האור זוכר
האור זוכר. האדמה יודעת. עיניים עצומות מקשיבות. כף יד, כמו קונכייה, מכילה את קולו הרחוק השותק של הים. כמו שיער ארוך שופע של אישה-מלאך, שרועה בעילפון על סלע שחור רטוב; שיער המתנופף בעצלות עם כל משב קל של רוח מתעוררת. הגלים מתרפקים באיטיות, נושקים לגוף הרך הלבן, לוחשים את סוד פרח הלימון ואת סוד התאנה ואת זיכרון האור.
בתוך תוכי אני שומע/ את הפרחים פורחים/ ואת שתיקת המוות/ המתכנס לתוכם בכאב.
כשאני הולך ביער, לא לבד אני הולך ביער. רוחות המתים גם הם הולכים ביער. ובמעמקי הבריכה האפלה כמראה קרפיון זהב ועיניים פעורות לרווחה של ילד. בתוך שלולית שהותיר הגשם, ראשנים נחפזים לגדול לפני שתצא השמש.
שוין לאנג ווי דער מענטש שטייט אָט דאָרט/ נישט קען ער ארוסגיין פון דאָזיקן אָרט/ ווער ווייסט ווער עס איז דער מענטש אין דער וואנט? דער מענטש איז קליין און די וואנט איז גיגאנט/ דער מענטש איז שוואך און שטארק איז די וואנט/ ווער ווייסט ווער עס איז דער מענטש אין דער וואנט?/ דער מענטש שעפטשעט און זיין שטים איז שטיל/ ארוסגיין פון וואנט ווּל איך, יאָ, איך וויל/
([...] האיש עומד בקיר מזמן/ אינו יכול לצאת מכאן/ מי מכיר את האיש שבקיר?/ האיש קטן הקיר ענק/ האיש חלש הקיר חזק/ מי מכיר את האיש שבקיר?/ האיש לוחש בקול שקט/ אני רוצה לצאת לצאת [...] )*
שיר זה שרה לי אימי בקולה הערב, ואני עודני ילד. הבורות הפתוחים שנותרו בשדה מכוסים בפרחי חרציות צהובים ובפרחי הפרג האדומים ובפרחי החרדל הלבנים ובפרחי מקור החסידה הסגולים.
מכוניות ממהרות על כביש אספלט אפור...
רכבת באה ונעלמת אל מאחורי עצי האקליפטוס...
כלבה שיצאה לטייל כורעת על שתי רגליה האחוריות לעשות את צרכיה לפני שתפתח במרוצה עולצת ומשוחררת רסן ברדיפה אחרי העורבים הצורחים את קיומם בקולם המחוספס, בעודם מנתרים ומתרוממים באדישות אל ענפי העצים העירומים שזה עתה נשתלו.
בין העצים ביער סוס ממתין, ובין כותלי הארמון מאחורי שער ברזל אב מתייפח בקול חנוק על מות בנו.
שתי נשים חולמות ביער. גם הוא חולם על שתי נשים חולמות ביער. האור זוכר.
בתוך החדר החשוך הוא לוגם בעייפות קפה שחור מתוך כוס לבנה.
יש אור השורף את הזמן שחי אותו, ויש אור המוחק את הזמן שעוד לא ידע אותו, ויש אור שחור המקפיא את הזמן ועוצר אותו.
* יהודה פרדיס
האור זוכר (1.15 MB)
