האדם תבנית, נוף

עדי זפרן וייסלר

 

 

אנחנו נולדים אל תוך זיכרון. עוד לפני שחווינו דבר בעצמנו, נטבעים בנו זיכרונות עתיקים, קמאים. מטען שמועבר בתורשה ונרקם בסלילי ה  DNA              

 

 

 

 

אנו אוספים זיכרונות פרטיים, ויחד, המטען האישי והקולקטיבי, הם שקושרים אותנו למקום, קשר בלתי ניתן להתרה. מטבענו אנו גם נקשרים לחפצים, מייצרים סנטימנטים ונאחזים בזיכרונות שנטבעו בהם, יחד עם הכתמים והשריטות. החומר, גם הוא זוכר.

 

 

 

העבודות שבחרתי להציג (2008-2010), חלקן מוצרים וחלקן ניסיונות, תהיות, נוגעות כולן למהלך הזיכרון, לאותו DNA שטבוע בחומר ובנו.

 

רצועת מתכת שנכלבה והפכה לקולב כולאת בתוכה את הזיכרון לראשיתה, נושאת בעול הבגד וחוזרת חזרה למצבה הגמיש. רק נקודה אחת לא תשתחרר, אך זיכרון החומר נותר (במסגרת קורס סטודיו בהנחיית עמי דרך).
 

 

באותה "התעקשות" והתמדה של המתכת, השתמשתי גם בכיסא "מִרְיַם", כיסא נמוך שמקור השראתו בתמונות משפחתיות של סבתא מרים, בבית אריזת הדרים בשנות ה- 30 של המאה העשרים. משענת הכיסא מתכופפת מעט, מקבלת על עצמה את כובד היושב אבל שבה לזקיפותה כשאינה בשימוש. הכיסא כולו, כאובייקט, צמח מזיכרון, מנבירה בתמונות משפחתיות ישנות ומעולם צורני שנאסף מהן. הוא מכיל בתוכו געגועים למקום, לתקופה, לריחות ומנסה לשמר את הפשטות שבישיבה הנמוכה על ארגזי האריזה.
(במסגרת קורס סטודיו בהנחיית פרופ' חנן דה לנגה, חיים פרנס ופרופ' יעקב קאופמן).

 

 

הטבעות שנעשו במסגרת קורס סטודיו "מלאכת מחשבת" (בהנחיית חיים פרנס וטל גור), הן למעשה קליעים שנאספו מחומת המפגע במטווח. כל טבעת אוצרת בתוכה את מסע הקליע מרגע שיצא מן הקנה ועד שנאסף והפך לתכשיט. החומר מספר סיפור של השתנות ואקראיות, התחלה זהה וסיום אינדיבידואלי. הסכֵמה דומה, התבנית קבועה והתוצר, אל אף שזוכר את המקור, שונה. בהמשך אותו הקורס, תוך כדי ניסיונות ותהיות, מצאתי חומר חדש ל"משחק הזיכרון" . שיחי סירה קוצנית שגדלים פרא ברוב חלקי הארץ, שהם נוף ילדותנו אבל גם סמל לעזובה וחורבן, היוו בשבילי קרקע חדשה ומרתקת לבדיקת חומריות, אקראיות וזיכרון.

 

 

 

את הסירה עיבדתי בדרכים שונות. ניסיתי להותיר בה חותם ולתת לה להותיר חותמה. התחקיתי אחר הזיכרון שיצר החומר האורגני בחומרי המעטפת. בפלסטיק, בחוט, בחומר הקראמי, בספוג. חיפשתי את הסדר הקיים בבלגן. את הזיכרון הצורני של השיח, הצורה המדויקת בה הוא חוזר ומתפצל בכל פעם מחדש. העדינות והאסתטיקה שבו אל מול היובש והקוצניות.

 

בתהליך יצירת השרפרף סגרתי את הסירה בתבנית, כיסיתי אותה פלסטיק ואז בעזרת חיתוכים חשפתי קרביים וחלקים פנימיים שיהיו עדות לחומר שנעטף ולתהליך שנעשה. השיחים קיבלו על עצמם את זיכרון התבנית אבל הצורה שומרת בתוכה עדיין את ה DNA של השיח.  

 

אהיל הסירה נוצר מליפוף חוט צמר על השיח והקשחת החוט, שוב פעולת שימור זיכרון הסירה שנעלמה.

 

האדם תבנית, נוף (1.15 MB)

הפרוטוקולים של צעירי בצלאל, יולי 2010