דוקומנטרי אישי

הקורס "דוקומנטרי -אישי" הפנה את המתודות האנתרופולוגיות אל חקר ה"אני". המפגש אפשר לסטודנטים לייצר נרטיב מֵסָפֵּר,במגוון טכניקות וחומרים חזותיים, שחקר תיעד וחשף את המבט הפרטי והאינטימי של האישי ואת המתח בין האישי לחברתי-תרבותי-פוליטי. במסגרת זו מציגות נירית יעקב והדס גולן עבודות אישיות ורגישות המתלבטות בגבולות בין העבר להווה, בין ה"אני" לסביבתו ובין ה"אני" שהיה, לזה שנמצא.

הקורס ניתן במסגרת הרב-מחלקתית

מרצה: יונה וייץ

צלם מלווה: מיקי קרצמן

במאית מלווה: יולי כהן

אולפנא עכשיו

צילומים מאולפנת "כפר פינס-רמת קרניאל", יא באדר תש"ע, 25.2.10

הדס גולן, המחלקה לאומנוית המסך, שנה ג'

גבולות מושכים אותנו. המתח (למרות הקרבה) בין גדה אחת לשניה מסקרן. בעבודה זו רציתי לבדוק מעבר בגבול האישי שלי: בין חיים במסגרת דתית עוטפת לחיים חילוניים בה כל אחד הוא אינדיבידואל.

אולפנא. ה'אולפנא' בכפר פינס. אולפנת בני-עקיבא, אם כל האולפנות. מוסד דגל של הציונות הדתית.

(הסיבה היחידה שהיתה לי לחזור היא בגלל פליטת פה במהלך קורס דוקומנטרי אישי, שם לרגע חשבתי שאולי יהיה מעניין לעשות פרוייקט צילום במקום בו חונכתי. אחרי לא הרבה זמן  התחלתי להתחרט על כך – פחד ממפגש עם מורים ורבנים וחזרה למקום שבו ביליתי ארבע שנים העיקו עלי).

המוסד, מעצם היותו מוסד חינוך, אינו פתוח לכל אדם. הגבול שלו ברור. קיבלתי רשות לצלם ולמקום הגעתי לבושה כפי שבוודאי הניחו שאהיה. הכוונה היתה להגיע לאולפנא ולחפש את ה 'קומפוזיציות'  והמקרים שהיו נראים לי אבסורדים כבר אז. ביקשתי לצלם את האולפנא היום-עכשיו לעומת מה שהכרתי. בהתחלה חיפשתי אחר חללים המאפיינים פנימיה שהיא מוסד דתי: בית מדרש, חדר האוכל וחדרי הבנות, מאוחר יותר חיפשתי אחר הבנות עצמן.

הנושאים שהיו טאבו אז נשארו טאבו כפי שעזבתי אותם, בעיקר בכל הנוגע בזהות מינית ושאינה מינית. פוליטית, דתית ושאר עיניינים נפיצים.

בחתונה שנערכה בערב בחדר האוכל הכל היה שגרתי מלבד העובדה שכל הנוכחים באירוע היו בנות אולפנא מחופשות כחלק מאירוע פורים. כל הדמויות הנדרשות היו: החברים של החתן מהתנועה/מהישיבה/מהצבא, קרובי משפחה, שכנים, בנות בשלבים שונים לחייהן וכמובן חתן וכלה.

היה שמח ומטריד. בהתחלה בעיקר מטריד ואחר כך שמח. הדהים אותי לגלות שהבנות מחקות את המציאות הנורמטבית של המגזר – בדיוק כפי שאני לבושה בדמותי הדתית ניסתי לעשות. שוב נתקלתי בגבול שבין מציאות לחיקוי שלה. במקרה הזה, הבנות הן גם מחונכות וגם המחנכות עצמן – מעמידות את המציאות הרצויה כמראה, אם כי בעיוות חריף שכן כל האורחים בנות אותו המין. 

הבקשה האישית שלי למצוא את האירועים מהעבר בהם אני נכחתי לא התממשה, אבל מצאתי שהגבולות בתפיסה שלי נהיו דקים עד שכמעט ונעלמו, לא הרגשתי זרות או שייכות – נשארתי אני כפי שאני, דינמית, וכך גם האולפנא.

אולפנא עכשיו (1.15 MB)

שוק על ירך

נירית יעקב, המחלקה לצילום, שנה ג'

חלום שחלמתי בגיל עשר וחצי לערך, שסוף העולם הגיע, מהווה את נקודת המוצא לתיעוד האישי שלי על גבי דפי הספר הזה שנוצק לתוך שמו- "שוק על ירך".                         

החלום הוא מעין תמצית מהותי. יחסים רעועים במשפחה שהשפעתם מסרבת להתפוגג, אלימות, אבל, חרדות וחיים שלמים שמתרחשים בלילה, בחלומות המהווים נתח חשוב מעולמי.               

אני בת שלושים.                                   

האירועים עדיין לא הפכו לזיכרון ונחווים כולם כאילו ביום אחד.

היום.                                                                               

אני חיה בהווה מתמשך ואין מרחב יותר להכיל את הדחיסות בנפש וגם במחסן.

יצרתי לי עולם ששייך רק לי. ספק מציאות, ספק דמיון, ספק חלום. העולם הזה מובא בסיפורים הקצרים ובמשפטים הבודדים המשתלטים על דף ולעיתים נראים לכאורה פעוטים אך יחד מהווים את דמותי שלי.

במצגת מובאים קטעים נבחרים.

שוק על ירך (1.15 MB)