המגש הצהוב
עידו פוריצקי, בלא כותרת, 2008
המגש הצהוב
על דימוי של עידו פוריצקי
כפי שכולנו יודעים, לאמנות יש לעתים את הכוח לומר משהו ששווה יותר מאלף מלים. לאמנות יש לעתים את הכוח לתמצת מצב עניינים אישי או היסטורי בדימוי אחד. כזו היא למשל עבודתו של האנס האקה 'גרמניה', המופיעה בשער גיליון זה של היסטוריה ותיאוריה: הפרוטוקולים. כזו היא גם עבודתו של עידו פוריצקי. העבודה – במלוא חוסר היומרה המופגן שלה – היא אינה אלא משחק מושכל בסמלי היסוד של הציונות: פוריצקי נוטל כמה מהסמלים השחוקים של הציונות, הופך בהם, ויוצר מהם אמירה חדשה. הסמלים שבהם משחקת עבודתו של פוריצקי הם כמובן המגן דוד, שהוא סמל עתיר זכויות בסימבוליקה היהודית, וגם סמלה של מדינת ישראל. אך המגן דוד מופיע כאן בצהוב, מה שמרמז כמובן על הטלאי הצהוב. פוריצקי אינו האמן הישראלי הראשון שמשחק בסמלי המגן דוד והטלאי הצהוב. מאחורי המגן דוד הצהוב מציץ משטח מוכסף, מעין מגש. גם מגש הכסף הוא סמל עתיר זכויות בסימבוליקה הציונית: זהו כידוע הדימוי השירי שבו השתמש אלתרמן להצדקת המספר העצום של הנופלים במלחמת העצמאות. מותם של הנופלים לא היה לשווא: הם אינם אלא מגש הכסף שעליו הוגשה לעם ישראל עצמאותו. פוריצקי הופך בעבודתו את היוצרות: לא המגן דוד, סמלה של מדינת ישראל, הוא שניצב על מגש הכסף, אלא דווקא הטלאי הצהוב. בפעולה פשוטה זו של החלפה פוריצקי מכוון לכך, שהקורבן שנדרש לתקומת מדינת ישראל לא היו חללי מלחמת העצמאות אלא דווקא קורבנות השואה. פוריצקי יוצר כאן זיקה ברורה בין השואה לבין תקומת מדינת ישראל. בכך הוא עובד נגד אתוס התקומה הציוני, שהדחיק את קורבנות השואה, וראה בנכונותם ללכת כצאן לטבח אות קלון. שהרי עיקרה של המהפכה הציונית לא היה אלא החתירה העיקשת לשינוי פנימי רדיקלי בגוף ובנפש, שנועד להבטיח כי שנית לא נולך כצאן לטבח. עבודתו של פוריצקי מנכיחה מחדש את קורבנות השואה, שקיומם הודחק והושתק בידי אתוס התקומה הציוני. קורבנות השואה המטולאים בטלאי הצהוב הופכים מ'סבונים' לגיבורים, שמותם לא היה לשווא. להפך, מותם הוא מגש הכסף שעליו הוגשה למדינת ישראל החזקה על ארץ ישראל.
