתם.

תושבים אחרים טוענים כי לגשר אין קשר לאופי העיר, וירושלמים רבים מעדיפים להשאיר את העיר מחוברת לשורשים ההיסטוריים שלה. לטענתם, הגשר יהיה במהרה לסמל החדש של הבירה - סמל שמנותק מבניית האבן המסורתית. "הגשר הזה לא צנוע ביחס למה שירושלים אמורה לשדר", אומר הצלם יורם אמיר, "הבניין העתיק הכי 'שחצן' זה מגדל דוד"[54].  גם שאלת המיקום של הגשר מעוררת מחלוקות: באזור הגשר מתוכננים להיבנות בעתיד גם כמה גורדי שחקים, אשר יהיו גבוהים מהגשר עצמו. לכן נשאלת השאלה מדוע להשקיע בפנינה ארכיטקטונית שיהיה קשה לציבור לראות.

"את הגשרים של קלאטרווה צריך לראות ממרחק, ואת הגשר הזה יראו בעיקר מתחתיו ומקרוב", אומר הילל שוקן, מבכירי האדריכלים בישראל וראש בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב. "אלה גשרים שדורשים מבט מנקודות תצפית רבות ומרוחקות, והגשר הזה לא מציע נקודות כאלה. הוא יהיה בתוך סביבה אורבאנית רועשת מבחינה ארכיטקטונית. אם הוא היה בסיבוב מוצא, לא הייתה לי שום בעיה איתו"[55].

7. סיכום

מרכז העיר הוא אחד המרכיבים החשובים בסטרוקטורה העירונית. הנחת היסוד לפיה חיזוק מרכז העיר על כל חלקיו הוא מרכיב בעל חשיבות עליונה מחייבת לנקוט בכל הדרכים האפשריות ולהגדיר אמצעי יישום שיבטיחו את החזרת מרכז העיר למעמדו כמרכז רב גווני שמרוכזים בו מגוון פעילויות של תעסוקה, תרבות, בילוי, מסחר, השכלה גבוהה, מלונאות ומגורים. למרכז העיר פוטנציאל רב להתפתח כמרכז עירוני ראשי בעל צביון וייחוד. היתרונות של מרכז העיר שראוי להזכיר הם: מרכז המסחר והתעסוקה הגדול והמגוון בעיר, זהו ''מרכז העיר'' ההיסטורי והגיאוגרפי, מרכז העיר הוא בסמיכות לשכונות מגורים מבוקשות ויוקרתיות, במרכז העיר עתודות קרקע מאושרות למסחר, משרדים ומגורים, והוא מהווה מקום מפגש לכל מגזרי האוכלוסייה. התקווה היא, כי ניתן למנוע את התדרדרות המצב באזור ולגרום ליוזמה הפרטית להעדיף פיתוח במרכז על פני אזורים אחרים בעיר, על מנת לחולל במרכז העיר תהליך של התחדשות על כל מרכיביו, תוך התחשבות במאפיינים הפיסיים והייחודיים שלו ובמיקומו הגיאוגרפי המיוחד.

מזה שנים מתדרדר המצב במרכז העיר, ולאחרונה נעשים ניסיונות חדורי מוטיבציה לנסות ולטפל במצב באופן יסודי. בהתחדשות מרכז העיר טמון פוטנציאל כמרכיב מרכזי לשיקום העיר בכלל.

תהליך זה רצוי שיעשה בצורה זהירה ומחושבת, ויכלול תכנון מעמיק שישמור על אופייה  הייחודי של העיר.

בתוכניות העיר משנת 67, נדמה היה כי דבר לא יעמוד בפני הרצון לשינוי דרמטי. מרקמים היסטוריים כגון טליתא קומי ובית הספר כי"ח נמחקו מעל פני האדמה, ולמזלה של ירושלים תוכניות רבות אחרות אשר מחקו במחי עיפרון מתחמים בעלי חשיבות ארכיטקטונית, היסטורית ואתנוגראפית, הושלכו עמוק לפח ההיסטוריה ולא מומשו. ההתפכחות מן האופוריה והביטחון העצמי שבאה אחרי מלחמת יום הכיפורים הובילה לשינוי מהותי בגישה התכנונית. התוכניות השאפתניות של ימים עברו ננטשו, ובמקום זה קידמה העיר תוכניות פיתוח ובנייה צנועות ושמרניות יותר, המשקפות את היכולת הכלכלית המוגבלת של המגזר הציבורי ושל יזמים מסחריים. תוכניות מוצלחות כגון מדרחוב בן-יהודה ונחלת שבעה הסמוכה לו, ממחישות את ההישגים, ובעיקר את המשגים שכמעט קרו, בתכנון האורבאני הכולל של העיר ושל צורתה הארכיטקטונית- עיצובית.

גם כיום, כמו אז, ישנה בקרב הרשויות, המתכננים והיזמים, שאיפה חדורת מוטיבציה למהפך דרמטי במרכז המוזנח והעלוב של בירת ישראל. התוכניות המדוברות של מדרחוב יפו ופרויקט הרכבת הקלה, שהינה בסיס הכרחי וחיוני להפיכתו של מרכז העיר אזור להולכי רגל בלבד, הן ניצני גאולה ותחזית אופטימית להחייאה והתחדשות. עם זאת, נראה לאחרונה כי אף הדור העכשווי של מתכנני העיר ופרנסיה, נדבק במקצת בחיידק המגלומניה של תוכניות תחילת שנות ה-70, והתעקש על פיתרון שאפתני לבעיית גשר הכניסה לעיר, למרות ההתנגדויות הרבות של תושבי העיר וארגונים סביבתיים שונים.

נראה כי הכוחות הכלכליים, אשר הפילו לפני כמעט ארבעים שנה חלק מהתוכניות ההרסניות ביותר בתולדות העיר, התנקמו בה בסיבוב הנוכחי על ידי הזרמת סכומי כסף לא מבוטלים, אשר אפשרו את הקמת הגשר. בעלותו הבזבזנית והמופרכת ובעיצובו המנותק מאופייה של העיר, מתחרה גשר המיתרים, שלא לצורך, עם המונומנטים ההיסטוריים הקיימים שלה.

לאור זאת, לא נותר לנו אלא לקוות כי התוכניות הקיימות לאזור רחוב יפו יישארו צנועות ופשוטות, ולא יצמיחו "פנינים ארכיטקטוניים" נוספים שיפגמו בנוף האורבאני.

אולי תקוותינו היחידה למען עתיד העיר, היא להתפלל לשפל כלכלי (?).

8. ביבליוגרפיה

כ"ה שנים לאיחוד העיר, מכון ירושלים לחקר ישראל, ירושלים, 1983

עיריית ירושלים, החטיבה לתכנון אסטרטגי ומחקר, תכנית אב אסטרטגית לירושלים 2020, כרך 5 המימד הפיזי

קרויאנקר, דוד,ירושלים-המאבק על מבנה העיר וחזותה, הוצאת זמורה- ביתן, 1988

קרויאנקר, דוד, רחוב יפו, ירושלים- ביוגרפיה של רחוב סיפורה של עיר, כתר הוצאה לאור, ירושלים, 2005.

רוזליו, ענת, "ירושלים- גשר המיתרים", "מסע אחר" (גיליון 171)

הרשות לפיתוח ירושלים - http://jda.co.il/front/showcategory.aspx

אתר הרכבת הקלה - http://www.rakevetkala-jerusalem.org.il/default.asp

9. הערות