"טבע האדם" – על תערוכתו של צדוק בן דוד במוזיאון ת"א, 2009- 2010
7.12.09: רעש מסור שרשרת מעיר אותי. אני מזהה את הצליל מתוך שינה ומבין שעוד עץ מעצי השכונה הולך לסיים את חייו. לאחרונה, נרכשים הבתים הישנים, השטח מיושר ועליו נבנה עוד בית מידות הסוגר פניו לרחוב.
כעת צריך לעבוד מהר, כורת העצים עזב את השטח והמזנבים רבים. שרשרת המזון מתחילה: סובארו סטיישן נכנסת למגרש ברוורס, הנהג פותח מכסה ומעמיס מלוא הבגאז' עצים להסקה.
אני מזדרז ומצליח לקחת מס' פרוסות גזע חתוך ושאר ענפים, דקות לפני הגעת משאית האיסוף.
ריח משכר של עץ אקליפטוס ישן ממלא את המחסן. מיד מתחיל תהליך רפלקסיבי של ניצול כל שאריות העץ להכנת סדרת שרפרפים גושניים. העץ ממשיך להתבקע ומשנה את מרקם השרפרף לאיטו בכל יום – איזה קסם!
25.12.09 "טבע האדם" - תערוכה של צדוק בן דוד, אולמות יוסף ורבקה מאירהוף מוזיאון ת"א:
"אולי הוא יזוז מאחורי הפסל ויהיה אפשר כבר לראות אותו כמו שצריך" אומרת אחת המבקרות לחברתה בזמן שאחד הצופים בוחן את אחד הפסלים ונעמד מאחוריו ('זריחה', אלומ' צבוע).
"הוא כבר לא יזוז" קובעת חברתה, "בואי נעבור לפסל השני.."
גובהו של פסל העץ בערך כ-1.5 מ' אך למרות שהצופה מאחור מציץ מעל צמרתו, הוא נראה קטן בהרבה מנוף העץ. בחירת קנה המידה של פסלי העצים מפתיעה. למרות שהם קטנים ממראה נופם הרגיל בטבע – עוצמתם בחלל חזקה ומרגשת.
פסלי העצים בעלי קו הנוף המעוגל, נדמים כמי שיוצרו בטכניקת מגזרות נייר או כמעשה תחרה ותכשיט. הקונטור המרוטש ומרקם החיתוכים מזכיר ירח במלואו בליל שרב.
בפסלי הגוף, מתבצעת הטבעה של מבנה עיצה ושיפה לתוך מתאר גוף אנושי.
צדוק בן דוד מבצע חיתוכים ידניים בלוחות מתכת עבים ושטוחים (אלומיניום, פלדת אל חלד או קורטן). התוצאה היא מערכת של פסלי גוף אדם ועצים מחוררים אשר למרות מצע העבודה השטוח, מעבירים תחושה חזקה של נפח ועומק. במבט מרוחק מקצה האולם, נראים חיתוכי המתכת המדויקים כמעשה צורפות מעודן.
28.12.09 "שדה שחור" - צדוק בן דוד, אולם מרקוס ב' מיזנה מוזיאון ת"א:
אלפי חיתוכי צמחים ופרחים מיניאטוריים צבועים מפלדת אל חלד, ממלאים מתחם חול ריבועי.
מראה מונוכרומאטי נגלה לנכנסים לחלל. צריך למקד את המבט ולגלות את פרטי הצמחים הזעירים.
כאן, הצופה הוא כבר 'ענק בגנו'. הנוף מהונדס, משוכפל וממוזער. תנועות גופם של המבקרים בחלל זה עדינות ומדודות, כאילו נשמרים לפגוע בעצים העדינים, מנמיכים צללית, יורדים לכריעה ובוחנים את פרטי היער כאילו היה זה עלה מתחת זכוכית מגדלת.
הפער בין זווית ההסתכלות בין שני האולמות מתחדד לפתע.
כאשר מתחילים לסוב את היער הננסי מתגלה צידם האחר והצבעוני. העומדים במרכז השטח נחשפים לזווית הסתכלות ייחודית אשר ממנה ניתן לראות את חלקו השחור של היער מצד אחד, את מבט הצד הדקיק והנעלם של הצמחים בחלקו המרכזי ואת חלקו הצבעוני והפורח מן הצד האחר. זהו רצף אשר עשוי לתאר תחנות של טראומה סביבתית דרך חדלון ועד צמיחה. המעבר בין גווני היערות הוא מהיר וקיצוני וסודו של היער הננסי הולך ומתבהר.
המינונים הם תוצר של בחירת כיוון המבט – השחור מול הירוק, החרוך מול החי.
מחוץ למוזיאון, בדרך לחניה כתובת גרפיטי על עמוד בטון: "דרישת שלום מקופנהגן".
![]() |
![]() |