קמפיין פוליטי: מדינת תל אביב

איילת השחר ספיר, תקשורת חזותית, שנה ד'

כיום נמצא מרכז הכובד של קבלת ההחלטות בארץ בכל תחום שהוא, במה שנקרא "מדינת תל אביב". מקבלי ההחלטות הללו אינם לוקחים בחשבון את מה שמעבר לגבולות תל אביב, אותה הם נוטים לדמות למנהטן, ואף שולטים בערוצי התקשורת כך שהדעה שלהם מופצת באופן דומיננטי בערוצים המקובלים, בעוד שאיננה משקפת את המצב לאשורו.

 

מצב בלתי מאוזן זה מחריף את הפערים הקיימים באוכלוסיה, בעיקר הפער הסוציו-אקונומי שבין העשירים לעניים ולדעתי גם הפער שבין הדתיים לחילונים. הכוונה איננה לתושבי העיר התל אביבית לכשעצמם, שהם בסך הכל בני אדם שחיים את חייהם לתומם בעיר תל אביב, אלא לישות הכללית המאיימת, גוש המגדלים הפורחים באוויר, המטופח על ידי קובעי הטעם והמדיניות.

 

מצב זה מתבטא באורח חיים ראוותני, שחצני, המנותק מהמציאות הישראלית השוררת ביתר חלקי הארץ.

 

 

 

ביתר פירוט, הניכור של אנשי מדינת תל אביב ליתר הארץ נובע ממאפיינים אלה:

 

  • אגואיזם: אנשי מדינת תל אביב טוענים שזוהי "אינדיוידואליות", אך למעשה מדובר  באגואיזם לשמו. את מה שלא "מתאים להם", אנשי תל אביב אינם טורחים לעשות. מדובר בבדלנות ממארג החיים הישראלי, משירות קרבי בצבא לדוגמא (או שירות בצבא בכלל). הם אינם חשים בצורך להוכיח את השתייכותם לחברה הכוללת  ואינם מעוניינים להיכנס לכור ההיתוך.

 

 

 

  • תרבות שטחית ונהנתנית: אימוץ של אופנות חו"ל באופן אגרסיבי: פיק אפ בארס עם שירותים משותפים  (מדובר בעצם הקונספט ולא רק המבנה עצמו);  בניינים מנקרי עיניים,  מחירי דירות אסטרונומיים; אנשים שמבזבזים כסף יותר ממה שהם יכולים להרשות לעצמם על בילויים אופנתיים במקומות חדשים, אירועים שבהם חשוב בעיקר מי לבש מה, טיפוח אופנות נובורישיות כמו חדרי כושר לילדים או מסיבות איפור לילדים. מדובר באימוץ נורמות תרבות של ניקור עיניים שלא הייתה מקובלת לפני כמה שנים, תוך כדי ניסיון לקבוע את "הטעם הישראלי החדש" , את ה"נכון" וה"פאסה" בשביל כולנו.

 

 

 

  • בורות  ביחס למגזרים אחרים בארץ. כשקובעי הטעם כן מטריחים את עצמם לפריפריה, הם נוטים לאמץ רעיונות ולהכריז עליהם כמשהו מקורי שהם מגלים לעולם; מין יחס לפריפריה כפרובינציאלית – מפגרת. לדוגמא, "גילוי" היתרונות שבאכילת אוכל אורגני, דבר שהפך לאופנה רק כשהתל אביבים הכריזו עליו ככזה, גם אם קהלים רחבים בארץ נהגו כך זה שנים.

 

 

 

  • אדישות ליתר המגזרים: בשנים האחרונות, זיכו אנשי תל אביב באותו יחס את ה"פליטים" שביקשו את אהדתם ברגעים הקשים בחייהם: יחס כללי של מטרד. מדובר באזרחי הצפון שברחו למרכז הארץ במלחמת לבנון השנייה, במפוני ההתנתקות ובמופגזים בשדרות  ובסביבותיה. לא במקרה, התלוננו תושבי שדרות שהתל אביבים רק רוצים לשתות את האספרסו שלהם ללא הפרעות גם כשמשתוללת מלחמה בדרום הארץ.  באותו אופן, היו גם בזמנו דעות נגד הסלילה של כביש 6 ש"יהרוס את המדינה" וחוסר הבנה אמיתי של צורך אנשי הפריפריות להגיע לעבודה (שקיימת לפעמים רק במרכז) באופן נוח.

 

 

 

זה נמשך באדישות למציאות הקיימת: בנקיטת עמדה של "אזרחי העולם" שלא רוצים להבין היכן אנו חיים ומדוע אנו נאלצים לנקוט בצעדים מסוימים. הם מדברים תדיר על שלום אך בניגוד למפלגות השמאל הציוניות, החותרות לדו קיום אידיאליסטי אמיתי עם שכנינו, התל אביבים אינם מונעים מאהבת השלום או מרצון אמיתי למעורבות פוליטית. הם רק רוצים שקט תעשייתי שיאפשר להם לשקוע בשלהם. התוצאה היא שמבחינת מארג החיים המורכב בארץ, יכולים רב מהתנחלות ושיח' מהגדה המערבית להבין זה את צרכיו של זה, לעומת אנשי "מדינת תל אביב" שיהיו מנוכרים כלפי שניהם באותה מידה.

קמפיין פוליטי (1.15 MB)

מחוץ לפרוטוקול: גיליון סטודנטים, יולי 2009