לשנות מן ה"יסוד": גזרות יסוד ותפיסות יסוד באופנה

יעל טרגן
מבין כל האלמנטים המבנים את המתודה העיצובית לבגד, הגזרה היא אולי המרכיב המשמעותי ביותר

תקציר: גזרת היסוד מהווה כלי עבודה טריוויאלי בארגז הכלים של מעצב האופנה: ראשית, היא משמשת נקודת מוצא לתהליך הייצור, כאשר מתוכה מפתחים המעצבים גזרות לעיצוביהם ושנית, היא מזקקת את שאלת ההתאמה בין הבגד לגוף לכדי סדרה של נתונים במונחים של היקפים, אורכים, גבולות ומידות. חיבור זה בוחן את תכונתה ה"יסודית" הזו של גזרת היסוד ומבקש להראות כי גם אם היא בסיסית בכל הנוגע לקווים העיצוביים של הבגד, הרי שהיא מורכבת לאין ערוך ביחסה לגוף, אותו היא מעצבת ומבנה בתיווכן של תפיסות תרבותיות שונות. חשיפת מורכבותה של גזרת היסוד כמודל בהבניית הגוף, פותחת את האפשרות לזהות את העמדות של התרבות ביחס לגוף כפי שהן מגולמות בגזרה, כמו גם להאיר את שאלת אחריותו של המעצב, בנוגע לתפיסת העולם המגולמת בכלי העבודה ותהליכי הייצור להם נדרשים עיצוביו.

 

א': גזרות יסוד

 

תהליך הייצור של בגד מתחיל בגזרה (Clothing Pattern)[1]. זאת גם נקודת המוצא של חיבור זה, השואל אודות מעמדה של הגזרה בתהליך היצירה של הבגד ועל משמעות מעמד זה ביחס לגוף.

 

יצירת הגזרה היא חוליה יוצאת דופן בתהליך העבודה של מעצב האופנה. כדי להתחיל ולבחון את מקומה, אפשר לומר כי אם רעיון או סקיצה הינם בגדר פנטזיה על אודות העיצוב, הרי שהגזרה היא שמממשת את ההבטחה כיצד להפוך את אוסף המחשבות, השרטוטים או ההתנסויות בבד, לכדי בגד המיועד להתלבש על גוף.

 

ההבטחה הזו, להלביש את הגוף האנושי, מתאפשרת הודות לשתיים מתכונותיה של הגזרה: האחת קשורה באופייה כמודל, השואף מטבעו לתרגום רעיונות ואפשרויות לכדי מונחים יישומיים המשמשים כר לפעולה. השנייה קשורה באופייה של הגזרה כפריסה (Unfold או Unwrap), המצביעה על היכרות והבנה של הגוף האנושי שנפרס אף הוא, אגב הבגד. באמצעות שתי התכונות הללו, מתאפשר המעבר מהספירה העיצובית, לשלביו הראשונים של תהליך הייצור. אולם כפי שנראה בהמשך, מעבר זה, מהאפשרות לממשות, הנו מורכב ומאפייניו נקבעים לפי דרך הפעולה הנבחרת לצורך העמדת גזרה לבגד. 

 

בבואנו להעמיד גזרה לבגד, כמעצבים הנמנים על תעשיית האופנה המערבית על נגזרותיה השונות, עומדות בפנינו שתי דרכי פעולה עיקריות: דיגום חופשי (Draping) ושרטוט גזרות או תדמיתנות (Pattern Cutting, Pattern making או Flat Pattern Drafting).

 

בדיגום חופשי, מתהווה הגזרה "יש מאין", במפגש שאפשר לתאר אותו כמשא ומתן נטול תנאים מוקדמים בין יריעת בד לבין גוף או בובת דיגום. הגזרה המתקבלת במפגש כזה, אינה מותנית אלא במגבלות החומר והגוף. תכונות הבד, וביניהן החוט הישר, המשקל ואופי הנפילה, מידת המתיחה, איכויות הכיווץ והקפלים הן שיקנו לגזרה את צורתה, כמו גם מאפייניו הספציפיים של הגוף המדוגם: כתף גבוהה, בליטה חריגה או מבנה א- סימטרי של השכמות. הפעולה הזו, המאולתרת כביכול, אינה באה לרמז על הליך נטול כללים שיטתיים [2]. אין המדובר גם בתרגום טכני הבא לממש עיצוב ידוע מראש ותו לא. אדרבא, בדיגום חופשי תהליך גילוי הגזרה הוא בו בעת תהליך התהוותו של העיצוב ולשניהם אחראי, לרוב, אותו זוג ידיים. הגזרה המתקבלת מתהליך זה מיועדת לגוף מוגדר (Customized Pattern) והיא מתאימה למידותיו הפרטיות (To Fit Oneself).

 

תדמיתנות, לעומת זאת, היא שיטה תעשייתית. הגזרה שלה מיועדת לכלל בני- האדם ולטווח רחב של מידות (Standardized Pattern). התדמיתנות אינה רואה את הגוף המיידי על מידותיו ותכונותיו ועדיין טוענת להיכרות עקרונית עם הגופים כולם או עם הגוף באשר הוא. כדי להצליח במשימה המורכבת הזו, זקוקה התדמיתנות למודל שיגלם את היחס הגולמי ביותר בין הגוף לבגד וישמש כסטנדרט ליחס הזה.

 

על הצורך הזה עונה גזרת היסוד (Sloper, Block Pattern או Basic Pattern) המוגדרת בספרות היישומית, להבדיל מכל גזרה, כ"בסיסית, נטולת סגנון או עיצוב" [3], כאשר העיצוב אמור להתהוות תוך כדי פיתוחה ובהתבסס עליה. גזרת היסוד הינה לב ליבו של חיבור זה ואל מאפייניה אחזור בהמשך, אולם כבר עכשיו אקדים ואומר כי פיתוח עיצובי המתחיל בגזרת יסוד נתונה, מרחיק לכת ככל שיהיה, לעולם יגלם את אותה צורת יסוד מוסכמת לבגד כפי שהיא מגולמת בגזרה הראשונית.

 

כדי להמחיש את ההבדל בין שתי הגישות העיצוביות להעמדת גזרה, אפשר לחשוב על ההבדל בין שוטטות ובין טיול מאורגן. דיגום חופשי דומה יותר לשוטטות בשטח, המזמנת הרפתקה אל הלא נודע. פינות חמד, צוקים מסוכנים או עוברי אורח ידידותיים הם שיסמנו למטייל את האפשרויות הצצות בדרך, כל עוד יהיה קשוב להן. נוכחות כזו בשטח, טומנת בחובה הפתעות ויכולה להוביל גם לגילוי קרקע חדשה, אולם השגרה מלמדת שלרוב יסתפק הטייל בהנאה שבעצם השיטוט.

 

תדמיתנות, לעומת זאת, דומה יותר לסיור עם מדריך למטייל. התייר מחזיק אמנם בידיעה מוקדמת אודות האטרקציות הידועות של המקום וזו תקל עליו לנהל את המסלול ללא סטייה, על-אף הפיתויים העולים מן הדרך. מאידך, אפשר לומר כי טווח האפשרויות שלו יותנה תמיד בקטגוריות שהגדיר מראש, טרם היציאה לדרך. אף-על-פי כן ואולי בשל כך, זו צורת הטיול שבה מרביתנו נבחר, כדי לצאת לדרך ולהכיר מקומות חדשים.

 

ובאמת, גם המעצבים מחזיקים "מדריך למטייל" בכיס האחורי. רובם המכריע, נסמך כיום על 'בנק' של גזרות יסוד, כדי לפתח עיצובים. 'בנק' כזה יכול להיות מורכב מאבי טיפוס של ממש כגון חולצה, מכנסיים ושמלה, או מגזרות בסדר גודל שני שהפכו עם הזמן ליסוד בפני עצמן כגון ג'ינס, ברמודה ומכנסיים מחויטות בקבוצת המכנסיים. כך או אחרת, משמשות כולן כנקודת מוצא לתהליך הייצור התעשייתי והן מספקות את המידע הנחוץ אודות ההתאמה בין הבגד לגוף:

"Save valuable time in both fittings and pattern making by modifying the basic blocks which would provide a constant fit, silhouette, ease allowance, armhole size, waistline measurement, and desired length"[4].

 

בנוסף, מתפקדות גזרות אלה ככלי תקשורתי, באמצעותו יכולים אגפי הייצור השונים לפרש ולהבין זה את כוונותיה של זו: מהמעצבת, דרך התדמיתנית והגזרן ועד למנהל הסטודיו ומנהלת הייצור. כך, למשל, תסמן המעצבת לתדמיתנית, עוד בשלבי הסקיצה המוקדמים, מתוך איזו גזרת יסוד במסגרת ה'בנק' הנתון של חברה מסוימת, כדאי להתחיל בפיתוח הגזרה. עבור אותם מעצבים שעבודתם עוד מתנהלת בסטודיו, בין מכונות התפירה וגלילי הבדים, משמש דיגום חופשי לא פעם כלי ניסיוני יעיל לתחילתו של תהליך העיצוב. אולם גם במקרה כזה, בסופו של התהליך, יתורגמו מסקנותיה של אותה התנסות לגזרת יסוד.

 

כדי להמשיך ולדון בטבען הנבדל של שתי השיטות, דהיינו דיגום חופשי ותדמיתנות, אפשר היה לחדד כעת גם את הפער שבין אובייקט ה'קראפט' היחידני לבין התעשייה והייצור ההמוני, כמו גם בין החייט, התופרת וה"קוטורייר" (Couturier) לבין המעצב והמנהל הקריאטיבי. אולם בהקשר זה, חשוב יותר להדגיש מעל לכל ספק, כי כבר בעצם יצירת הגזרה לבגד, מבנות שתי שיטות העבודה הללו תפיסת עולם.

 

שדה המחקר של השנים האחרונות בנושא תהליכי העיצוב [5], הראה כי אין ולו דבר ניטראלי בכלי העבודה העומדים לרשותנו, וכי המלאכות או הטכנולוגיות שאנחנו מאמצים כדי לממש את עיצובינו מגלמות בכל מקרה, גם אם באופן סמוי, תפיסת עולם. כך למשל בכל הנוגע לתהליכי ייצור של בגדים, הפך הרעיון בדבר המחיר 'האמיתי' של הבגד לחלק אינטגראלי מהדיון, לא פחות מההיבטים האסתטיים או האופנתיים שלו. מחיר זה, הגם שאינו מצוין על התווית, כולל למשל את האחריות המוסרית בדבר תנאי העובדים המייצרים אותו, שאלת האחריות הסביבתית בגין החומרים המרכיבים אותו ומידת השפעתו על הקהילה, באמצעות המסרים המסייעים בהפצתו.

 

מטרתו של חיבור זה היא להראות כי גם לגזרת היסוד, המוגדרת באמצעות התיאוריה היישומית כגזרה 'בסיסית, ניטראלית, נטולת סגנון או עיצוב', יש סגנון מסוים ותפיסת עולם ובמילים אחרות, אידיאולוגיה. לדבר על האידיאולוגיה או על הפוליטיקה של הגזרה פירושו לערער על טבעיותה, להאיר את העדפותיה ולעגן אותה בזמן ובמקום ספציפיים, וזאת בניגוד למעמד המיוחס לה על-פי רוב כמודל כללי, טבעי ופונקציונאלי, העסוק בכיסוי הגוף ללא כל השקפה לגבי הגוף עצמו.

 

זה המקום לציין כי אין בשאלות אלה כדי לנסות ולערער על מעמדה של התדמיתנות כשיטה המאפשרת, מאז צמיחתה של תעשיית האופנה ועד היום, נגישות לבגדים ולאופנה השווה לכל נפש. אחרי הכל התדמיתנות היא זו שהביאה לבגדים שלנו, כפי שאנחנו מכירים אותם כיום, איכויות של נוחות ונגישות. אולם נראה כי דווקא בשל הנגיעה המשמעותית שיש לה בחיי היומיום של כולנו, כמרכיב בסיסי של הבגד המערבי וככלי טריוויאלי בארגז הכלים של מעצב האופנה, יש להביט בה מחדש במבט ביקורתי ולבחון את יתרונותיה ומגבלותיה נכון להיום.

 

תהיות אלה מעלות שאלות מורכבות ויש להמשיך ולבסס אותן במחקר שיטתי [6]. בהמשך חיבור זה אבקש להאיר את עצם מורכבותה של גזרת היסוד, גם אם התואר 'יסוד' מצטייר על פי רוב כפשוט, בסיסי וגולמי.

 

ב': תפיסות יסוד

 

"It is common practice to cut a pattern omitting any style details and consisting of back, front and sleeves for each fashionable silhouette. This pattern, which is so constructed that when it is cut out in linen or calico and pieces joined together into a shell, is formed to fit the target figure, is known as a Block Pattern (sloper) "[7].

 

גזרת היסוד משמשת כמודל סטנדרטי לעיצוב הבגד המערבי. מכאן שבחינה של תפיסת העולם שגזרה זו מביאה לגופינו, צריכה להתחיל בזיהוי הנחות היסוד הקשורות במיצוע הגוף לכדי נוסחא מתמטית, שהן ההנחות הבסיסיות ביותר של השיטה התעשייתית.

 

התדמיתנות מבוססת על ההנחה כי קיים מכנה משותף משמעותי בין צורות הגוף של קהל הצרכנים. כה משמעותי הדמיון שניתן לשיטתה לגבש נוסחא, שתספק מענה עקרוני ובה בעת אישי, לכלל בני האדם. היא עוסקת לפיכך בחילוץ תכונותיהם המשותפות של הגופים כולם לכדי סכימה אחידה. הנתונים, הנאספים בסקרים אנתרופומטריים, מתארגנים לכדי מערכת פרופורציונאלית של הגוף, הקטנה או גדלה כמקבץ אחיד, בטווח מידות הנע בממוצע בין 36 ל- 44 (XL- XS).

 

לניסיון לנסח את הגוף במונחים מתמטיים יש כמובן השלכות. ברור כי בפועל מידת אורך הרגל אינה גוזרת את מידת היקף הירך, וודאי שאינה ממשיכה לגדול או לקטון באותה פרופורציה על-פני 4 מידות, גם אם זו התשובה המתקבלת על- פני נייר הגזרה. אולם הבעיה מחריפה באמת במידות הנופלות מחוץ לטווח הממוצע, משום שכדי להגיע אליהן נסמכת התדמיתנות על שיטה של דירוג גזרות, המגדילה או מקטינה את הגזרה מאמצע הטווח, אל קצותיו. אך בפועל אין דין מידת האמצע כדין מידות הקצה. במקרים כאלה ההיגיון הפרופורציונאלי של הגוף, במידה והוא נתון לכימות עקרוני כלשהו, מתחיל להשתנות.

 

לכאורה, הקצתה התעשייה קטגוריות נפרדות למקרים הממוקמים בקצות הטווח: מידה 34 ומטה נמצאת בקטגוריה של 'בגדי ילדים' וממידה 44 ומעלה אפשר לקנות בגדים בחנויות ל"מידות גדולות". אולם בפועל, מידות מסוימות השכיחות למדי, דוגמת מידה 46 לנשים, נופלות בין ההגדרות וזוכות למענה מוגבל: רשתות הבגדים לקהל הרחב מתעלמות מהן ואילו החברות שכבר מציעות אי אלו פיתרונות מטפלות אמנם בסוגיות רלוונטיות בגזרה, אולם אינן מנסחות הגיון חדש במונחי המידה עצמה. דוגמא לכך אפשר לראות בעצם השימוש הרווח במינוח "מידות גדולות", המהווה המשך ישיר להגיון של השיטה, כאילו נותרה השאיפה, על אף המידה, להגיע לצללית ממוצעת.

 

גם מבלי להתעמק בסוגית הדירוג, הבעיה של מידול הגוף מתעוררת כבר בעצם ההצעה לארגן אותו לכדי מקבץ פרופורציונאלי של יחסים. גם כאן, על אף ההבטחה העקרונית, נותרים מקרים שכיחים למדי מחוץ לשיטה. כך למשל דין המקרים של מותן צרה וירכיים רחבות או גוף צר והיקף חזה גדול ויציבה כפופה של אזור הכתפיים והגב. חלק מהמקרים מקבל אמנם מענה ממוקד יותר, דוגמת חברות המתמחות בבגדים לגברים גבוהים, וחלק נותר ללא מענה מוגדר, מה שמתנה את הפיתרון במידת התושייה, היצירתיות והאלתור של הלובשים עצמם.

 

באופן כללי אפשר לסכם ולומר כי הטענה בדבר דמיון בין כלל האנשים, אשר ניתן לכמתו לכדי מודל מתמטי, נכונה רק עד מידה מסוימת, או במסגרת תיאורטית מוגבלת. זהו נושא הראוי למחקר, תוך בחינת היצע הגזרות לקבוצות בעלות מבני- גוף מסוגים שונים, אולם כבר עכשיו ניתן לראות כי חלקנו לפחות, מתקשה להיכנס ל"נעליים" של אותו הגוף שממנו נגזרים הנתונים.

 

לצורך העניין, נקבל כרגע את הנחות היסוד הרשמיות של השיטה, הנוגעות למידול הגוף. את תופעות הלוואי שבצידן אפשר להסביר במונחי ההיגיון של שיטה מתמטית, שיעילותה מבוססת בין היתר על התעלמות מן המקרה הפרטי או הנבדל. משמעותיות יותר לעניינו כאן הן אותן הנחות שמקורן ברקע היסטורי או חברתי כלשהו. רקע כזה יכול לשפוך אור על מאפייניה ותכונותיה של הגזרה ואולי להסביר ממה באמת מעוצבות אותן "נעליים" המיועדות לגופינו, על אף העובדה שלא נתפרו למידותינו.

 

ראשית, כדאי להתחיל בבחינת העקרונות האסתטיים המאפיינים את הגזרות. במבט ראשון אפשר לזהות קריטריונים של פשטות, סימטריה והרמוניה כעקרונות בולטים בארגון המרחב הגזרתי. כבר אלו לכשעצמם אינם מובנים מאליהם והם מצביעים על העדפה סגנונית המשויכת לתקופה ולאסכולה. גזרת היסוד, המאופיינת בצורות גיאומטריות המעוצבות בגולמיות חפה מקישוטים, מתכתבת, כנראה יותר מכל סגנון אחר, עם העיצוב המודרני [8].

 

גם הקוהרנטיות התכליתית שבה מתארגנות הצורות הללו, בצירוף סימניה המוסכמים של הגזרה, הבאים לעקוב בתשומת לב אחר קווי הגוף, ממלאת פונקציה ברורה ואפשר לראות איך זו נענית לעקרון הסגנון הבינלאומי "Form follows Function" שהתהווה כחלק מתפיסות מודרניסטיות. כאן כדאי לזכור כי החירות להתנועע בחופשיות ובנוחות בבגדים שלנו בחיי היומיום נדמית לנו היום מובנת מאליה, אולם היא לא הייתה בגדר אפשרות עד לעת החדשה. כמו הפונקציונאליות גם הערכים של דיוק ודייקנות בתיאור הגוף, לא צמחו בחלל ריק והם מגובים בתפיסת העולם המדעית, שנתנה השראה לשיטות התדמיתניות שהתגבשו והשתכללו לראשונה באותה תקופה.

 

לפיכך, 'ניקיון אסתטי', כמו גם דיוק או תכליתיות, שהם ממאפייניה של גזרת היסוד, מגלמים הגיון מסוג מסוים שאפשר לעגן אותו, ולו באופן חלקי, בתפיסת עולם מדעית, מתמטית ותעשייתית. כך שעל אף העובדה שהדיוק המסורתי בתיאור הגוף, נתפס כמובן מאליו וכחלק מהותי מתפיסת היסוד של הגזרה בתעשיית האופנה המערבית, אפשר למעשה לדמיין סוגים אחרים של גזרות יסוד המתארות את הגוף בצורות אלטרנטיביות ומדויקות לא פחות. במובן הזה ה'יסוד' של גזרת היסוד, הוא רק הצעה אחת מני רבות לתפיסות 'יסודיות' ולא מצע אוניברסאלי התקף לכל בסיס גזרתי באשר הוא.

 

למעשה, את שלל תכונותיה של הגזרה, הן ככלי עבודה לייצור הבגד והן כמודל בסיסי לאופנה שימושית בחיי היומיום, ראוי להסביר ברוח התקופה שבה התהוותה דהיינו המהפכה התעשייתית. בתקופה זו הופיעו, ארבעה אלמנטים משמעותיים [9]. הראשון, שימוש ביחידות קבועות למדידה (האינץ' והסנטימטר), כמו גם התפתחות מדע האנתרופומטריה. גילויים אלה הפכו מדויקים יותר ויותר במהלך המאה ה- 19, עד שנתקבעו נקודות מסוימות בלבד על הגוף כסימונים בסיסיים לדירוג ולגזרה. השני קשור בפיתוחן של תיאוריות תדמיתנות המבוססות על מדידה פרופורציונאלית של הגוף. אלה הומצאו על –ידי חייטים שהחלו להתייחס למקצוע של שרטוט גזרות כאל טכנולוגיה "המשלבת אמנות ומדע" [10], מתוך הבנה כי החייטות זקוקה מעתה ליותר מאשר מיומנות של בעל מלאכה. שיטת "המדידה הפרופורציונאלית" (Proportionate Measurement) אפשרה לייעל ולשכלל את תהליכי - העבודה משום שהתבססה על מדידה ממוקדת של הגוף, המתמצה במידה אחת או שתיים וחישוב היתר על-פי טבלה יחסית של מידות. במקביל, השתכללה גם שיטת "המדידה הישירה" (Direct Measurement) שביטאה את נחישותם של חלק מהחייטים להמשיך ולמדוד בכ- 30 עד 40 מידות את הגוף כדי לשמר את עיקרי המקצוע המסורתי [11] . אלמנט שלישי קשור בפיתוח שיטות לדירוג גזרות. פיתוח זה השלים את התנאים להעמדת גזרה סטנדרטית המיועדת לטווח רחב של מידות והוא הואץ בהדרגה כאשר עלתה דרישה לכמויות של בגדים במידות אחידות עבור חיילים בצבא נפוליאון. האלמנט הרביעי והאחרון קשור בפיתוחים טכנולוגיים של התקופה, דוגמת מכונת התפירה והגזירה, שסיפקו מענה יישומי לייצור תעשייתי. מכונת התפירה אפשרה, בין היתר, גם את השימוש בגזרת נייר לתפירה ביתית בארה"ב, שהפכה להצלחה גדולה באמצע המאה ה- 19 [12].

 

ואילו גזרת היסוד, כשיטה תדמיתנית בפני עצמה, בצד המדידה הפרופורציונאלית או הישירה, התהוותה מתוך כלל הגזרות באופן כמעט מתבקש: ככל שהפכו הגזרות מדויקות יותר ביכולתן לכמת את הגוף ומבוססות יותר בתקיפותן עבור כלל הגופים, התקצרו תהליכי שרטוט הגזרות עד לכדי כינונו של מסמך רשמי המגלם את סך הגילויים, הבדיקות והנתונים בשאלת ההלבשה של הגוף והתקף עקרונית עבור כלל המצבים. מעניין לשים לב בהקשר זה, כי גם במקור שימשה גזרת היסוד ככינוי לאותם ניסיונות ראשוניים של החייט או התופרת לבדוק בעזרת גזרה נתונה התפורה מבד גולמי (Calico) את התאמת הקווים הכללים של הבגד לגוף המוגדר [13]. במובן זה אפשר לומר, כי גזרת היסוד הייתה ועודנה מסמך רשמי, המיועד לתחילתו של תהליך הייצור של הבגד, והמגלם את כל מה שמעצב צריך לדעת לגבי ההתאמה של הבגד לגוף. רק הגוף עזב את מקומו.

 

עניין זה מביא אותנו להנחות היסוד המאתגרות ביותר בפרק זה, אלה הדנות בגוף עצמו. כאן, לכאורה, עוסקת הגזרה בשאלת ההתאמה של הבגד לגוף דרך סדרה של נתונים כמותיים כגון אורכים, היקפים, גבולות ומידות, אולם אגב דיון זה מתגלות עמדותיה המורכבות כלפי הגוף הנידון, בין היתר בנוגע לאזורים בגוף שיש להדגיש או להצניע ובנוגע לסוג הנוכחות שעל הגוף לקבל במרחב ובסביבה. הנחות אלה מורכבות במיוחד, משום שהן ממוקמות באותו שלב טרום - עיצובי לכאורה, ולפיכך קל לשכוח שהן רק בגדר הנחות ולא אמיתות. במסגרת דיון ראשוני זה ננסה לבחון מה ניתן ללמוד אודותיהן.

 

מה למשל בנוגע להצעות השונות של גזרת היסוד הקשורות בחלוקה קטגוריאלית של הגוף השלם לאזורים נפרדים ואיברים מוגדרים? חלוקה זו אינה מובנת מאליה ויש לבחון אותה. לדוגמא, ההפרדה של הגוף לשני חלקים- עליון ותחתון- המתבצעת למעשה ב"קו המותן", נדמית במבט ראשון טבעית או הגיונית, אולם למעשה היא מבוססת על קו היפותטי, לכשעצמו תוצר של התיאורטיזציה של הגוף. למרות העובדה שההיפותזה הזו, המגיבה למבנה הגוף ההולך וצר במותן משכנעת בהחלט, צריך לזכור שהיא רק בגדר הצעה וניתן לשער גם תשובות אחרות לשאלת האמצע של הגוף, אם היא בכלל רלוונטית.

 

מעניין להיזכר בהקשר זה, כיצד בהעדר קיומו הממשי של קו כזה על הגוף, בדיגום חופשי זוכה האזור הזה לחיפוש ולהגדרה במונחי הגוף עצמו (צר יותר, מתרחב, בולט, עולה וכו'), על אף שנהוג לסמנו על הבובה. כך או כך, מקבל הקו ההיפותטי הזה ביטוי בדמות היצע של פריטים עליונים ותחתונים ותשומת לב מיוחדת של תעשיית האופנה לשאלת גובהו, הנידונה מחדש מעונה לעונה.

 

חלוקה אחרת קשורה בהצגת פלג הגוף העליון כחלקים נפרדים של גוף וידיים. שאלת אופני החיבור של הגוף לידיים, כאלמנט הקשור במיפוי המרחב שבינינו לבין האחר, מזמינה גם היא תשובות אפשריות, כאשר כל אחת מהן מעניקה מבלי משים פרשנות שונה לנוכחות הגוף בסביבתו. למשל ההצעה לראות את הידיים כחלק אינטגראלי מהגוף בדמות גזרה אחת משותפת (הצעה שבעבר קיבלה ביטוי באמצעות פיסת בד משולשת בבית השחי היוצרת חופש תנועה), שונה מההצעה המדגישה את הידיים דווקא כשלוחה פעילה ומשמעותית של הפרט בסביבתו, וזאת בתיווכו של תפר כמיחבר מבדיל ומקטלג.

 

גם עצם חלוקת היקפו הכולל של הגוף לאזור קדמי ואזור אחורי, המתמצה בנוכחותם של תפרי צד לכל אורך גופנו, אינה מובנת מאליה, ויש לשאול שאלות אודות סוג הגוף שהיא מנכיחה ובסופו של דבר מייצרת. משמעות מרכזית הנובעת מכך היא ההתייחסות אל צידי גופנו כאל אזורים נטולי חשיבות, המשמשים קצוות לחלקים המהותיים לכאורה של החזית או הגב, ותו לא.

 

ואולי צריך להמשיך ולשאול אודות ההירארכיה של החלוקות הללו. אילו חלקים של הגוף מקבלים חשיבות גדולה יותר בגזרת היסוד ואילו נדחקים לשוליים? כללית, ניתן להבחין כי אזור הכתפיים, החזה והצוואר המשמש כחזית הנושאת את הראש, זוכה לחשיבות הגדולה ביותר במרחב הגזרתי. זאת אולי בניגוד לאזורים אחרים דוגמת החלציים, המוצנעים גזרתית ועיצובית. בהקשר זה, מעניין להיווכח עד כמה מפותחת תפיסת הגזרה שלנו בכל הנוגע לאופני החיבור בין הגוף, הצוואר והראש, החל במגוון של סוגי מפתחים, דרך מחשופים בצורות ועומקים שונים או אופני רכיסה של כפתורים, וכלה באסכולות מגוונות של דשים וצווארונים. זאת לעומת ההתייחסות לתפר המפשעה או תפרי בית השחי כאזורים שאופני חיבוריהם כמעט ולא עולים לדיון.

 

ניתן אולי להעלות גם שאלות נוספות, הקשורות למשל בהנחות היסוד המגולמות בגזרות הקיימות, לגבי המצבים השונים שהגוף נדרש להם בחיי היומיום או לאורך זמן. מה בנוגע לשינויים שעובר הגוף שלנו עם הגיל ? איזו פרשנות או עמדה מציגות הגזרות הנידונות לשינויים דוגמת הנטייה לצניחת איברים כמו הזרועות, הישבן, החזה והבטן החל מגיל מסוים ? ומה אומר על הגוף המשתנה אותו בסיס גזרתי יחיד, המיועד לכל שלבי חיינו כאחד? ובעצם, איך אותם ערכים שתוארו למעלה כגון סימטריה, דיוק והרמוניה מתקשרים לאותם שינויים ומגיבים לאותו גוף ?

 

ג': לשנות מן ה"יסוד"

 

אפשר להמשיך ולבחון הנחות נוספות של גזרת היסוד, גלויות וסמויות כאחת. אולם כבר עכשיו, אפשר להיווכח שהגזרות הללו 'מעדיפות' תפיסות מסוימות על-פני אחרות, לפחות בכל הקשור לגוף, וכי שאלת הניטרליות היא מהן והלאה. באופן כללי, אפשר אולי להציע כבר בשלב זה, כי הגוף שהתדמיתנות מניחה או נענית לו הוא גוף 'מהוגן', 'מהוקצע' ו'מסודר'. זהו גוף המיועד להישאר מחוץ לזמן, ללא שינוי. "על-גוף" או "אין גוף" אם תרצו. מעניין בהקשר הזה לשים לב כיצד מקרים "גופניים במיוחד" נדחפים אל שולי השיטה: הגוף המעוות, הקצר, העקום, נטול הפרופורציה, ואולי גם הגוף הבלה, התזזיתי, חסר המנוח, המדוכא או הלא ממושמע... כל אלה, היבטים של היות גוף, נדמים כהפרעה בעיני גזרת היסוד, הפרעה שיש לטשטש, להעלים ולתקן.

 

ובאמת, התדמיתנות היא בראש ובראשונה פעולה מתקנת. הבד שהוסר מהגוף או מבובת הדיגום, אותו בד הנושא את סימני הכתף הגבוהה, היד הארוכה והבליטה החריגה, כל אותן ספציפיקציות שגילינו ואספנו לתוכו, יתורגם בטבעיות לגזרה חד פעמית עבור גוף מסוים. אולם במידה ונרצה לתרגם אותו לגזרה מדורגת, לכלל האנשים ולייצור המוני, נצטרך לשפר ולתקן את הקווים בהתאם לאידיאל המגולם בגזרת היסוד. או אז ישוקללו כל הסימנים הללו של היות גוף, בחזרה אל תוך הנוסחא המתמטית הממוצעת, אל הגוף האוניברסאלי.

 

אף על פי כן, דווקא ההתאמה לגוף האישי היא ההבטחה שתעשיית האופנה, הנסמכת על השיטה התדמיתנית, מתהדרת בה יותר מכל. הלא כל חשיבותה של התדמיתנות התעשייתית היא בעצם ההצעה לגלם במוצר אחד הן את היתרונות שבטכנולוגיה התעשייתית (דוגמת היעילות שבבגד מוכן ללבישה, הנוחות שבמידה ידועה מראש והאפשרות הגלומה בו עבור כל כיס), והן את האיכויות הכרוכות בהתאמה מלאה לגופינו. במובן זה, בגד "מוכן ללבישה" (Ready to Wear) אמור להיות מוכן עבורנו, לא רק משום שהוא תפור ומוכן לשימוש על קולב בחנות, אלא דווקא משום שהוא מציע להלום את גופנו ולהתאים למידותינו (to Fit Oneself), למרות שלא נתפר במיוחד עבורן.

 

אולם, אם נמשיך ונהפוך שוב בטענה בדבר ההתאמה לגופינו, נראה כי פעולתה של הגזרה התעשייתית מעוגנת במשימה שונה בתכלית מההגדרה ל - Fit או Fitting. למעשה, לא רק שאין באפשרותה של התדמיתנות להתחקות אחר קווי הגוף הכללי באופן שבו דיגום חופשי מגיב לגוף הנוכח, אלא שאין לה עניין בכך. במסגרת היותה פעולה מתקנת, מתחקה התדמיתנות אחר הקווים האידיאליים של הגוף ולא אחר הגוף עצמו. באופן זה, הבגד, יותר משהוא מתאים לנו, מבנה עבורנו את 'הגוף המתאים' לפי אותן תפיסות ועמדות המגולמות בגזרה.

 

רמז נוסף להבניה זו אפשר לראות גם בחיתוך יריעת הבד לחלקי גזרה, פעולה שהשתכללה עם התהוותן של השיטות התדמיתניות. דיגום חופשי בצורתו המסורתית, התאפיין בשימוש ביריעת הבד השלימה שהוסרה מנול האריגה, ללא חתך וגזירה. אולם חיתוכה של היריעה לחלקי גזרה נפרדים, מסמל את תחילתה של ההתערבות בפני השטח לצורך הבנייה של שטח חדש. החתכים והמתפרים, מסימני ההיכר של גזרת היסוד, המיועדים לכאורה לגלם טוב יותר את הגוף שמתחת על ידי העמדתה של גזרה מחויטת לגוף הנוכח [14], מבנים למעשה גוף מורכב יותר, מהונדס או מסועף. כזה שדווקא הולך ומתרחק, עקרונית לפחות, מהגוף שתחתיו.

אם כן, גזרת היסוד כמודל בסיסי בהלבשת הגוף האנושי, יותר משהיא 'מתארת' את הגוף, 'מתאימה' לו או 'מהווה המשך טבעי' שלו, דנה על- אודותיו באמצעות השפה התדמיתנית, דרך הבנייתו של גוף היפותטי. ההכרה בהבנית המציאות באמצעות השפה, תהא זו שפה לשונית, תדמיתנית או אחרת, היא ההכרה בכך שהמציאות כפי שאנחנו מכירים אותה, נוכחת עבורנו דרך תיווכה של התרבות או דרך האפשרויות שהיא פותחת בפנינו. את הטענה הסמיוטית - סטרוקטורליסטית הזו אפשר להמחיש באמצעות דוגמא בסיסית המראה כי מה שלא מסומן עבורנו בתרבות כמילה בשפה, לא קיים עבורנו גם במציאות [15].

ולעניינו, אם ננסה וניישם את התובנה הזו לגבי השפה התדמיתנית, אפשר לומר כי מה שאין עבורו קו, סימן או מקום בגזרה, לא נגיש לנו חרף העובדה שמדובר בגופנו שלנו. במובן זה גזרת היסוד, על תפיסות היסוד שלה, יותר משהיא מצויה על הנייר או על שולחן הגזרה, מעוגנת בזהותנו כבני תרבות ודרכה, בין היתר, אנחנו מכירים את גופנו. למעשה, אפילו מלאכת המדגם על הבובה, המתהווה, בניגוד למלאכת התדמיתן, מעצם המפגש עם הגוף הנוכח, אינה יכולה להתייחס אל הגוף, אלא דרך מה שהמדגם כבר יודע על הגוף כבן תרבות, וכך בלבד להלביש אותו: לגלות אותו דרך הבד או לסמן ולייצג אותו דרך הגזרה.

אבל עכשיו אפשר היה לעצור ולומר: "רגע. תרבות או לא. מהצורה של הגוף עצמו אי אפשר להתעלם. ראש תמיד יהיה לנו ושתי רגליים או ידיים, וזה מה שהגזרה עושה". הגזרה מתייחסת כמובן בהצעותיה לגוף וממלאת צרכים שסיבה ממשית בצדם, דוגמת פתח לראש ונפח לאגן הירכיים, וכל עוד יהיו לנו שתי רגליים, תצטרך הגזרה להתייחס לשתיהן. ועדיין, הנטייה למקד את תשומת הלב דווקא בשאלת המקום לרגליים במקום לפטור אותה בחולצה ארוכה או כותונת, כמו גם האפשרות לזהות מידה מסוימת של רוחב רגל כסבירה ולא אחרת, או הצורך לראות בחלק העליון של הגוף אזור נפרד מהחלק התחתון, כל אלה ועוד הן כבר הנחות של שפת הגזרות המערבית המדברות מתוכנו כבני תרבות.

וזה אולי, יותר מהכל, ממחיש את פעולתן של הגזרות בכלל וגזרת היסוד בפרט. המושג 'יסוד' מרמז אמנם על קיומו של מקום טרום-עיצובי במובן של גזרות יסוד, או טרום-תרבותי במובן של תפיסות יסוד, מקום שבו ניתן לכאורה לעסוק בגוף 'טבעי' או במציאות 'כשלעצמה'. אולם יותר משהוא באמת 'יסודי' או בראשיתי מדובר בקונבנציה של ז'אנר ריאליסטי בשפה העוסקת בגוף. למה דומה הדבר ? לז'אנר הריאליסטי בקולנוע ההוליוודי, המשים עצמו כתיאור טבעי של העולם, בשעה שמדובר בשפה קולנועית המביימת עבורנו מציאות [16]. למעשה, אפשר לומר כי גזרת – היסוד מורכבת יותר מכל גזרה אחרת, דווקא משום שהיא מסווה את תפקידה כמודל בהבניית הגוף. ואפילו אם היא בסיסית בכל הנוגע לקווים העיצוביים של הבגד, הרי שהיא מורכבת לאין ערוך ביחסה לגוף, אותו היא מעצבת ומבנה בתיווכן של תפיסות תרבותיות. ניתוח מהסוג שניסיתי להציע בחיבור זה, יחקור ויחשוף את המשמעויות שהתרבות המערבית מעניקה לגוף, דרך גזרת היסוד ונגזרותיה. 

כעת, מתוך ההבנה כי הסדר הגופני הוא קודם כל סדר תרבותי, כדאי אולי לחזור לשאלת ההתאמה של הבגד לגוף בה עסקנו לאורך חיבור זה. עד כה התייחסנו למושג 'התאמה'(to Fit Oneself)  במונחים טכניים של מידות הגוף. אולם את המשמעות של המושג הזה אפשר לקרוא כעת גם במובן נורמטיבי: Oneself to Fit כ"ראוי, כשיר, נאות או יאה" [17]. במובן זה פירושה של ההבטחה "מוכן ללבישה", המצויה בבסיס תעשיית האופנה המערבית, מרחיקה לכת אפילו יותר מההבטחה 'מוכן לשימוש' או 'הולם את מידת גופנו' ומשמעותה 'להתאים לנו' באופנים העמוקים ביותר שהתרבות מבנה עבורנו.

לסיכום, בבסיס המוטיבציה לעסוק בגזרת היסוד, קיים הצורך להגדיר את תחומי האחריות שלנו כמעצבי אופנה דרך שאלת התפיסות, הערכים והאידיאולוגיות שבהם טעונים עיצובינו. לאור ההכרה בעובדה כי עצם תהליכי העבודה והייצור מגלמים עמדות מסוגים שונים, ברור כי הפעולה העיצובית של הבגד לא יכולה עוד להתמקם בספירה שבה נידונות רק סוגיות מתחום האסתטיקה או האופנה. אדרבא, יש לבחון את משמעותה בהקשרים רחבים יותר, כאשר אלה יקבעו במידה רבה את איכות העיצוב. על אף העובדה שבדיסציפלינות קרובות לנו כבר מתנהלים דיונים אודות שאלות מהסוג הזה, בתחום האופנה המשימה עדיין בגדר אתגר ויש להגדירה במסגרת סדר יום חדש. סדר יום כזה יכול להתחיל, למשל, בניסיון לפתח תיאוריות ביקורתיות מתוך התחום עצמו, אשר יסייעו לנו לבחון את הכלים היישומיים המשמשים אותנו בחיי היומיום.

כמובן, אין זו הצעה לזנוח את הכלים העומדים לרשותנו, בכל הנוגע לגזרת היסוד שנידונה בחיבור זה והשיטות התדמיתניות שבצדה. סביר שזהו, אחרי הכל, הפתרון הטוב ביותר להלבשת הגוף במסגרת המגבלות הקיימות. ובכל זאת, גם אם כך הוא הדבר, צריך וניתן לייצר אפשרויות נוספות על-בסיסה של גזרת היסוד אבל גם אפשרויות שונות ומנוגדות לה המגיבות לצרכים או מצבים שונים. כותרת החיבור 'לשנות מן ה"יסוד"' באה להציע כי על - אף ההכרה בכך שאין ה'יסוד' אלא בגדר אשליה, הן במובן של גזרות והן במובן של תפיסות, תפקידינו כמעצבים המבקשים לייצר תוצרים חדשים בשפה ובתרבות, הוא לשאוף ולהגיע למקומות המנוסחים פחות בידי השפה או הממוסדים פחות בידי התרבות, כדי שנוכל לאתגר את גבולותיהן ולייצר אפשרויות חדשות להכיר דרכן את עולמינו.

 

 



[1] "A model or design in dressmaking; a set of instructions to be followed in sewing or knitting an item." Oxford English Dictionary, http://www.oed.com.

[2] חוקי הרשת למשל (Grading Net) המסומנים באמצעות קווי אורך ורוחב על הבובה, ביחס אליהם ממוקם הבד על הגוף המדוגם, סימונים נוספים דוגמת מפתח הצוואר או בית השחי, בהתכתב עמם מתהווה העיצוב ועוד.

[3] קוקלין, ג'. 1995, תדמיתנות תעשייתית לבגדי נשים, תל-אביב, המכון לאמצעי הוראה.

התייחסות נוספת לתכונתה 'נטולת העיצוב' של גזרת - היסוד אפשר לראות גם בהגדרה הבאה:

"From a sloper a myriad of garment styles can be generated. The patternmaker creates a new style by adding design details such as a collar, pocket and pleats." Aldrich, W. 1994, Metric Pattern Cutting, Oxford, Blackwell Scientific Publications.

[4] Wang Z-h. Zhang W-y. 2005, 'Review on the Development of Western and Eastern Garment Pattern Design Technique', Journal - Dong Hua University - English Edition. Vol. 22, No. 5., 112-117.

[5] דוגמא לדיון כזה בתחום האופנה ניתן למשל לראות בגיליון הבא שהוקדש לנושא:

Roo, R. (ed.) 2008, Fashion Theory, The Journal of Dress, Body and Culture. Vol. 12, Issue 4

[6] מחקר זה בכוונתי לפתח כסטודנטית ביחידה למחקר התרבות באוניברסיטת תל-אביב.

[7] ראו הערה 4.

[8] Hollander, A. 1992, 'The Modernization of Fashion', Design Quarterly. No. 154, 27-33. 

[9] Aldrich, W. 2003, 'The Impact of Fashion on the Cutting Practices for the Woman's Tailored Jacket 1800-1927', Textile History. Vol. 34, No. 2., 134-170.

[10] שם, עמוד 136.

[11] זכים, מ. 2002, 'הגוף הרווחי: חייטות אישית במאה ה- 19', זמנים. 78, 30-34.

[12] Walsh, M. 1979, 'The Democratization of Fashion: The Emergence of the Woman's Dress Pattern Industry', The Journal of American History. Vol. 66, No. 2, 299-313.

[13] Arnold, J. 1983 (1977), Patterns of fashion 2 : English-women's dresses and their construction c1860-1940, London, Macmillan QSM.

[14] הנחה זו מתייחסת לבגד המחויט ולאריגי בד. יש עוד להמשיך ולחקור את שאלת ההתאמה של הבגד לגוף בכל הנוגע לסריגים והבגדים הנתפרים מהם.

[15] דיון נוסף בטענה הסמיוטית - סטרוקטורליסטית ניתן למשל לקרוא במאמר הבא:

Eco, U.1985, 'How Culture Conditions the Colours We See'. in Blonsky, M. (ed.) On Signs.. Baltimore: Johns Hopkins University Press, 157-175.

[16] על הז'אנר הריאליסטי כמקרה שמצליח להסוות את תפקידו הממדל בהבניית המציאות, כותב אבן-זהר, דרך השימוש במושג "ריאלמה" המתייחס לפרטי הרפרטואר של השפה הבאים לתאר את המציאות:

אבן –זהר, איתמר 1990 (1980). "מציאות" וריאלמות בסיפר". תרגום של המאמר -

Even-Zohar, Itamar 1990. “Realemes in Narrative”. In Polysystem Studies [=Poetics Today 11:1], pp. 208-217.

[17] Oxford English Dictionary, http://www.oed.com.


יעל טרגן עוסקת בבירור הקשר שבין בגדים ומילים, הן באמצעות בגדים והן באמצעות מילים, תוך ניסיון לעורר דיון ביקורתי בתחומי האופנה. בין היתר שימשה כמעצבת ומנהלת קריאיטיב בחברת האופנה "Comme Il Faut" וכתבה את מדור האופנה השבועי של עיתון "גלובס". כיום כותבת תכנים מסוגים שונים ויוצרת אירועים ביניהם תצוגות ומיצגים בתחומי התעשייה עבור חברות אופנה כמו גם במסגרת דיון ביקורתי בזירות ניסיוניות שונות. מלמדת במחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל מאז 2005. בעלת תארים ראשונים מהחוגים פילוסופיה וקולנוע באוניברסיטת תל-אביב ועיצוב אופנה בשנקר. סטודנטית לתואר שני ביחידה למחקר התרבות באוניברסיטת תל-אביב.

מצבי יצירה: צורפות ואופנה, אפריל 2010