שואה שִיק

תקציר: המאמר דן בתופעה הקיימת בתעשיית האופנה, שבה ההשראה לאבזור, לביגוד, או למסע פרסומי לקוחה מהמראה של קורבנות מחנות ההשמדה על בגדיהם וראשם המגולח, או מהמדים הנאציים. לאחר הצגת מספר דוגמאות של התופעה, המאמר מנסה להסביר אותה במספר אופנים: השימוש במראה קורבנות השואה נובע מהרצון לזעזע על מנת למשוך תשומת-לב ובכך לעודד מכירות. את השימוש במדים נאציים ניתן להבין גם כביטוי לכוח שרוצים לנכס וגם כהמשך של מגמת לבישת מדים, שהחלה עוד בשנות השישים של המאה העשרים בעולם המערבי ובאסיה. גם העידן הפוסט-מודרני והגלובליזציה מעניקים פן חדש לתופעה.

רבות נכתב על קסם הרוע, כולל על היקסמות מנאציזם. עם זאת, נכתב מעט מאוד על הקשר בין אותו קסם שואה/נאציזם ואופנה שבהשראתם. המסאית והסופרת האמריקאית סוזן זונטאג הייתה בין הבודדים שהתייחסה לסוגיה. במאמר משנת 1975, זונטאג מציינת את יופיים של המדים הנאצים, האלגנטים והמרשימים הרבה יותר מהביגוד והמדים האמריקאים. עם זאת, מצמצמת זונטאג את השימוש במדים נאציים לתחום הסדו/מאזו, כאשר במסגרת זו באים לידי ביטוי גם הכוח והעוצמה שהמדים האלה משדרים.[1] אולם, מאז פירסום מאמר זה, התופעה רק הלכה והתרחבה: בתעשיית האופנה, התפתח "טרנד" בו ההשראה לביגוד, איבזור, או מסע פירסומי, לקוחה מהמראה של קורבנות מחנות ההשמדה על בגדיהם וראשם המגולח, או מהמדים הנאציים. התופעה קיבלה תאוצה גם במקומות בלתי צפויים: מעצבי אופנת עילית עשו שימוש במראה קורבנות השואה במקומות המכובדים ביותר; אביזרים בהשראה נאצית נמכרים בכל מקום בעולם - מיפן, דרך אירופה ועד דרום אמריקה; ובמדינות אסיה השימוש במדים נאציים הולך ומתגבר. על מנת לבחון את הדברים ולהבין את פשרם המאמר יציג תחילה דוגמאות לתופעה זו ולאחריהן יציע מספר הסברים כדי להבין אותה.

התופעה: אופנה, נאציזם ושואה

מתוך מכלול האירועים הנוגעים לענייננו, נבחרו מספר דוגמאות מייצגות. מוצגים כאן יחדיו המצבים בהם ההשראה נלקחה מקורבנות השואה ואלה הנשענים על עיצוב המדים הנאציים. בדרך זו, ניתן להבחין בכך שאין האחד שמור לאוכלוסייה ספציפית או למקום ייחודי. ההיפך הוא הנכון: ההתייחסות "האופנתית" לשואה נוגעת למכלול זירות האופנה, מן המכובדות ביותר, כגון מסלולי התצוגה של מובילי המעצבים בעיר האורות, ועד לנערים ונערות מבית טוב ביפן ובדרום קוראה הרוכשים צלבי קרס וחולצות T בעלות הדפס פניו של היטלר.

אנחנו פותחים עם שני מקרים ראויים לציון בהקשר זה אשר אירעו במהלך שבוע אופנת העילית בפאריז, בחודש ינואר 1995. האירוע הראשון התרחש כאשר בתצוגת האופנה של בית אופנת עילית (Haute Couture) הצרפתי שרר (Scherrer) הוצג ביגוד בהשראת המדים הנאציים. מעצב הקולקציה היה ברנרד פריס (Bernard Perris). פריס כמעט ולא התייחס לטענות נגדו – אך התעקש שזוהי אופנה ותו לא. התצוגה לא מצאה חן בעיני הצופים, אך הדבר לא עורר הרבה תגובות.

לעומת זאת, האירוע השני שהתרחש במסגרת אותו שבוע אופנת עילית בפאריז, שבוע לאחר מכן, עורר הדים רבים; ב-27 בינואר 1995 – יום ה-50 לשחרור מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו – האופנאית היפנית ריי קאוואקובו, בעלת בית האופנה בעל השם העולמי Comme des garçons, הציגה תצוגה בנושא שינה (Sleep). במסגרת זו, התצוגה נפתחה בצעדה על המסלול של דוגמנים גלוחי ראש בפיג'מות מפוספסות בצבעי תכלת/לבן. הרמז לשואה היה ברור וגם נתפס ככזה.[2] כשהמעצבת ריי קאווקובו נשאלה על העניין, היא ענתה שאין כאן מה להבין, ובנוסף, כיוון שהנושא של התצוגה הינו שינה, יש להתייחס לפיג'מות בתצוגה כאמירת אופנה בלבד, ולא כאל משהו אחר. לאחר התצוגה הזו, ריי קאווקובו הואשמה על ידי הקונגרס היהודי העולמי בכך שהיא עשתה טריוויליזציה, בנליזציה, של השואה. בעקבות מחאות הקונגרס וגורמים נוספים, המעצבת הוציאה מהקולקציה את הפריטים המזכירים, או הנראים כמזכירים את קורבנות השואה.[3]

פריט מתוך תצוגת השינה של ריי קאוואקובו

חשוב לשים לב ששני מקרים אלה אינם שוליים ולא ניתן להגדירם כ"שוליים סהרוריים" של האופנה שאפשר היה לבטל בהינף יד. ההיפך הוא הנכון: שני בתי אופנה אלה ושני מעצביהם מצויים ממש במרכז התרחשות האופנה: בית שרר הוא בית אופנת עילית פאריזאי, ו-Comme des garçons הוא בית אופנה חשוב ומשפיע – שניהם בקנה מידה עולמי. בנוסף, שני האירועים התרחשו במהלך שבוע אופנת העילית בפאריז, שאין מרכזי ומשפיע ממנו בתחום האופנה.

גם לארץ הגיעה בשורת השימוש בשואה לצרכים אופנתיים: בתחילת שנת 2007, חברת ההלבשה הישראלית דן קסידי ייצאה במסע פרסום בו הוצגו צילומיהן של דוגמניות לבושות בבגדי החברה אך זרוקות כמו גוויות בתוך פחי אשפה, באיפור שהפך את כל גופן למאוד חיוור ודומה לגוויה, ובשיער משוך לאחור, ולכן הראש נראה כאילו מגולח.

שתי תמונות מתוך הקמפיין של דן קאסידי

כל מי שראה את מסע הפרסום קישר את עיצוב הקמפיין לקורבנות השואה. הקמפיין עורר תגובות קשות. יו"ר מועצת יד ושם דאז, טומי לפיד, התראיין לעיתון "הארץ" ואמר:

"כיו"ר מועצת יד ושם אני קורא לחרם קונות על חברת האופנה דן קסידי המפיקה קמפיין פרסומת מבוסס על השואה. זהו מעשה מכפיר שלא היה כמוהו בתולדות המדינה. לא ייתכן שאישה ישראלית תלבש בגד שנמכר בצורה כזאת. אני מגנה גם את חברת הפרסום פרנקו המפיקה את הקמפיין".[4]

גם בקרן לרווחת ניצולי השואה הביעו זעזוע ושאט נפש, וקראו לחרם צרכני גורף על החברה. "אם זו התרבות ואלה הם הערכים להם מחנכים במדינת ישראל," אמרו זאב פקטור ועורך הדין דובי ארבל, ראשי הקרן, "לא פלא שלא נמצאים האמצעים ההולמים לסייע לניצולי שואה נצרכים".[5]

מאיר קדוש, מנהל קריאטיב עצמאי שיצא את הקמפיין עבור דן קסדי, טען שלא עשה בצילום כל שימוש במוטיבים הלקוחים מהשואה ואמר שהבור (בו "נזרקו" הדוגמניות) מייצג את מה שעלול להיות בור ההריגה של תושבי תל אביב השאננים מהשואה הבאה שתבוא כשאיראן תטיל פצצת אטום על תל אביב. לבסוף, בעקבות המחאות, לא נראו יותר הפרסומות האלה.[6]

אירועים דומים המשיכו להתרחש: בספטמבר 2007, בית האופנה ZARA הציג ומכר תיקים שבהם ניתן לזהות צלב קרס בפינות. ברגע שיהודים מחו, ZARA התנצלה מיד, והורידה את התיק הזה מהמדפים, בכל חנויות הרשת בעולם.

תיקים בעלי צלבי קרס מ- ZARA

בספטמבר 2007, חברה הודית למצעים עיצבה סדינים, ציפות וכריות עם צלבי קרס, בצבעים שחור, לבן ואדום. לא ניתן שלא לזהות את מקורות ההשראה של קולקציה זו. החברה אף כינתה את האוסף הזה "האוסף הנאצי" The NAZI Collection. הקהילה היהודית ההודית מחתה. המעצב טען שלא הבינו אותו כהלכה, ושהוא כינה בשם זה את קולקציה כיוון שלמעשה האותיות NAZI הינם ראשי תיבות ל:New Arrival Zone for India . בעקבות הלחץ, החברה שינתה את שם הקולציה אך לא את עיצובה ולכן זו עדיין אותה קולקציה, עם אותם צלבי קרס, באותם צבעים מוכרים.[7]

ודוגמא אחרונה: בחודש אפריל 2008, בסאול, דרום קוראה, חברת הקוסמטיקה Coreana Cosmetics Co.,  פרסמה סרטון פירסומי בו נראית דוגמנית קוריאנית לבושה מדים המזכירים מאוד מדים נאציים. על פי סיסמת הקמפיין "אפילו היטלר לא יכל לכבוש את המערב ואת המזרח יחד" – כלומר הקרם נגד הקמטים של החברה יותר חזק מכוחו של היטלר, כיון שזה האחרון אכן לא כבש את המזרח ואת המערב, כפי שיעשה זאת הקרם. יהודים רבים מחו, ביניהם הקונסול הישראלי בסאול. גם מרכז שמעון ויזנטל הממוקם בלוס אנג'לס פירסם הודעת גינוי. כאשר נשאל הפרסומאי על פשר הפירסום הזה, הוא ענה שלא רצה להתייחס בכלל לאידיאולוגיה הנאצית, אלא רק להיטלר כאל סמל לעוצמה. עם זאת, החברה הודתה מהר בחוסר רגישות, והורידה את סיסמת הפרסום, אך לא שינתה את הסרטון עצמו.[8]

בנוסף לאלה, ניתן להשיג גם באינטרנט וגם בחנויות רגילות מוצרים ואביזרים המציגים מוטיבים נאציים: חולצות T המקושטות בצלבי קרס ו/או בדיוקנו של היטלר, ו/או בסיסמאות נאציות אחרות, סיכות וטבעות המציגות סמלים נאציים, שרשראות בעלות תליון בצורת צלב קרס, תכשיטים דומים, ועוד. יש לציין שיש למוצרים האלה ביקוש זה זמן רב.[9] בנוסף הולך ומתפשט הביקוש לקעקועים נאציים בצורת צלבי קרס, כובעים עם סמל הגולגולת, ועוד.

התופעה ופשרה

על פניו ניתן לראות במכלול תופעות אלו שתי תופעות נפרדות, הדורשות, למעשה, שני הסברים שונים. ניתן לזהות מחד תופעה שבה עיצוב האופנה כרוך בפריטים המזכירים את קורבנות השואה, ומאידך, תופעה שנייה שבה ההשראה לעיצוב מצויה במדים נאציים. מתברר שגם המוטיבציות להיווצרותן של שתי התופעות, שונות: אלה העושים שימוש בויזואליה של קורבנות השואה, מונעים, לרוב, מהרצון לזעזע על מנת להגדיל את הכנסותיהם; לעומתם, העושים שימוש במדי נאציים מוּנָעים מהערצה גם לאסטטיזציה הנאצית וגם לעוצמה שמדים ואביזרים אלה משדרים. 

פשר השימוש בויזואליה של קורבנות השואה

נפתח בפשר השימוש בויזואליה של קורבנות השואה. הקופירייטרית תרצה גרנות, מנהלת בית הספר לקופירייטינג ACC, טוענת, בקשר לקמפיין של דן קסידי, שהדבר נעשה בעיקר מתוך רצון לזעזע כדי למשוך תשומת לב, ועל ידי כך לפרסם את המוצר ולעודד את קנייתו.[10] הסבר זה שזור גם בתגובותיהם הנזעמות של דוברי מספר ארגונים המטפלים בניצולי שואה: ד"ר נתן דורסט, לדוגמא, המנהל הקליני של עמותת עמך

לטיפול בניצולי השואה, טען כי בשביל להרוויח כסף הכל הולך: "טעם רע וביזיון הם חלק של החיים שלנו." ד"ר

אפרים זורוף, מנהל מכון ויזנטל בירושלים, הגיב אף הוא במילים דומות: "הם ירדו מהפסים. אין קץ לחמדנות. זה איבוד פרופורציות טוטאלי. זו דוגמה קלאסית של חמדנות וקהות חושים. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם אירוע כזה היה מתרחש בחו"ל." כך גם נח פלוג, יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל, אשר פנה לרשת האופנה וביקש להתחשב ברגשותיהם של ניצולי השואה ולבטל את קמפיין האופנה. "אנו מזועזעים ממסע פרסום שמשתמש במוטיבים של השואה לצורך קידום מכירות. מדובר באטימות ובחוסר התחשבות ורגישות".[11]

שימוש בתמאטיקה מזעזעת ושנויה במחלוקת אינו דבר חדש, לא בתחום האופנה ולא בתחום פירסומה. המקרה הידוע ביותר הוא של אוליביירו טוסקאני, צלם ואיש פרסום אשר נשכר על ידי חברת בנטון האיטלקית.[12] שיתוף הפעולה ביניהם נמשך שמונה-עשרה שנה, אך הגיע לקיצו כאשר טוסקאני הציג צילומים שלא טעמו את טעמו של המזמין – לוצ'יאנו בנטון. בצילומי הפרסום מעוררי המחלוקת, נראו חולים גוססים מאיידס, ילדים-חיילים, אסירים, נדונים להוצאה להורג, ועוד. במקרה זה, הבעיה הייתה כפולה: לא נראו כלל פריטי לבוש של חברת האופנה בצילומי הפרסום שהיו אמורים לפרסם אותה, ובנוסף הוצגו תמונות מזעזעות ממש. יוצר הפרסומות, טוסקאני, טען במפורש שהוא עשה שימוש במדיום הפרסומי כדי לעורר את דעת הקהל לנושאים חברתיים ספציפיים: לעורר רחמים וחמלה עבור חולי האיידס, החיילים-ילדים המנוצלים במלחמות לא-להם, נדונים להוצאה להורג בארה"ב, הגדולה שמדינות הדמוקרטיות, ועוד.[13] טיעון זה קרוב מאוד לטענתו של מאיר קדוש, בנוגע למסע פרסום של חברת האופנה דן קסידי, שהיה אמור "לעורר את התל-אביבים השאננים" מהשואה שיכולה להתחרש עליהם על ידי אירן.

מעניין לציין שבשני המקרים המפרסמים לא מוכנים להתעמת עם שאלת ניצול הזוועה למטרות כלכליות. תחת זאת, שניהם מתרצים אותה באמצעות מניעים אלטרואיסטים. עם זאת, אין ספק: מכיוון שכל מסע פרסומי מטרתו להביא לרווחים כספיים לממנים אותו, השימוש בנושאים קשים כגון קורבנות השואה, חולי איידס, ילדים-חיילים ועוד – משמש לעשיית כסף, מתוך הגדרה. אך ישנו בכל זאת הבדל משמעותי בין הפרסום של טוסקאני וזה של מאיר קדוש: למרות הויכוח העז שעוררו צילומיו של טוסקאני, הם מכוונים לעשייה פוליטית וחברתית אמיתית, בתחומים הנוגעים לתחומי התעניינותם של לקוחות המטרה של החברה (אנשים צעירים, בעלי מודעות חברתית).[14] לעומתו, הטענה של מאיר קדוש נשמעת מופרכת לחלוטין: דן קסידי מכוונת למגזר נשי בלבד, צעיר ובוגר יחדיו, ללא כל קישור לעמדות חברתיות.

גם ריי קאוואקובו, בעלת בית האופנה Comme des garçons, אינה חפה מעניין זה. היא ידועה כאדם פרובוקטיבי, ולמרות הכחשותיה, קשה להאמין שבעיצוב קולקציית "השינה" הנ"ל, לא השתרבבו שיקולים של זעזוע ריגשי למטרות כלכליות.

פשר הנאצי שיק

את אימוץ פריטי לבוש ואביזרים בהשראת מדים נאציים ניתן להסביר אחרת: דרך השורשים ההיסטוריים של נוכחותם של פריטים צבאיים במלתחה המערבית עוד משנות השישים, ודרך ההבנה הפסיכולוגית של לבישת מדים נאציים כביטוי לניכוס הכוח שהם משדרים.

בפרספקטיבה היסטורית, נראה שהכנסתם של פריטים צבאיים בשנות השישים והשבעים הכשירה את הקרקע למדים ואביזרים נאציים, בשנות התשעים ותחילת האלף השלישי. כבר בשנות השישים, צעירים רכשו ולבשו עודפים צבאיים. בנוסף, בסוף שנות השבעים, הופיע ה-PUNK, שהייתה ונשארה בפירוש תת-תרבות, כלומר זרם הממקם את עצמו במתכוון בשולי החברה, ולא במרכזה. בין שאר מאפייניו, התבלט הפאנק בלבושו: הוא שם ללעג את הסדר הקיים, (גם) באמצעות הגכחה של המראה והלבוש הנורמטיביים. הם לבשו, לדוגמא, ביגוד מקובל אך קרוע, ענדו עגילים שהיו למעשה סיכות ביטחון, ולענייננו, לבשו מדים צבאיים בצורה מגחיכה, כגון ג'אקט צבאי קרוע בחלקו, מבלי ללבוש תחתיו חולצה, מגפיים צבאיים פתוחים וללא גרביים, ועוד. בנקודה זו, נכנס גם האלמנט הקישוטי בהשראה הנאצית, אשר כלל: חולצות T עם תמונות של היטלר ו/או עם צלבי קרס, וגם ענידת צלבי קרס, וטבעות עם צלבי קרס.

תת-תרבות זו נתנה השראה למעצבים מרכזיים, דוגמת קרל לגרפלד עבור בית אופנת העילית שאנל בצרפת, ו-ויויין ווסטווד באנגליה. הם שאבו מהפאנק רעיונות והכניסו לתוך הקולקציות שלהם אביזרי מתכת, שילובי מתכת ובד ועוד. מהלך זה התרחש בשנות השמונים והתשעים. עם זאת, עיצוב זה לא כלל בכלל איזכורים נאציים.[15]

ניתן להסיק שכניסת הפאנק לאופנה יחד עם לבישה של פריטים צבאיים עוד משנות השישים, הכשירו את הקרקע ונתנו לגיטימציה מאוחרת יותר, להכנסת אלמנטים קשים, בוטים ואלימים, ועד למרכיבים נאציים, לתוך אופנת המיין-סטרים, כפי שהצגנו לעיל.

בנוסף לשורשים היסטוריים אלה, חשוב להזכיר את המראה האסטטי של המדים הנאציים. הדבר מסביר הן את הקשר ההדוק בינם לבין עיצובי אופנת העילית, וגם את סוד קסמם על כלל האוכלוסייה. כאן המקום לצטט את דבריה של זונטאג בעניין זה:

SS uniforms were stylish, well-cut, with a touch (but not too much) of eccentricity. Compare the rather boring and not very well cut American army uniform: jacket, shirt, tie, pants, socks, and lace-up shoes—essentially civilian clothes no matter how bedecked with medals and badges. SS uniforms were tight, heavy, stiff and included gloves to confine the hands and boots that made legs and feet feel heavy, encased, obliging their wearer to stand up straight.[16]

דרך נוספת להסביר את אימוץ הפריטים שעוצבו בהשראת מדים נאציים הינה פסיכולוגית. מדים אלה, על הסימטריה שבהם, צבעיהם הקודרים, האביזרים והקישוטים וכמובן הקונוטאציה ההיסטורית שלהם – משדרים עוצמה וכוח. באמצעות לבישת פרטים מסוג זה, הלובש מרגיש חזק ובטוח בעצמו. בהקשר זה, כאן המקום להזכיר אחרים שעשו ועושים עדיין שימוש במדים נאציים, מתוך מניע דומה, כגון הנסיך האנגלי הארי שהתחפש לנאצי. לאחרונה אופנת הנאצי-שיק הולכת ומתחזקת, מתוך אותם מניעים של אימוץ העוצמה במדינות רבות באסיה – בעיקר יפן וקוריאה. (בויקיפדיה[17] אף קיים ערך Nazi Chic המתייחס בעיקר למדינות אלה).

דיון

השואה ממשיכה לחיות בתוכנו, לא רק כזכרון, לא רק כמקרה היסטורי חריג ולא רק כתמרור אזהרה בפני הרוע האנושי שלוח-הרסן – אלא גם כמקור השראה אומנותי, כולל בתחום האופנה. עם זאת, הקונטקסט הפוסט-מודרני יחד עם הגלובליזציה מעניקים למקור השראה זה מימד חדש.

כפי שכבר נכתב רבות, כוחה של הגלובליזציה בביטול הגבולות הגיאוגרפיים. מכאן, שבכל מקום בעולם, צורכים, רואים ומשיגים את אותו ידע וגם את אותם מקורות ההשראה. לכן מדים נאציים ומראה קורבנות השואה הם חלק אינטגראלי של המאגר הבינלאומי של הידע ומקורות ההשראה הקולקטיביים. וכך קורה שיכולתה של מעצבת יפנית לשאוב השראה ממוטיבי שואה לבניית תצוגת אופנה המוצגת לבסוף בפאריז הוא נגזרת כמעט צפויה של מצב גלובאלי זה.

בהתייחס לפרסומי בנטון בקונטקסט הפוסט-מודרני, כותב אנטוני קורטזה:

Postmodernity is a restless age in which new ideologies contest established traditions, making even more uncertain environment […] that cultural producers, such as advertisers, face. The unspoken rules–a "business as usual" mentality of what is acceptable and appealing to the public, what consumers buy, and what award panels choose as "distinguished"–are often exposed and held up to scrutiny during times of social change […] Attempts to rearrange power, […] change the way in which cultural gatekeepers use their cultural "tool kits". This is precisely what Benetton has done and continue to do in its advertising images.[18]   

מכאן ניתן להסיק שעידן חסר-מנוחה זה, מבטל וממוסס גבולות לא רק גיאוגרפיים אלא גם מוסריים שלא ניתן היה לעבור עליהם עד כה. העידן הפוסט-מודרני יחד עם הגלובליזציה גם מטשטשים את מקורות הלגיטימציה. האם מעצבי העילית, למשל, הם אלה הנותנים לגיטימציה ואישור לסגנון הנאצי? עם זאת, יכול להיות שעל-פי הנחקר כאן נראה שהגענו לקצה: התגובות הנזעמות לפרסומיו של בנטון, של דן קאסידי ולחלק מתצוגות האופנה שהביאו לביטול של מסעות הפרסום וגם לתצוגות האופנה – מראים שיכול להיות שיש גבולות שלא ניתן לחצות. יתרה מזו: אולי מתהווים לפנינו, בזמן אמת, עכשיו, הגבולות החדשים של הרגישות והטעם הטוב.