תיירות טראומטית

כמעט לכל מדריך טיולים יש חלק המפרט את הרקע ההיסטורי של האזור שלו הוא מוקדש. במדריך מפורט היכן בדיוק התרחשו אירועים היסטורים, או היכן הוקמו אתרי זיכרון לאותם אירועים. מדריכי טיולים וספרי תיירים פופולריים מסווגים אתרים אלו כ"נקודות עניין" (points of interest). מונח זה מתייחס לתשומת הלב שאתרים אלו מקבלים בקונטקסט ההיסטורי המסוים שלהם. הקונטקסט ההיסטורי מורכב משתי נקודות שונות בזמן: ראשית, נקודת הזמן בעבר שבה התרחש האירוע ההיסטורי עצמו. שנית, הרגע בזמן שבו הוכרז המקום כאתר זיכרון או כאתר היסטורי. למעשה, אתר היסטורי כזה מכיל שתי התייחסויות תרבותיות נפרדות בשני פרקי זמן שונים. אך יש לו הקשרים תרבותיים נוספים: ב"נקודות עניין" שכאלה, העניין האישי של המבקר נמדד לעומת העניין הציבורי והלאומי או לעומת הנרטיב הקאנוני.

במקרים רבים, פעילות טיפוסית עבור המבקרים באתר היסטורי תהיה דומה לפעילותם ב"נקודות עניין" אחרות – לצלם ולהצטלם, בדרך כלל על רקע האתר וציוניו. צילומים כאלה לא רק מאשרים את נוכחות המצלם והמצולם במקום מסוים בזמן מסוים, אלא גם נועדו לאשש את ההנאה שהייתה להם מהביקור.

לראשונה צילמתי תיירים כשהייתי תייר בעצמי. ההצצה לאלבומים פרטיים של הזולת עוררה את סקרנותי רק משנוסף לה ממד היסטורי – הזיכרון או הטראומה הקשורה באתר, שהם נושאים שהתעסקתי בהם בעבר בפרויקטים אחרים. בהדרגה הבנתי שאני מתבונן בתיירים הללו כמעשה של התייחסות עצמית: האתרים ההיסטוריים נשלטים בדרך כלל בידי הצילום ווספוגים בו; אנשים מצלמים, מצטלמים, ופונים לזרים בכדי שיצלמו אותם עם יקיריהם. הם מקבלים הסברים היסטוריים על המקום מתמונות המוצגות להם בידי מדריך, או מתצוגה אינפורמטיבית באתר. כצלם, הבחנתי שמצב הזה – שאני חושב עליו כ"היפר-צילומי" (Hyper-Photographization)– מציב אתגר לזהות האישית והמקצועית שלי. עבורי, מעמד ה"תייר" קשור באופן נרחב לנקודת מבט ייחודית ונסיבתית. במלים אחרות, מבעד לעדשה שלי הבחנתי בקשר שבין המונח site" (אתר) לבין המונח ""sight (מראה).

העבודות ב"תיירות טראומטית" עוסקות בחשיבות ההיסטורית של אתרים והפיכתם למוקדי עניין תיירותיים. הדרך שבה היסטוריה של מקום מסוים עוברת רדוקציה והופכת ל"נקודת ציון היסטורית" התבהרה לי בזמן שהתבוננתי כיצד תיירים מבלים, מתנהגים ועוברים במהירות באתרים ובאתרי זיכרון, ובשעה שצילמתי אותם.

במקומות כאלה תיירות, צילום והגדרה עצמית משתלבים זה בזה והופכים לגישה אישית ו פרטיקולרית להיסטוריה. איני הראשון, כמובן, שמכיר בכך שטראומה היא תהליך נפשי המעדיף שכחה על פני זיכרון. בעבודתי אני חוקר את פעולת השכחה/זיכרון במבנה של האתר ההיסטורי, כמו גם בפעילות התיירותית באתר. ההבדל בין היעוד העיקרי של אתר כזה – להנציח זיכרון של אירוע מסוים, לבין משימתם של התיירים – ליצור מסמך שינציח את ביקורם, יוצר מתח בין ההיסטוריה הציבורית להיסטוריה הפרטית.

ההיסטוריה הציבורית מכוונת למיסוד הזיכרון, ומראה בו זמנית מקום גיאוגרפי ממשי ומקום סמלי-לאומי; ההיסטוריה הפרטית מתנכרת בדרך כלל למקומות הללו ומרכיבה לכל אחד את המבנה הגיאוגרפי הנייד, האישי שלו. ברוח זו, כל המגוון האנושי מיוצג כאן עם מצבות הזיכרון, בזמן שהוא מנהל את מערכת היחסים שלו עם אירועי עבר טראומטיים מבעד למצלמת הכיס.

"תיירות טראומטית" החלה להתגבש ב-2006, ועודנה נבנית תוך צילום אתרים היסטוריים ומבקריהם באירופה, ארצות הברית וישראל.

תיירות טראומטית (1.15 MB)