המינקת והחייל: הקריקטורה הצרפתית כסוכן תרבות

תקציר: בבחינת ההיסטוריה של ההנקה במערב עולה כי עד אחרי מלחמת העולם הראשונה, בה תפס הבקבוק את מקומה של ההנקה, ניזונו מרבית התינוקות מחלב נשי שסופק להם על ידי אימם או לחילופין על ידי מינקת בשכר. לאחר ירידה באחוזי השימוש במיניקות בשלהי המאה ה-18 בצרפת, שב ועלה נוהג זה בקרב נשות המעמדות הגבוהים, ואף תואר בהרחבה באמנות החזותית במחצית השניה של המאה ה-19, בה תוארה המינקת בהאדרה ניכרת, כחלק אינטגרלי מהחיים העירוניים בפריס המתחדשת. ואולם, במקביל, ברבע האחרון של המאה החלו קריקטוריסטים רבים לתארה בצורה שלילית וחתרנית, כאישה מינית וחסרת מוסר המזניחה את חובותיה ונוהה אחר יחסים מזדמנים בעת שהיא מטיילת בגינות פריס. מאמר זה בוחן את היחס אל המינקת באמנות הגבוהה ובאמנות הפופולרית, תוך ניסיון להסביר את ההבדלים ביניהן. לשם כך נדון היחס כלפי מוסד ההנקה בשכר בספרות הרפואית של המאה ה-19 ובחוקים שנחקקו בהשפעתה, כמו גם השפעת גורמים אלה על תיאורי המינקת בשכר בקריקטורות שנעשו ברבע האחרון של המאה ה-19. 

 

 

"שני עובדי המדינה הראשונים במעלה הם המינקת והמורֶה" (ויקטור הוגו, עלובי החיים, 1862).[1]

 

למרות חשיבות ההנקה בשכר ושכיחותה באמנות הצרפתית של המאה ה-19, נושא זה  לא נחקר בתולדות האמנות, למעט שני מאמרים שכתבה פרופ' לינדה נוכלין אשר עסקו ביצירותיהם של האמנים האימפרסיוניסטים אדגר דגה (Edgar Degas, 1834-1917) וברת' מוריזו (Berthe Morisot, 1841-1895), ובחנו אותם כביטוי למעמד המשפחה ולתפיסת נושא העבודה בצרפת של התקופה.[2]  במאמר זה אבחן בקצרה את תיאורי ההנקה בשכר בשליש האחרון של המאה ה-19 בצרפת, ואנסה להצביע על התפתחות הנושא באמנות הגבוהה לעומת ייצוגו באמנות הפופולרית. באמצעות דוגמאות ספורות המייצגות את התנודות והשינויים שעבר הנושא לאורך המאה, אבחן את הקשר בין התיאורים הויזואליים, ובין המציאות החברתית והרפואית של התקופה.

בבחינת ההיסטוריה של ההנקה במערב עולה כי עד סוף מלחמת העולם הראשונה התקיימו שלושה דפוסי הזנה עיקריים שהתנהלו במקביל: הנקה אימהית, הנקה בשכר, והזנה מלאכותית מחלב בעלי חיים. עם זאת, שני הדפוסים הראשונים היו מקובלים במיוחד, שכן לפני גילוייו של פסטר, השימוש בחלב בעלי חיים סיכן את חיי התינוקות שניזונו ממנו, ולפיכך אפיין בעיקר את בני המעמדות הנמוכים אשר מסיבות שונות נאלצו להסתפק בכך.[3] בשל כך ניזונו מרבית התינוקות לאורך ההיסטוריה מחלב נשי שסופק להם על ידי אימם או לחילופין על ידי מינקת בשכר.[4]

 

 

השימוש במיניקות בשכר מוזכר כבר במצרים הפרעונית, במסופוטמיה, ובישראל בתקופת המקרא,[5] והוא היה מקובל גם ביוון וברומא.[6] למרות התנגדותם העיקשת של רופאים לנוהג זה לאורך כל התקופות, מגמה זו הלכה והתחזקה במערב אירופה מהמאה ה-11 ואילך,[7]  והחל מהמאה ה-17 היא הפכה מקובלת במיוחד בצרפת בקרב נשות המעמדות הבינוניים והגבוהים, עד ראשית המאה ה-20.[8] אמנם, מחקרים שונים הראו כי בשלהי המאה ה-18 חל שינוי, ובעוד שב-1780 רק 10% מילדי פריס ינקו מאימותיהם, ב-1801 עלה מספרם ל-50%.[9]  שינוי זה נבע מתמורות בתפיסת מושג המשפחה, שבוטאו בין היתר בהאדרת ההנקה האימהית בכתביהם של הוגים צרפתים שונים, בראשם הפילוסוף הצרפתי ז'אן-ז'אק רוסו (Jean-Jacques Rousseau, 1712-1778),[10] המתואר ביצירה של אוגוסטין לגרן (Augustin Legrand, 1765-1815) לצד אם המיניקה בחיק הטבע (תמ' 1). ידו המושטת של רוסו מושכת את עינו של המתבונן לעבר השד החשוף, והכבשה שמיניקה את הטלה שלה מאחוריו ממחישה את ה"טבעיות" לכאורה של הסצנה המתוארת. דימוי דומה תואר גם על כריכת ספרו האוטוביוגרפי של רוסו שיצא לאור אחרי מותו, המתאר פרוטומה של הפילוסוף על גבי כן גבוה.[11] למרגלותיו מימין יושבת אישה הדורה המיניקה בעצמה את ילדיה למרות נוכחותה של המשרתת העומדת עם עריסת התינוק לצידה.

 

Augustin Legrand, Jean-Jacques Rousseau or The Man of Nature, c. 1790, etching, 43.8 x 35.4 cm. Paris, Bibliothèque Nationale.

 

המלחמה כנגד ההנקה בשכר המשיכה לאורך המאה ה-19, ועלתה בספרי המלצות לאימהות שנכתבו על ידי רופאים ומיילדות. על אף שכל הספרות הרפואית שעסקה בנושא הביעה העדפה גורפת להנקה אימהית, ניתן לחלקה לשלושה סוגים עיקריים.

 

ספרי הדרכה לאימהות - ההנקה בשכר והממסד  - רופאים ומיניקות

אחד הספרים מהסוג הראשון נכתב על ידי הרופא ז'אן פרנסואה ורדיה-הרטן ( Jean-François Verdier Heurtin) ב-1804, והוקדש לאימו, שהיניקה אותו, ולרעייתו, שהיניקה את ילדיו.[12] בספרו יצא ורדיה בחומרה כנגד הנקה בשכר המקובלת במיוחד בצרפת, והדגיש את אחוזי התמותה הרבים של תינוקות שנגרמו מכך. בהשפעת רוסו, אותו הוא מכנה "בן האלמוות" ("immortel Rousseau"), קרא הרופא לנשות צרפת לוותר על בילוייהן השטחיים ולנהוג לפי חוקי הטבע.[13]

לעומתם, הספרים שנכתבו משנות ה-1820, בתקופה בה שבה ההנקה בשכר להיות מנהג מקובל חברתית, הדגישו את חשיבות ההנקה האימהית, אולם הסכינו עם הבחירה במינקת. בספר העוסק במחלות ילדים שיצא לאור ב-1827 כתב הרופא ט. ד. האדן (T. D. Haden): "מיניקות בשכר הן למרבה הצער רע הכרחי. בלעדיהן ילדי המעמדות הגבוהים [...] יסבלו מאד."[14]

גישה זו עולה מספר הדרכה לעקרות בית שכתבה מארי גקון-דופור (Marie Gacon-Dufour) ב-1826. הספר אמנם פותח בהודיה לרוסו על ששכנע אימהות להיניק בעצמן,[15]  אך למעשה מגולל את סיפורו של תינוק נטוש שגודל על ידי גקון-דופור באמצעות חלב עז, וגדל לתפארת.[16] בהיותו בן ארבע הוא נפל מהאסם ומת, אך המחברת מדגישה כי מותו בטרם עת לא היה קשור כלל להזנה שקיבל בהיותו תינוק, שכן הוא היה חזק מבני גילו, נעים ומחונך להפליא. היא מסכמת את סיפור המעשה ואומרת כי גם אילו היו לה ילדים משלה, היא לא היתה מזינה אותם בדרך אחרת.[17] סיפור זה ממחיש את השינוי שעברה ההנקה האימהית בראשית המאה, שכן למרות שהדיון בהנקה פותח ברוסו, הרי שהוא כולל סיפור ארוך  שמוכיח כי אפשר ואף רצוי להימנע מכך.[18]

אותה גישה עולה גם מאחד הספרים הרפואיים החשובים ביותר בנושא, ספרו של הרופא הפריסאי אלפרד דונה (Dr. Alfred Donné) שיצא לאור החל מ-1842 במהדורות רבות, וכולל שני פרקים חשובים אשר עוסקים בהנקה. הפרק השני, שאורכו עשרים עמודים עוסק בהנקה אימהית, ואילו הפרק השלישי שאורכו מעל מאה עמודים עוסק בהנקה בשכר. על אף שהפרק השני בספר פותח בהעדפה ברורה של ההנקה האימהית, הוא מסייג את דבריו ואומר כי צורת הזנת הילד תלויה בהחלטתה של אימו.[19]

ואולם, משנות ה-1860 ועד שלהי המאה ה-19 שבו רופאים להתנגד להנקה בשכר בתקופה של מודעות לירידה הדמוגרפית שהורגשה בצרפת, אשר נבעה לדעתם במידה רבה מאחוזי התמותה הגבוהים בקרב התינוקות שנשלחו למיניקות בשכר, שעמדו על 50% בקירוב.[20]  בעידודם, בדצמבר 1874 נחקק חוק רוסל (Loi Roussel), שקבע כי: "כל ילד בן פחות משנתיים, אשר מצוי אצל מינקת [...] מחוץ לבית הוריו, יהיה נתון להשגחת הסמכות הציבורית, במטרה להגן על חייו ועל בריאותו."[21] החוק חייב הורים ומיניקות ברחבי צרפת לרשום כל ילד שינק מחוץ לביתו, ולהגיע לבדיקות רפואיות מקיפות לתינוק ולמינקת כאחד. בנוסף, נדרשו ההורים לדווח לרשויות על מותו של תינוק שנפטר בעת שהיה מצוי תחת טיפולה של מינקת בשכר. מטרת החוק, כאמור, היתה שמירה על חיי הילדים היונקים, והשגחה על תנאי הטיפול לו הם זכו.

ואולם, למרות ההתנגדות הגורפת להנקה בשכר בספרות הרפואית, המשיכו כ-50% מהאימהות הצרפתיות להימנע מהנקה אימהית, מספר שנשמר לאורך המאה ה-19 כולה עד ימינו, בו אחוז ההנקה האימהית בצרפת הוא מהנמוכים בעולם המערבי.[22]  יתר על כן, חוק רוסל לא שינה את אחוזי השימוש במיניקות, כפי שעולה ממילון רפואי מ-1879, בו טען המחבר כי: "צרפת היא המדינה היחידה שבה תעשיית ההנקה בשכר כה מאורגנת. בקרב בני עמים אחרים שולטת ההנקה האימהית, אפילו בקרב נשות המעמדות הגבוהים."[23] ואכן, דווקא בשליש האחרון של המאה, בתקופה של עליה בהתנגדות לשימוש במיניקות, הללו הופיעו ביצירות אמנות רבות.

 

מעסיקים ומועסקות: הורים ומיניקות

ההורים שהשתמשו במיניקות בשכר השתייכו למעמדות שונים, וכללו מחד נשים מהבורגנות שרצו להתפנות לעיסוקיהן החברתיים, וויתרו על ההנקה האימהית מטעמי נוחות, תכנון המשפחה, לחץ של הבעל או יוקרה, וכן נשים ממעמד הפועלים העירוני שעבדו לפרנסתן.[24]  לעומתן, נשות הכפר העניות נאלצו לעתים קרובות להניק ילד זר להגדלת ההכנסות המשפחתיות,[25]  כפי שעשו גם רווקות עניות, שנטשו את ילדיהן הלא חוקיים בבתי מחסה וניסו להשתקם כלכלית באמצעות הנקת ילדי זרים.[26]

המיניקות מכל הסוגים התרכזו בעיקר בערים הגדולות בחיפוש אחר עבודה, ונעזרו לשם כך במשרדים מיוחדים שתיווכו בינן ובין ההורים, כפי שעולה מיצירה של של ז'אן ז'וזה פְרַפָּה (Jean José Frappa, 1854-1904) משנות ה- 1880, המתארת גברים בורגניים הבוחנים מיניקות בשכר.[27]  מרבית המשפחות נהגו לשלוח את ילדיהן לביתה של המינקת בכפר, הן בשל צפיפות תנאי המגורים בבתים העירוניים, והן משום שהאמינו כי אוויר הכפר יועיל לילדיהם ויעצב את בריאותם.[28] אולם לצד השימוש הרב במיניקות כפריות, היו גם משפחות בורגניות אמידות שחיפשו מינקת שתעבוד בביתן (nourrice sur lieu).[29] מיניקות ביתיות אלה, שנשכרו לרב לתקופה של שנתיים, אפשרו לאימהות הבורגניות ליהנות משני העולמות: הן נמנעו מהנקה, אולם בה בעת דאגו למתן חלב אם לתינוקותיהן, ואף יכלו להשגיח עליהם ועל המינקת המטפלת בהם.

 

M. Miranda, At the Door of a Private Wet-Nursing Bureau, Le Monde Illustré,

November 7, 1874.

 

שני סוגי המיניקות – הכפריות והביתיות – מתוארות בהדפס שהופיע בעיתון Le Monde Illustré בנובמבר 1874 (תמ' 2), המתאר אותן ללא ביקורת, למרות ההתנגדות הרפואית והממסדית לנוהג זה.[30] על אף שתוויהן הגסים של המיניקות המלאות שונים בתכלית מדמויותיהן המעודנות של הבורגניות המתוארות מימין, הן לא מתוארות בצורה שלילית כלל, אלא כתיעוד פשוט של מציאות מקובלת. יתר על כן, הדמיון בין המינקת משמאל ובין דמותה הסימבולית של הקריטס,[31] המטפלת אף היא בילדי זרים ומייצגת את אחת משלוש המעלות הנוצריות התיאולוגיות, מרמז על יכולות הטיפול של אימהות שכירות אלה, וכך מקנה להן פן חיובי. מימד דתי דומה עלה כבר בתיאורי המיניקות במאה ה-18, כפי שעלה מהיצירה השיעור הראשון באחוות אחים של אטיאן אוברי (Étienne Aubry, 1742-1781) מ-1776,[32] שתיאר את החיבור ההרמוני בין אם החלב ובין אם הדם במתכונת דתית גלויה, כאזכור למפגש בין מריה וישו ובין אלישבע ויוחנן התינוק. ביצירתו תיאר אוברי את היחסים השלווים הנרקמים בין התינוק והוריו השכירים (המינקת ובעלה) לבין הוריו ואחיו הביולוגים הבאים לבקרו. עצם תיאור הביקור מעיד על חשיבותו של התינוק עבור הוריו, שכן מחקרים שונים הראו כי הורים רבים נמנעו מלבקר את ילדיהם המרוחקים במשך כל שנות שהותם בכפר, למרות המלצות הרופאים בנושא.[33] בנוסף, מראהו הדשן של התינוק מעיד על איכות הטיפול המסור לו זכה. אמנם, לבושן השונה של האם ושל המינקת מעיד בבירור על ההבדל במעמדן החברתי, וכך גם כיסוי גופה של האם הבורגנית לעומת חשיפת שדיה של המינקת הצעירה. אולם למרות הבדלי המעמד, שתיהן נראות צעירות ונאות, והן מפגינות באופן גלוי את אהבתן לילדים האחוזים בידיהן. נשיקתם של הילדים, הממוקמות במוקד הצורני והתוכני של הקומפוזיציה, מעידה על החיבור ההרמוני בין אם החלב ובין אם הדם, ומבטאת את האחווה בין שתי המשפחות. השוואת המינקת למריה מעידה על כך שאוברי לא ביקר כלל את מוסד ההנקה בשכר או את המינקת עצמה, אלא להפך – האדיר אותם. למרות בולטותה של האם ההדורה ביצירה, הרי שפניה הנאות של המינקת, בגדיה הפשוטים והכובע הלבן הממסגר את פניה, הופכים אותה לדמות אידיאלית בעלת צביון נוצרי ברור.

 

Nurse's diploma of excellence (Diplôme pour une nourrice: Mme.

Thieblot, nourrice à Brassy), c. 1898-1901. Private collection.

 

גישה זו המשיכה גם בשלהי המאה ה-19, כפי שעולה מתעודת הוקרה למינקת מצטיינת (תמ' 3) המתוארת באידיאליזציה בדמות הקריטס כשהיא יושבת למרגלות פרוטומה של דוקטור רוסל, יוזם החוק, המחליף את דיוקנו של רוסו, וכך מעיד על המדיקליזציה של ההנקה.

 

 

המינקת כאם שניה – ההנקה בשכר במאה ה-19

ההנקה בשכר תוארה בצורה אוהדת באותה תקופה ביצירות רבות נוספות שתיארו את המיניקות כחלק אינטגרלי מהמארג המשפחתי והחברתי בפריס המתחדשת, ואף ראו בה סמל סטטוס הקשור בקשר הדוק למעמדה הסוציו-אקונומי של המשפחה הבורגנית במאה ה-19.

היבטים אלה עולים מיצירתו של אדגר דגה המתארת את המינקת של משפחת וולפיסון (Valpiçon), שזה עתה סיימה להניק את בנם הנרי (Henri) בכרכרה המשפחתית באמצע שדות המרוצים.[34] בדומה ליצירתו של אוברי ולצילומים מהתקופה, גם ביצירה זו מתוארת מערכת יחסים הרמונית בין האם הביולוגית ובין אם החלב, המלוכדות יחד מתחת לשמשייה עם התינוק הישן. בשונה מהניכור שאפיין את מרבית תיאורי המשפחות ביצירותיו של דגה, ביצירה זו דמותה של המינקת היא הגורם המלכד את המשפחה, והיא זו שמאפשרת לאם הבורגנית, שמנועה מלחשוף את גופה בציבור, ליהנות מחיי חברה ובילוי. הדמיון בין המינקת ובין רישום של מריה וישו שדגה העתיק ב-1857,[35] מעיד אף הוא על יחסו החיובי למינקת בשכר, ולא על ביקורת כנגד נוהג זה.

 

Edgar Degas, A Wet-Nurse in the Luxembourg Gardens (Une nourrice au jardin du Luxembourg), 1875, oil on canvas, 65 x 92 cm. Montpellier, Musée Fabre.

 

הדמיון למריה לקטנס עולה גם מיצירתו של דגה מינקת בגן לוקסמבור מ-1875 (תמ' 4), זאת על אף שבגדיה ושדה החשוף מעידים על זהותה. בשונה ממרבית תיאורי המיניקות בשכר שצוירו בעבר בבתיהן,[36] במחצית השניה של המאה ה-19 תוארה המינקת בטבע העירוני. שינוי מיקום ההנקה בשכר נבע מההבדל בין מינקת כפרית ובין מינקת ביתית, ואף שיקף את הספרות הרפואית שהמליצה על טיול יומי של המיניקות והתינוקות בכל מזג אוויר, למען בריאותם של השניים.[37] אולם לצד הבדלים אלה, השינוי שיקף את התמורות הרבות ביחס לטבע העירוני בתקופת האימפריה השניה, בה שינתה פריס את חזותה והפכה לעיר מלאה בגנים ציבוריים.[38]

ואכן, ברבע האחרון של המאה תוארו המיניקות בגני פריס כסמל סטטוס בורגני אשר היווה חלק אינטגרלי מהחיים העירוניים של התקופה. בגדיהן היחודיים, שכללו שמלות בעלות כפתורים בחזית הניתנות לפתיחה קלה, וכובע ממנו השתלשלו סרטים ארוכים, זיהו אותן בבירור, וכך העידו על מעמדה הסוציו אקונומי של המשפחה אצלה עבדו.[39] דמויותיהן הפכו לחלק אינטגרלי מתיאורי העיר פריס, והן הופיעו ברבע האחרון של המאה ה-19 בצילומים, איורי אופנה, הדפסים וציורים רבים (ראו למשל תמ' 5), שתיארו אותן ללא כל ביקורת.

 

 

Anonymous, A Stroll in Champs-Elysées, c. 1900,  photograph. Chaalis, Musée Jacquemart-André.

 

באותה עת תוארו גם המיניקות הכפריות באהדה רבה, כפי שעולה מהיצירה לואיז קאטל, מינקת של אלפרד פיליפ רול (Alfred Philippe Roll, 1846-1919) מ-1892 (תמ' 6), המהווה שיא ביחס האוהד למקצוע זה בתארה את המינקת כדיוקן של ממש. הדגשת זהותה האינדיוידואלית של המינקת, המנוגדת ליתר תיאורי ההנקה בשכר שנעשו לאורך המאה, מזכירה את דיוקנותיהן של המיניקות של יורשי העצר,[40] אשר זכו לחשיבות בשל מעמדו של התינוק שהן היניקו, ואף זכו לרוב לתוארי אצולה בתום שרותן. מתן שמה של מינקת פשוטה, שלא היה מקובל כלל, יצר אפוא חידוש ממשי, והדגיש את יחס הכבוד של האמן לזהותה האישית והמקצועית.

 

Alfred Philippe Roll, Louise Cattel, Wet-Nurse (Louise Cattel, nourrice), 1892 (Salon de la Société Nationale des Beaux-Arts, no. 989, 1894), oil on canvas, 157 x 74 cm. Lille, Musée des Beaux-Arts.

 

המינקת הביתית והחייל – מיניות ומעמד נמוך

יחד עם זאת, במקביל לתיאורים אוהדים אלה שהוצגו בסלונים הפריסאים בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה העשרים, צוירו מספר הדפסים וקריקטורות שהאירו את המיניקות הביתיות באור שונה לחלוטין. בניגוד לאמנות הגבוהה שהתקבלה על ידי מוסדות האמנות הרשמיים של צרפת, יצירות פופולריות אלה הדגישו את מעמדן הנמוך של המיניקות בשכר ואת נגישותן המינית, וכך חתרו תחת אותו פתרון אידיאלי לכאורה שאומץ על ידי נשות הבורגנות במטרה לזכות בחופש מהנקה מבלי לוותר על השהות עם ילדיהן. מצבן המשפחתי של המיניקות ודאי עמד בבסיס ביקורת זו, שכן בעוד שמרבית המיניקות הכפריות היו נשואות, הרי שכרבע מהמיניקות שעבדו בפריס היו רווקות צעירות שנטשו את ילדיהן ולפיכך היו נטולות מחויבויות משפחתיות וכך יכלו לחיות בבתי הבורגנים שהעסיקו אותן.[41]

 

 

המודעות לסכנות האורבות למיניקות המטיילות לבדן בחוצות העיר עלתה מתיאורים חוזרים ונשנים של חיילים המנסים ליצור קשרי קרבה עם המיניקות העירוניות השוהות לבדן בגן הציבורי. קריקטורות אלה, שנעשו משנות ה-1870 ואילך – במקביל חקיקת חוק רוסל – התמקדו במפגשים בעלי צביון מיני בין מיניקות ובין חיילים, כדוגמת הקריקטורה של שאם (Cham), שמו הבדוי של שארל אָמֵדֵה דה נואֵה (Charles Amédée de Noé, 1818-1879), המתארת מינקת שיושבת עם תינוק על ספסל בגן בעת שחייל צרפתי גוהר לעברה ואומר: "את לא מצביעה, עלמתי? גם אנחנו לא! זה ודאי מקרב בינינו" (תמ' 7).[42] משפט חיזור זה אשר לכאורה יוצר חיבור מיידי בין השניים, מעיד דווקא על זרותם, שכן אין ספק כי החייל ידע היטב כי נשות צרפת היו מנועות מלהצביע לבחירות, כשם שחיילים (שאינם אזרחים מן השורה) לא יכלו לעשות זאת.[43]

 

Cham (Charles Amédée de Noé), "Aren't you voting, miss? Neither are we! That must bring us closer“ ("Vous ne votez pas, mademoiselle? Nous autres non plus! Ça doit nous rapprocher"), c. 1870, lithograph. Private collection.

 

סצנה דומה מתוארת גם בקריקטורה המינקת מ-1874 של ז'ורז' ברטל (Georges Bertall, 1820-1882), המתארת מינקת היושבת ומיניקה, בעת שהחייל הצרפתי היושב לצידה מימין מסתובב לעברה ואומר: "הנה בורגני קטן שמקבל מנת קרב קטנה ויפה! אל תראי זאת כפקודה, אך האם יש מספיק לשניים, בת עירי?".[44] בדומה לעמיתו מהקריקטורה של שאם, גם ביצירה זו מנסה החייל לחזר אחרי המינקת באמצעות הדגשת נקודות הדמיון ביניהם. השימוש במילה payse (בת מולדת) מבהיר כי החייל, כמו המינקת עצמה, אינם פריסאים ונקלעו לעיר הרחק ממקום הולדתם. יחד עם זאת, למרות הפניה החברית לכאורה, עולה ממנה נימה של סמכות ואיום המדגישה את הסכנות האורבות למיניקות המבלות לבדן בגינות העיר.

סצנה דומה מתוארת גם בהדפס מ-1894 של אלפרד רול, המתאר את המינקת הביתית בגן הציבורי כשחייל צרפתי פשוט, המשתייך כמו קודמיו לחיל הרגלים, עומד מאחוריה כשידיו על מבושיו ומביט בה בעיון על מנת לראות את שדיה החשופים.[45] ביצירה זו רול אינו מבקר את המינקת עצמה – היא ממלאת את חובותיה במסירות, ומיניקה את התינוק בחיק בטבע בתשומת לב רבה. אולם ההבדל בינה ובין המינקת הכפרית שהוא הציג בסלון באותה שנה, מרמז על ביקורתו ביחס לשימוש במיניקות עירוניות, הנאלצות לשהות לבדן בגני העיר.

סכנות אלה תוארו בגלוי בקריקטורות נוספות שתיארו את היענותן של המיניקות לחיזורים אלה, כדוגמת זו של שאם המתארת מינקת שמתייפחת בעצב לנוכח פלוגת החיילים העוזבת את העיר, ואומרת לחברתה: "זו לא תועבה מצד הממשלה, שנותנת לך לטעום את אנשי הצבא ואז לוקחת אותם ברגע בו את כבר לא יכולה להסתדר בלעדיהם" (תמ' 8).[46] 

 

Cham (Charles Amédée de Noé), "Isn't this a horrible act by the government! Giving you a taste for these soldiers and then taking them away just when you can't do without them“ ("Si c'est pas une horreur au gouvernement! Vous faire venir le goût de ces militaires-là et vous les retirer au moment où vous ne pouvez plus vous en passer"), c. 1870, lithograph. From: Les Grimaces du jour: Album de 60 caricatures de Cham, Paris, n.d.

 

ביקורת דומה עולה גם מקריקטורה של אבל פייבר (Abel Faivre, 1867-1945), המתארת מינקת כעורה ומשופמת אשר יושבת על ספסל לצד מחנה צבאי, כשמאחוריה חבויים חיילים המקווים לראות את שדיה, ומתבוננת במבט מפוחד בקצין היושב לצידה ושואל:  "אמרי נא לי מה רוצה ממך הגדוד שלי".[47] מיניותה של המינקת עולה בבירור גם מהקריקטורה השרב הראשון של לואי לגרן (Louis Legrand) מ-1900 בקירוב (תמ' 9), שמתארת מינקת צעירה ונאה אשר יושבת בגן ציבורי – אשר נראה כמו גני הלוקסמבור – כשחולצתה פתוחה וחושפת את שני שדיה, זאת למרות שהתינוק שלצידה לא נראה רעב. מימין צועד מאחוריה חייל צרפתי העוצר את כלבו מלממש את תאוותיו, ומביט בה בענין. כפתורי מעילו פתוחים חלקית, שלא כמקובל, וברור כי הוא מעוניין לגשת למינקת המינית, המזניחה את התינוק ומותירה אותו בעגלתו במקום להחזיקו בזרועותיה.

 

Louis Legrand, The First Heat Wave (Premiers Chaleurs), c. 1900, lithograph. Paris, Bibliothèque Nationale.

 

נשאלת השאלה מדוע השתנה היחס למיניקות באמנות הפופולרית בשליש האחרון של המאה ובראשית המאה ה-20, זאת למרות שבאותן שנים המשיכו לתארה באור חיובי ואוהד באמנות הגבוהה. שאלה זו מוחרפת לנוכח יצוגים מוקדמים של המיניקות בקריקטורות מן המחצית הראשונה של המאה ה-19 כדוגמת ההדפס מימין הלקוח מהספר המטפמורפוזות של היום של הקריקטוריסט ז'אן איניאס איזידור ז'רר (Jean Ignace Isidore Gérard, 1803-1847) הידוע בכינוי גרונוויל (Grandville) מ-1829.[48] היצירה מתארת את המפגש בין מינקת בעלת ראש של עז, ובין אב דמוי צבי האומר לה: "בואי, בואי מינקת" בעת שהוא מחזיק בגאווה ניכרת תינוק בעל ראש של גוזל הפוער את פיו ברעב. על אף שפנייתה הנימוסית של המינקת לאב הגאה במשפט "אלי, כמה הוא דומה לאדוני!" מעידה על צביעותה, הרי שדמותה מעוצבת על פי שלושת הקריטריונים העיקריים שהוזכרו בספרות הרפואית: מראה חיצוני, התנהגות, ואיכות החלב. מבנה גופה בינוני, בגדיה נקיים ומסודרים, ראשה דמוי העז מעיד על איכות חלבה, ואין בהתנהגותה כדי להעיד על מיניות יתרה שעלולה לסכן את התינוק.

ניתן לטעון כי תיאורים אלה היו חלק מתפיסה רווחת וכללית יותר של נשים עובדות ממעמדות נמוכים שתוארו בצורה מינית בעשורים האחרונים של המאה ה-19 בקריקטורות ובהדפסים פופולריים. ביצירות אלה תוארו נשים עובדות ממעמד הפועלים (כדוגמת כובעניות, זבניות, כובסות ומגהצות) כשהן צועדות ברחובות מפוקפקים של פריס ומושכות אחריהן גברים בורגניים אמידים בצורה מינית בעליל.[49]

ואולם, למיניקות בשכר היתה חשיבות אחרת בחברה הצרפתית בשלהי המאה, שכן בשונה מכובעניות או כובסות, הן נגדו את האדרת האימהות בתקופת הרפובליקה השלישית, שהתבטאה בין היתר בעשרות יצירות שתיארו הנקה אימהית. ואכן, תיאור המפגשים המיניים של המיניקות ובין החיילים, שהחל במקביל לחקיקת חוק רוסל, ביטא ישירות את איומי הרופאים, שדרשו מההורים ללוות את המיניקות לטיוליהן מחשש פן בדידותן תגרום להן לנהל מפגשים מיניים שעלולים לגרום למחלות מין או להריונות לא רצויים שיפגעו בהנקה.[50]

אולם ההתאמה לביקורת הרפואית דווקא בשלהי המאה נבעה לדעתי גם מעליית כוחו של מתחרה חדש, שתרם לערעור מעמדה של המינקת – הבקבוק. ואכן, גילוייו של פסטר, שהפכו לנחלת הכלל בעשור האחרון של המאה ה-19, אפשרו הזנה חלופית בטוחה וזולה יותר במסגרת הבית, שהביאו להיעלמותה ההדרגתית של המינקת מהאמנות ומהמציאות במאה ה-20. פיתוח בקבוקים נוחים לשימוש, שהוצגו בתערוכות העולמיות של 1889 ו-1900 בביתנים מיוחדים,[51] הקל אף הוא על הזנה מסוג זה, וההזנה מבקבוק הפכה לחלופה העיקרית להנקה.

 

הבקבוק והמדיקליזציה של ההנקה

בבחינת הספרות הרפואית שנכתבה בשלהי המאה, עולה כי על אף שרופאים עדיין העדיפו הנקה אימהית, הם טענו כי הזנה סטרילית מבקבוק שנעשית בבית התינוק עדיפה לעין ערוך על שליחתו למינקת מרוחקת.[52]  ואכן, המוסד טיפת חלב (Goutte de Lait) אשר הוקם ב-1892 לרווחת ילדי צרפת, דאג להפצת מנות נדיבות של חלב מפוסטר לנשים שלא היניקו את ילדיהן, כפי שמתואר בטריפטיכון של ז'ול זו'פרואה (Jules Jean Geoffroy, 1853-1924),  המתאר את המוסד בשכונת בלוויל בפריס (תמ' 10).

 

Jules Jean Geoffroy, Dr. Variot's 'Drop of Milk' in Belleville: Weighing, Consultation, Distribution of Milk ( La Goutte de Lait au dispensaire de Belleville du Dr. Variot: La pesée, la consultation, la distribution du lait), 1901 (Salon 1903, no. 769), oil on canvas, 256 x 303 cm. Paris, Musée  de l'Assistance Publique.

 

בבחינת כתביו של מקים המוסד, דר' גסטון פליקס ואריו (Dr. Gaston Félix Joseph Variot), המתואר בפנל המרכזי כמעין קדוש חילוני המטפל בילדי המולדת, ניתן לראות את תרומתם של הרופאים בראשית המאה ה-20 למעבר להזנה מלאכותית. על אף שספריו צידדו בגלוי בהנקה האימהית, כפי שהיה בעבר,[53] הרי שחידושיו עמדו למעשה בעוכריה. בספריו פירט ואריו את כמות החלב הנדרשת לתינוק בהתאם לגילו, וטען כי בדיקה קפדנית של העליה במשקלו של התינוק עם תום ההנקה, בהתאם לטבלאות המפורטות שנלוו לכתביו, תבטיח את התפתחותו התקינה.[54] גישה זו תרמה לקיצה של ההנקה, שאינה מאפשרת לאמוד את כמות החלב שהתינוק ינק. יתר על כן, המלצתו של ואריו להשלים את ארוחותיהם של תינוקות רזים מדי באמצעות בקבוק,[55] גרמה אף היא לירידה בכמות החלב וסיכנה את המשך ההנקה.

היריבות בין המינקת ובין הבקבוק עולה משתי עדויות ויזואליות מ-1900 בקירוב. בקריקטורה שיצר אבל פייבר מתוארת נקודת מבטה של המינקת כבדת הגוף, המנסה לחטא את שדה המלא בסיר מלא מים רותחים באומרה: "הו! הילדים האלה! ... עם חלבם המורתח!".[56] בנסותה להתחרות בסטריליות של הבקבוק, מעידה מינקת זו על המעבר להזנה מלאכותית, שהגיע לשיאו בשנות ה-1960, ורק בשלהי המאה ה-20 פחת במידה רבה ופינה את מקומו להנקה אימהית. נקודת המבט ההפוכה עולה מאחד מדפי קטלוג מכירות של בקבוקים שעיצב דוקטור רובר, המתאר שני בקבוקי זכוכית המכונים המיניק רובר (le Nourricier Robert).[57] התווית מאזכרת את מקור ההזנה אשר היה מקובל בעבר – המינקת, אולם הרופא מחליף את מינה והופך את בקבוקו לתחליף זכרי למינקת האנושית. תחלופה זו מעידה על המדיקליזציה של ההנקה, אשר מאבדת בחסות הרופא הבקיא את מאפייניה הנשיים הבלעדיים, והופכת להזנה גברית.

 

 

סיכום

במאמר זה בחנתי את השינוי שחל בתיאורי המינקת בשכר במחצית השניה של המאה ה-19, אשר נעה מקבלה והאדרה, לארוטיזציה וביקורת. שינוי זה נוגע גם בסוגיית הקשר בין האמנות ובין ההמלצות הרפואיות, אשר הגיעו לעמק השווה בשלהי המאה, אחרי שנים של נתק בין השניים. ואכן, נראה כי ערעור מעמדה של המינקת בשלהי המאה נבע במידה רבה מהפיתוחים הרפואיים שיצרו אלטרנטיבה זולה ובטוחה להנקה בשכר. סוגיה זו מעלה נקודה מעניינת נוספת, הנוגעת לסיבה בשלה הסכימו נשות צרפת לאמץ את עצות הרופאים דווקא בשלהי המאה. בשונה מהדרישה להנקה אימהית, שלא בהכרח התאימה לכל הנשים, פיתוח הזנה מלאכותית בטוחה הצליחה לחדור לפרקטיקות יומיומיות של הזנת תינוקות, שכן היא איפשרה לאימהות להזין את ילדיהן בעצמן מבלי לוותר על חיי משפחה ובילוי מחוץ לגבולות הצרים של הספירה הביתית.