עיצוב דמות
הדמויות הגרוטסקיות של ליאונרדו דה-וינצ'י
הערה הכתובה בכתב יד מהמאה ה-16 מכתירה רישום מסויים בשם "לאונרדוס וינצ'וס (הכיתוב מופיע בגיר אדום), דיוקן-עצמי בגיל מתקדם (הכיתוב מופיע בפחם)", לכן ההסבר כי מדובר בפרוטרט-עצמי של לאונרדו במהלך שנות חייו האחרונות היה מקובל באופן כללי בימינו. הדבר מזכיר את מילותיו של ג'יאנלופו לומאזו מסוף המאה ה-16: "שיערו וזקנו של לאונרדו היו כה ארוכים וגבותיו כה סבוכות שהוא נראה כרעיון מוחלט של חכמה נשגבת". למרות זאת, במונחים סגנוניים, כולל בדיקות מעבדתיות, הרישום מתוארך כנראה לפני 1500, מה שאומר שזה לא יכול להיות דיוקן-עצמי (לאונרדו שנולד בשנת 1452 היה אז בשנות הארבעים לחייו).
רישום אחר לעומת זאת, מתאר כמעט בוודאות את לאונרדו דה-וינצ'י כפי שהוא נראה במהלך עשר השנים האחרונות לחייו. עדינות הרישום מובילה אותנו להניח כי הגיליון הוא העתק קפדני של פורטרט עצמי של לאונרדו. נראה שהוא נוצר על ידי מישהו מחוגו הקרוב, ייתכן שעל ידי תלמידו האחרון, פרנצ'סקו מלזי. במאה ה-16, נעשה שימוש בהיטל פרופיל זה, או בדומה לו, כמעט באופן בלעדי כמודל לתיאור של לאונרדו.
אימרתו העיקרית של לאונרדו בקשר לציור נוגעת לאדם: "לצייר טוב יש שני נושאי ציור, האדם וכוונת נשמתו. הראשון (תכונות חיצוניות) הוא קל, האחרון (תכונות פנימיות) קשה. הצייר הטוב אמור לייצג את כוונת הנשמה על ידי יציבות ותנועת האיברים (אברי הפנים). ידע זה אמור להירכש באמצעות הצפייה בפשוטי העם בני השכבות הנמוכות, בגלל שדרך התנהגותם טבעית יותר מאשר של אנשים בדרג אחר."
רישום נוסף שלו המתאר ראש בפרופיל, מכיל רשימות הנוגעות בפרופורציות, כגון: "גובהה של הדמות הוא שמונה ראשים". לאונרדו לא יצר רק מערכים ללימוד הפרופורציות של הראש האנושי, אלא גם טבלה בה הוא ציין את כל הסוגים האופייניים לתיאור אפים. בהתאמה, הוא שילב מגוון צורני של מצחים וסנטרים כמו גם סוגים שונים של אפים ופיות. בהתאם לחקר איברי הראש, לאונרדו סגנן צורות נבדלות של איברי הפנים ולמד אודות השפעתם על מראה ואופי הדמות המוצגת ברישום. הוא השתמש בצורות נבדלות של פנים, שחושפות טיפוסים מסויימים, לחקר הדמויות.
קיימים מספר רישומים בהם לאונרדו תיאר והגזים את הדמויות כמו קריקטורה. חלק מרישומי הראשים הקריקטוריסטיים מוערכים כהעתקים שנעשו על-ידי אמן שהייתה לו גישה לרישומים של לאונרדו. אופי הנחת הקווים ברישומי דיו אלו, חסרות את החיות שמאפיינת את רישומיו של לאונרדו.
לאונרדו דה-וינצ'י, רישום של חמישה ראשים, 1494
עד לאחרונה היה בלתי אפשרי למצוא הסבר משכנע לחמשת הטיפוסים המופיעים ברישום. הדמות הלובשת זר דפנה אמורה להיות פורטרט והיא הדמות העיקרית בקבוצה. היא מוצגת בפרופיל, התנוחה הסטאטית והמכובדת ביותר באותה התקופה והדמויות האחרות ערוכות מסביבה. לאונרדו הבין שהטיפול בחלקים הנעים של הפנים, כגון הגבות, העיניים והפה, מהווה דרישה מוקדמת להבעת מגוון רגשות, כמו צחוק, בכי, כעס ופחד. מלאכת ההרכבה הקבוצתית של חמשת הראשים על הנייר, מראה עד כמה התנועתיות בפניהן של הדמויות מסביב לפה ולסנטר מקבעת את ההבעה. מראה הפה הפתוח שברקע מרשים במיוחד ביחס לדמות המכובדת הניצבת בפרופיל בחזית.
אפשר לראות בכל אלה חיפוש אחר הטבעי והאמיתי, אחר הדבר העומד בפנינו ללא מסיכות, ללא מתווך המטשטש ומרכך את ההתבוננות ואף יותר מכך: ניסיון ללכוד את החיצוני המרמז על הפנימי. כלומר, איברי הפנים הרשומים בצורה דינאמית ומעוותת, הם לכאורה אמיתיים ונכונים יותר מאיברי פנים הרשומים בצורה נורמאלית, כי הם מציגים בד בבד גם את חיצוניותו של האובייקט וגם את פנימיותו, ללא כל עמעום, הסוואה או תחפושת.
"החרצופים" - סדרת הבובות החברתית-פוליטית הראשונה של הטלוויזיה הישראלית
בשנת 1993 עמדתי לסיים את לימודי במחלקה לעיצוב גרפי ב'בצלאל' והייתי אמור להכין פרויקט גמר. באותם הימים, בהיותי סטודנט, עבדתי בין היתר כצייר פורטרטים בעיתון 'העולם-הזה'. המונח 'עבדתי' הוא אולי לא כל-כך מדוייק, כי המשרה היתה צנועה וחלקית עד מאוד. ציירתי עבור העיתון את מנהיגי ערב ואישים נוספים. חשבתי שניתן להמשיך בכיוון של פורטרטים גרוטסקיים ובה בעת להרחיב מעט את היריעה, בכדי להפוך את העבודות למשהו שמתקרב לפרויקט גמר כהלכתו. היות והייתי עדיין תלמיד באקדמיה, זכרם של שיעורי תולדות האמנות היה עדיין נהיר וברור בעיני והיטב הייתה חקוקה בראשי תקופת הרנסאנס על אמניה הווירטואוזיים והתחושה הנפחית שהם הקנו לעבודותיהם. זכרתי את עבודותיו של לאונרדו דה וינצ'י ואת הראשים הגרוטסקיים שהוא יצר לפני כחמש מאות שנים. חשבתי, כי אם אני אמצא בספר מסוים את העתקי הראשים הללו ואעמיד אותם לפני בשעה שאני מצייר, אוכל להיות מושפע ולהיכנס לאווירה, בדרך זו או אחרת.
בהיעדר נגישות לאינטרנט באותה התקופה, היה לי אוסף תצלומים של דמויות פוליטיות אותם גזרה אמא שלי מעיתוני הבוקר (למקרה ומישהו יתן לבן שלה עבודה). התצלומים הגזורים, רובם תצלומים דהויים בשחור-לבן או רוויי צבעי-דפוס, שמשו אותי להכנת הקריקטורות ל'העולם הזה'. לקחתי את גזרי העיתונים המצולמים ופיזרתי אותם על שולחן העבודה. חיפשתי ומצאתי בספריה של בצלאל ספר ובו העתקי עבודות של לאונרדו, פתחתי אותו בעמוד המתאים, העמדתי אותו על השולחן מולי והתחלתי לעבוד.
רישומי הכנה של יצחק רבין, סקיצה לפרוייקט גמר, בצלאל, 1993
ניסיתי להפוך פנים אותם הכרתי מעל מסך הטלוויזיה ומדפי העיתון, לקריקטורה. התבוננתי בתצלומים, מנסה להבין את הדמות, לחפש זרימה מסוימת, לפרק אותה לגורמים ולהרכיב אותה מחדש, להגדיל במעט את האלמנטים הבולטים שנמצאים בה ולהקטין את הנחבאים. לרווח את המרחקים הגדולים בין איברי הפנים ולצמצם את המרחקים הקטנים. ניסיתי לקלוט את ההבעה הפנימית. הרגשתי כי יש דבר מה הנמצא בתוך הדמות ואני צריך לחשוף אותו, לחלץ אותו בזהירות ובעדינות החוצה. תוך כדי ציור גיליתי להפתעתי, שאני מתאחד עם הדמות, מעווה את פני ומחקה את הבעתה (לעיתים, תוך כדי הרישום עצמו, גם שמעתי את עצמי מדבר בקולה של הדמות, מחקה בלי משים את טון דיבורה וחוזר על מילים מסויימות שהיא נוהגת לומר). בתחילה הכנתי את הסקיצות, אותן הראיתי למנחה הפרויקט שלי, מישל קישקה. לאחר-מכן, כשהסקיצות היו פחות או יותר מוכנות, ישבתי אל מול ספר שחור וחדש בעל דפים לבנים ובוהקים והעתקתי לתוכו בקפידה ובשקדנות, בקו קונטור עדין, את הסקיצה הסופית.
רישום של שולמית אלוני, פרוייקט גמר, בצלאל, 1993
בעיפרון עופרת פשוט ומחודד עד מאוד, ישבתי להצליל את הדמות. עבדתי על איור כל דמות, שגודלה כשבעה עד עשרה סנטימטרים, עשרים וארבע שעות נטו כמעט. ניתן להעריך כי עבדתי במשך יום וחצי על כל דמות, עם הפסקה לשינה באמצע. כך אחת-עשרה פעמים רצופות.
האיור הראשון בפרויקט הגמר שלי בבצלאל ובובת ה'חרצופים' השנייה שנוצרה, אחרי זו של יצחק רבין, הייתה הבובה של שולמית אלוני. לפרויקט הגמר ציירתי אותה כקדושה מעונה העולה על המזבח כשהיא כפותה בטליות ובתפילין. מבטה בעל העין העצומה למחצה, מתנשא מעט ונוסק אל עבר השמיים לכיוון האל שהיא לא מאמינה בו. תרמה לכך העובדה שהוצאתי את סנטרה קדימה. תלתלי העיפרון שלה צוירו בקפידה, תלתל אחרי תלתל.
איור הדיוקן הוא שדה סגור של כוחות. כאן ארבעה מדומים, מצטלבים זה עם זה, יוצאים זה לקראת זה ומעוותים זה את זה. אני רושם את שולמית אלוני בעיפרון מחודד ומנסה להפוך אותה בעת ובעונה אחת למי שהיא מאמינה שהיא, מי שהיא רוצה שזולתה יחשוב שהיא, מי שאני סבור כי היא ואת כל אלו אני מנסה להכיל במה שאני משתמש בו (הציור המעוות) בכדי להציג את מלאכתי. בכל אותו הזמן, כפי שלימד אותי לאונרדו, אני מנסה להעביר לא רק את החיצוני והתיאטראלי בלבד, אלא גם את הפנימי.
חברת ההפקה הישראלית 'מימד' התרשמה עמוקות מסתבר, מ'הספיטיג אימאג', סדרת טלוויזיה בריטית שעסקה בסאטירה פוליטית וחברתית ובובות גרוטסקיות שימשו בה בתור שחקנים. היא עניינה את 'טלעד', אחת מזכייניות הערוץ השני, בדבר הפקת סדרה טלוויזיונית סאטירית בה יככבו בובות של פוליטיקאים ואנשי חברה ישראלים. לשם כך היו דרושים לה בין היתר קריקטוריסט, פסל ובונה בובות. הדברים התגלגלו, הם ראו את העבודות שלי מתערוכת-הגמר והחליטו שאת הציורים האלו בדיוק הם צריכים (אני מניח כי הם גם חשבו כי היות ואני צעיר בתחום, זה לא יעלה להם ביוקר). הרישום הראשוני אותו הכנתי, הקריקטורה בעלת שני ההיטלים, פנים וצד, הועברה לבונה הדגמים.
מיכאל נזריאן, בובות של שולמית אלוני, החרצופים, 1995
ברחוב ארוך ומתפתל, הנקרא בשם אורלוב והמגיע לתחנה המרכזית של פתח-תקווה, היה גר הפסל ובונה הדגמים מיכאל נזריאן. הייתי מגיע אליו בלילה בעיקר. הוא היה גר בדירה אפלה, עירומה מרהיטים כמעט, יחד עם אימו, אשתו וביתו הקטנה. בחדר המרכזי בדירה, חדר גדול וקודר, עמד כן ועליו דמות פסל מכוסה במגבת רטובה. נזריאן היה אדם מזוקן, קטן קומה, נעים סבר. שנה לפני תחילת העבודה על ה'חרצופים', הוא עלה לארץ מארמניה, שם ניהל משך זמן אקדמיה לפיסול. תחילה הוא היה מפסל גולגולת. עליה הוסיף בפיסות חמר קטנות את השרירים המונחים ממעל. לאחר מכן החליק את החימר בכדי ליצור טקסטורה חיצונית הדומה למרקם של עור. "שנים למדנו" כך אמר, "את מבנה הפנים, הגולגולת, כל אותם שרירים הנמצאים תחת העור". הפסלים, אכן נראו חיים. פסלי חימר מביעים, מביטים, משתאים. ניתן היה להבחין בבירור כי נמצא דבר חי, נושם, מתחת לחימר עצמו.
היות ולא צפיתי באופן אדוק בסדרה, לא עקבתי אחר מעלליה של הבובה שולמית. מכרי המועטים, אלה השכנים מגוש הימין, החברים היושבים בסמוך לי ביציעי הכדורגל, שידעו (כלומר, קראו במקומונים) שעיצבתי את הבובות, לא הסתירו את שביעות רצונם. "עשית אותה מה זה מכוערת" הם צהלו לעברי ברחוב. לא הסכמתי איתם. חשבתי שקיים יופי אחר, עדין פנימי ושונה, אליו ניסיתי להגיע ברישום.
עזר ויצמן היה רגיש מאוד לדמותו החיצונית. לאורך אפו בעיקר. הקריקטוריסט זאב סיפר בזמנו שבשנת 1965 הוא נתבקש לצייר במסגרת עבודתו כמאייר ב'מעריב', פורטרט של ויצמן שכיהן כמפקד חיל האוויר דאז. הוא נאלץ לצייר את הקריקטורה על פי צילום ישן ובלתי מעודכן שהיה בארכיון העיתון. ויצמן לא אהב את התוצאה ובאמצעות הכתב הצבאי של 'מעריב' הוא זימן את זאב ללשכתו ונתן לו את כל "הזמן הדרוש" בכדי לצייר אותו מחדש, כשהוא משמש כמודל חי. בתום ישיבה של שעה בלשכת המפקד, יצא זאב עם למעלה מתריסר רישומים בבלוק הציור שלו. מתוך אלה הוא בחר את שלושת המוצלחים ביותר, העתיק אותם בטוש ושלח אותם לויצמן. כעבור מספר ימים הוחזרו הקריקטורות אל זאב באמצעות דובר צה"ל. על אחד מהם היה כתוב: "מפקד החיל בחר בזאת".
בציור שלי לפרוייקט הגמר בבצלאל עזר ויצמן לא היה בוחר. צריך לזכור כי בעברו הוא היה אדם רב פעלים: חבר באצ"ל, ממקימי חייל האוויר ומפקד החייל במשך שמונה שנים, סגן-הרמטכ"ל (הוא לא מונה לרמטכ"ל עקב עברו הפוליטי), שר הביטחון וכדומה. כשציירתי אותו לפרויקט הגמר, זה היה זמן מה קצר אחרי שעזב את תפקידו האחרון בממשלה, כשר המדע והטכנולוגיה וזמן קצר מאוד אחרי שהתפטר מהכנסת. הוא עמד בסוף דרכו הפוליטית. ציירתי אותו כאדם נרפה מעט, מבוגר, שיושב על כורסא ועוסק בתחביב של גזורי נייר, המסמלים את עברו. לאחר מכן הוא נבחר לנשיא המדינה והסתבך לא אחת בהצהרות פוליטיות ואחרות, תמוהות במקצת.
רישומי הכנה של עזר ויצמן, החרצופים, 1995
ב'חרצופים' הוצג עזר ויצמן, שהיה כבר נשיא המדינה, כזקן סנילי. הוא שנא את האיורים, סלד מהדמות ותיעב בצורה מוחלטת כל דבר שקשור לסדרה. שמחתי מאוד שהוא לא יכול להיכנס למטוס המסרשמיט ישן שלו, לעלות לאוויר ולחפש ולנסות לסגור את החשבון איתי או אולי יותר גרוע, עם נזריאן החביב. בשנותיו האחרונות, פניו היו תפוחות משהו, אולי בגלל תרופות שקיבל, אינני יודע. בכל אופן, אני ציירתי אותו עוד לפני שהתעגל והתנפח.
מהבחינה הטכנית, ההצללה העדינה של האור והצל בעבודות, יוצרת אשליה נפחית אשר מקנה לדמות הדמיונית שנוצרת, תחושה של ריאליזם הזוי ומוזר. יחד עם זאת, עם הגזמת המאפיינים באיור הגרוטסקי נוצרת תחושה של מלאכותיות מסויימת. הצופה המתבונן באיור מודע לכך שהדמות המתוארת על הנייר, על כל החצנת תכונותיה הפנימיות, מקורה אכן בדמיונו של האמן ונוצרת התחושה, כאילו הוא מתבונן בשעשוע חביב.
אז איפה טמונה האמת?
אולי כאן.
על זיכרון ועל אהבה
צילום ילדות, אמא וצחי בגן הילדים בבאר-שבע, 1966
כאן אני עומד עם אמא שלי בגן הילדים כשגרנו בבאר-שבע. תווי הפנים שלי עדיין רכים, אבל ניתן לשים לב למשקפי הקרן של אמא, אותן משקפיים שקיבלתי אני עצמי מספר שנים אחר-כך. בתמונות בהן אני בוגר יותר, ניתן לשים לב בפנים שלי, לסנטר המחודד, לשפה התחתונה המלאה המשתרבבת למטה, לראש דמוי המשולש (בתקופה שבה עדיין היה לי שיער).
פורטרט עצמי על מרפסת, עיניים, 2005
וזה איור מלפני מספר שנים, מתוך 'עיניים', כתב עת לילדים, בו התבקשתי לצייר יחד עם יוצרים אחרים (חלקם, כמו פרידל שטרן, כבר אינם בין החיים וחלקם כמו מישל קישקה, אבנר כץ ואחרים, יבדלו לחיים ארוכים אפילו משל פרידל), ובכן התבקשתי לצייר דמות ייצוגית ומאפיינת של ילד ישראלי (או אם לצטט פחות או יותר: "מהו ילד ישראלי עבורך?"). בחרתי את סוף שנות ה-60 וראשית שנות ה-70, בין שתי המלחמות, תקופת ראשית הזיכרונות שלי, כתקופה אותה אני רוצה לזכור.
אני חוזר לתקופה בה הייתי ילד וחושב על ילדה קטנה אותה אהבתי אז, בשם רונית, שאמנם הייתה חברה שלי תקופה מסויימת, אבל לא החזירה לי אהבה. אני חושב על הלילות בהם הייתי שוכב כילד במיטה, יוקד וקודח ומכוון את כל רצוני, את מחשבותי, למשהו גדול איום ונורא שיקרה, שיזעזע את המציאות הקיימת ויגרום לה לאהוב אותי. אני נזכר איך אחרי מספר שבועות, אבא שלה, צנחן מילואים נחמד, עדין וטוב לב, נהרג במלחמה. אני נזכר איך רונית נעלמת לי אט-אט מהראש וכל מה שנשאר בעצם זה האבא שלה. אני מביט בשביל ברחוב קרית-ספר 12 בראשון-לציון, מנסה לדמיין אותו פוסע בו לפני שנים רבות, בראשית חודש אוקטובר, כשהוא לבוש מדי צבא ירוקים ונושא תרמיל, וצער נורא אוחז בי ואינו מרפה. האם הוא עצר בסוף השביל, על סף המדרכה, והביט למעלה, אל הבית, בפעם האחרונה?
עשרים שנה בדיוק אחרי המקרה, סיימתי את לימודי במחלקה לעיצוב-גרפי ב'בצלאל' בירושלים, ועיתון 'במחנה' הזמין אותי לכתוב סיפור קומיקס בהמשכים. התנאי היה שלסיפור יהיה קשר, זיקה כלשהי, לצבא. היות והנושא האישי הוא שמדבר אלי בעיקר, וגם חייל קטן עד מאוד הייתי בעוונותי, החלטתי לשוב לעבר ולגעת באותה מלחמה. את אבא של רונית הנחתי לנפשו, ולקחתי במקומו את האבא שלי.
פרט מצילום ילדות, אבא וצחי בחתונה של שרגא השכן, 1971
החלפתי את השנה מ-73' ל-67', ושלחתי אותו לשדה הקרב, כשאני עומד על המרפסת מביט אל מורד הרחוב ומחכה באמונה עיוורת שדבר יקר אשר נעלם לך, זה המתרחק ממך והולך לאיבוד, יתגלה לנגד עיניך בדיוק במקום בו ראית אותו בפעם האחרונה. את האב, האבא שלי הפעם, השארתי שם, לא יכולתי להניח לו לחזור. בקומיקס לא ידוע מה קרה לו. האם הוא נפל בקרב? נלקח בשבי? ערק והיגר לארץ אחרת? בכל אופן, הילד הקטן, ממשיך לחכות לו, מביט בהתרחשויות ובאירועי הרחוב, ואט-אט עקב אי-שובו והיעדרותו של האב, מתפרק נפשית גם הילד, כלומר אני, ונעלם.
אני חוזר אל הקומיקס של עיתון 'במחנה'. קראתי לו 'צעצועים', לזכרם של צעצועי המלחמה איתם נהגתי לישון בלילה בעודי ילד קטן. במערכת העיתון קראו לו 'מקוצר', ואני הוספתי מתחת לכותרת בכתב זעיר, "קומיקס צבאי על זמן שעבר", או "קומיקס על הזמן שהולך ונגמר". אגב, הקומיקס נמשך שבועות וחודשים. אבל הוא לא הגיע אל סופו ושרדו ממנו רק פרקים בודדים. התחלתי אותו בגוונים של חומים ואפורים, והתעקשתי להכניס צבע אט-אט, בהדרגה, עם חלוף הזמן, ככל שהזיכרונות מתבהרים ומתחדדים. אבל עורכי העיתון היו קצרי רוח. הם רצו "הרבה צבע ועכשיו", דבר שהוביל לחילוקי דעות מסוימים. בפרק אחרי הפרק הנוגע בעניין השינה עם צעצועי מלחמה הישנים, והפחד כי אבא לא יחזור, אמא שלי גוררת אותי לפסיכולוגית שמנה ועגולה שניסתה לפענח מדוע אני ישן עם אותם צעצועי מלחמה. הפסיכולוגית ניסתה ללטף אותי אבל אני נזהרתי ושמרתי מרחק.
קומיקס 'צעצועים', במחנה, 1995
הנה עוד פרק נוסף ששרד מאותה התקופה בו אני מטיח ברצפה מטוס קרב ישן, אותו הביא לי סבא, אבא של אבא, מרוסיה, והשכנים יפה ומאיר פולק מלמטה, אשר שומעים את הרעש, בטוחים כי רעידת אדמה מתקרבת (זהו מאיר, וזוהי יפה, שחיו יחד עד שהתגרשו). בפרק הסיום שנאלצתי להקדימו, מביט המספר (כלומר אני) כאדם בוגר במקלות החלודים של מעקה המרפסת, ותוהה איך מהבמה העלובה והמתפוררת הזו, הוא ראה את הדבר המשמעותי ביותר שקרה לו ושינה בעצם את חייו.
אני ממשיך הלאה. בעודי עומד על המרפסת ומחכה לאבא, אני מביט בהתרחשויות הרחוב. אני רואה את אלונה, ילדה קשה ואלימה למדי, שהייתה מכה אותנו ומשליטה עלינו טרור בכיתות הנמוכות. בתמונת המחזור של כיתה א', היא מצולמת כשהיא מתעמתת עם דורון ומתלוננת בפני פנינה המורה.
פרט מצילום ילדות, אלונה בתמונת המחזור של כיתה ב', 1970
כאן אלונה כפי שצולמה בתמונת המחזור של כיתה ב', שימו לב לפוני הרחב שלה, לאף הנחוש ולמרווח עד השפתיים הדקות,
רישום של אלונה פלוס הפעלת דמות, פיל אנימציה, 2007
כאן היא מעוצבת כדמות בהכנה לאנימציה.
איור של חצר בית הספר, מתוך ספר ילדים שעדיין לא יצא לאור, 2001
כאן היא בועטת בכדורגל בעוצמה, ומנצחת אותנו, הבנים. באיורים אחרים היא רודפת אחרי רונן, ילד שמנמן ומגמגם, מתוך איור לספר ילדים שעדיין לא יצא לאור (ואולי גם לא יצא). בכל אופן, אני נמצא במרפסת למעלה והיא מאיימת עלי לא לרדת למטה ולעזור לו.
אל אלונה הצטרפו אלי מהקומה השנייה - זה עם האוזניים הכי גדולות בעולם שמסתירות את הכל, דני מקומה ראשונה - זה שיורה בציפורים, רעות - ילדה גמדה, מהקומה השנייה גם כן,
ואני - כפי שהמפיקים האמריקנים שייפו ושיפצו את דמותי, החליפו את שמי מיצחק (צחי) לז'אק, שיכתבו את פרקי הילדות שלי מחדש, וכל זה בצירוף של מספר שניות מקטע של פיילוט אנימציה, שנדחה לפני חודשים מספר (ואולי גם בצדק) על ידי ה-אם. טי. וי.
פורטרט עצמי כז'אק, מידלטאון, 2008
לא תמיד הדמויות המלוות אותי לקוחות מהאלבום המשפחתי. למשל, בספר חדש "סבתא מינה מבנימינה" של דתיה בן-דור, התבססתי על דמויות גרוטסקיות של אילוסטרציות דרום-אמריקניות משנות השלושים של המאה הקודמת. דתיה שנאה את הדמויות, לדעתה סבתא מינה (סבתא לשלוש-עשרה נכדים בפוטנציה, אגב) אמורה להיראות כמו דוגמנית עבר, או כמו ברבי מזדקנת, והחתול השמן והעצל אמור להיות חתול אתלטי דק-גזרה עם עיניים גדולות. אני לא הסכמתי עימה והספר, במתכונות הזאת עם האיורים שלי, לא יצא לאור.
עמוד קומיקס, מתוך ספר שירים שעדיין לא יצא לאור, 2008
אבל אני חוזר לאלבום ועוד איך, ושוב למלחמת יום-כיפור, המלחמה הנוראית הזאת, שגבתה גם מהמשפחה הפרטית שלי מחיר כבד. את עודד פרבר, בן-דוד של אבא, בחור ביישן, עדין ושקט, אוהב ילדים מאין כמותו (ואולי הראשון מהמשפחה שדיבר אלי בגובה העיניים והתייחס אלי כאדם מבוגר) שנהרג גם הוא בחווה הסינית, באותו מקום ובאותו היום בו נהרג יורם, אבא של רונית. איירתי לספר קומיקס שיר שכתב הזמר שלומי שבן. השיר של שבן מתייחס, אני משוכנע בכך, למלחמת לבנון האחרונה, לקורבנות השווא ולמחדל הממשלתי שקדם לה. אבל אני נמצא עדיין ביום כיפור, במחדלי הממשלה דאז, בעודד המת, המתבגר כאן מול עינינו,
אני נמצא עדיין בימי שבת אחר הצהריים, זמן בו היינו מגיעים אל ביתם של הדודה איילה והדוד משה שבמושב ביצרון, ואל עודד, המתהפך, מביט אלי, מחייך והופך להיות תמונת אבל על הקיר.
איור של מר זערור וגברת קטינא, מתוך ספר הילדים 'מעבר חציה המצאה נהדרת', הוצאת מודן, 2008
הערה לסיום: בניגוד לאבא של רונית, שהגיע לחווה הסינית שם עצר לתמיד ושוכן כעת עמוק בתוך ראשי, אבא שלי ממשיך ללוות אותי הלאה. אם זה בעיצוב דמויות לפיילוטים של סדרות אנימציה אמריקניות,
אם זה באיור ספרי ילדים, כאן הוא מר זערור בספרה של דתיה בן-דור (אגב, הנוף שברקע הוא נוף ילדותי האפור, ברחוב ז'בוטיסנסקי פינת עין הקורא בראשון-לציון), ואם בדברים אחרים שמתוכננים כעת, ואני מקווה שירקמו עור וגידים בעתיד.
