ליהנות, להתאנות ולהתעצבן עם אווה בראון

ליהנות, להתאנות ולהתעצבן עם אווה בראון

חיים דעואל לוסקי על תערוכתו של רועי רוזן (1997)*

תערוכתו של רועי רוזן במוזיאון ישראל "חיה ומות כאווה בראון", היא אחת התערוכות המרגשות ביותר שנראו בארץ אי פעם. והכוונה לרגש פנימי, אמיתי ומיוחד במינו המתעורר מתוך הבטן וצובט את הצופה כל הדרך למעלה, תחושה של קבס המתהפך מיד לתחושת שלמות אמיתית, שלמות המייצרת סוג של שלוות נפש שלא הייתה מוכרת לי קודם לכן בהקשר של אמנות פלסטית.

האווירה הכללית השוררת בחלל התצוגה מזכירה את אמצע המאה ה-19, צלליות של רקדניות מכושפות רוקדות עירומות מסביב על הקירות, צלליות ואורות מלחשים ביניהם, והצופה מסתחרר מהקולות, מהמראות, מהדיבור, מהרחש העובד מדימוי לדימוי, מדמות גזורה לדמות גזורה אחרת. האמן, שעולמו הוא לעולם בביניים, מצליח להעביר לצופה את אחד מאותם שלבי היטהרות הנפש שעמדו בדרכו של דאנטה לגן העדן האבוד, שלב של הכרה עצמית, של חיטוט פנימי אובססיבי, של התמודדות עם הקשה לסובייקט יותר מכל דבר אחד – לרצוח את האב והאם.

ג'ורג' בטאיי, הפילוסוף הצרפתי שחי באמצע המאה שעברה, החל בעבודה הקדושה של רצח מתוך תשוקה אמיתית, רצח מתוך בקשת היטהרות, והוא רצח את האב, את המלך, את ישוע המלך האחד והיחיד של התרבות הנוצרית שבתוכה הוא חשב את עצמו בדרך לחוויה הטוטאלית של איחוד פנימי וחיצוני עם העולם. בספרו - סיפור העין (פריז, 1927), הוא חותך את ראשו של האב הקדוש ותוך כדי התחברות עם מיתוסים קדומים (ובעיקר עם דמותו המיתית של אספאל, גיבור קדום שנכרת ראשו והועמד במקום בטנו ואבר מינו, ששימשה את בטאיי ואת קבוצתו כדימוי המרכזי שאייר את כתב העת שהוציאו תחת השם הזה בשנות השלושים, כתב עת שעסק בין היתר בשאלת האפשרות של "פאשיזם נאור", ומהותו ההרסנית של הכח המיני-מיתי). בטאיי ביקש מהקורא לחוות יחד עמו את הכאב האינסופי של מות האב, או בלשונו החדה של ניטשה – "מות האלוהים". אצל רועי רוזן, הממשיך את בטאיי בעבודתו על גזירי הנייר המדהימים בעצמתם הישירה ובכח השטיחות המופק מעיוורונם, הרצח אינו של האב הממשי אלא של האב המיתי, של היטלר, המהווה עבור רוב הישראלים והיהודים של היום דמות אב הופכית – כלומר השטן שאותו אנחנו "עובדים" במהופך: התרבות ההגמונית של מדינת ישראל, שהפכה את היטלר לסמל הרוע, לסמל התיעוד המוחלט של כל הפריצות, החולניות והאלימות שהופנו אי-פעם כלפי היהודים בכלל וכלפי כל יהודי בפרט, מיסדה את היטלר כחוויה טראומטית קיצונית. רוזן מבקש לפרק את החוויה מחד, ואת המיתוס מאידך, לא על מנת לרכך את הכאב, לא בכדי להפוך את היטלר ל"אדם טוב" ולהכחיש את השואה (כפי שמתבטאים דוברי ההגמוניה המפחדים שיגזלו מהם אתת ההון התרבותי המעוות שהם גזלו), אלא על מנת שנוכל להתמודד עם השאלות הנוראות מכל בכלים פתוחים ומעודנים יותר.

בטאיי ניסח את מה שמכונה היום "מחשבת הטרנסגרסיה", מחשבת חילול הגבול, שיטת מחשבה המבקשת מהסובייקט לדעת את עצמו, בדיוק כמו בדיכטום הסוקראטי, אבל לא דרך עצמו היווני הצורני והטהור, "דע את עצמך" האפוליני, אלא דרך כל מה שהוא דוחה ונדחה ממנו, דרך כל מה שהוא מדיר מעצמו. בהמשך לניטשה, כתב בטאיי טקסטים רבים שכולם עניין אחד: איך יכול האדם להכיר את ה"אחר", כמה שמסומן מעבר לגבולות תודעתו, למנטליות שלו, לקרבה הגופנית המנוכרת שלו עם עצמו.

והצעתי היא, שכל מי שרוצה להכיר את בטאיי, להכיר את עצמו, מוזמן לתערוכתו של רוזן כדי לעשות את התרגיל הראשון: הכר את הרע מכל, הכר את מי שפגשה את הצורר, מצצה לו, מילאה את עצמה בזרעו, סגדה לו והייתה קרובה אליו מספיק, שלו רצתה הייתה יכולה לחסוך מהעולם ומאתנו את החוויה הנוראה של המלחמה ושל מחנות ההשמדה. וזה בדיוק נושא התערוכה: אם הייתה יכולה, למה לא עשתה? ואם לא הייתה יכולה, מה אנחנו היינו עושים לו היינו במקומה? מאוהבים עד מעל לראש באדם השנוא ביותר עלי אדמות? האם הרע מכל ראוי לאהבה והאם אנחנו, כמי שמחזיקים מעצמנו הגונים ונורמאלים, מסוגלים לעשות את הטרנסגרסיה הדרושה, כלומר לחצות את הגבול של עצמנו ושל התרבות בתוכה אנחנו חיים ולחשוב את עצמנו בנעליה, בגופה ובעיניה של אווה בראון.

אין לי ספק שזו חוויה מצמררת, של להיות היום אווה בראון ולחשוב שאני עומד מולו ובמקום לרצוח אותו על המקום, אני מתיר(ה) לו לחדור לתוכי, להיות אני, לכבוש אותי בכל גופו, בפיו, באבר מינו, בישותו המוחלטת. רועי רוזן מבקש מהצופה לחצות את הקו הזה, להגיע לעומק הבלתי מוכר של העונג הגופני, של השלמות הפיסית עם משהו שהאהבה מפשיטה אותו מתכונותיו וממעשיו ומתאחדת עמו יחד ל"זיווג תמידי", הופכת אותו לעצמי, לחלק ממני בסובלימציה טוטאלית.

* טקסט זה פורסם לראשונה, בשינויים קלים, בעיתון "כל העיר", ירושלים, כחלק ממסע ההגנה על התערוכה של רועי רוזן שהוצגה במוזיאון ישראל ב-1997. התערוכה הותקפה באופן חסר תקדים על-ידי מוסדות העירייה, ועל-ידי טומי לפיד ז"ל, אז עדיין עיתונאי במעריב. נדמה כי לאור ההתפתחויות והתמורות בעבודתו של רוזן מאז ועד עכשיו, ולאור ההבנות שנוצרו בתרבות המקומית ביחס למסמני העל "היטלר" ו"שואה", הביקורת עדיין רלוונטית ביותר.

רועי רוזן (1.15 MB)