שלום רב שובך ציפורה נחמדת מארצות החום אל חלוני
לאחר פטירתו של אחד העם ספד לו חיים נחמן ביאליק. בנאום שנשא המשורר הלאומי בכ"ח טבת תרפ"ז (1927) ליד ארון הנפטר הוא ממקם את הסתלקותו של ההוגה הציוני כמה שנים קודם. "לא מיום שנעלם ר' אשר גינזבורג, אלא מיום שנעלם אחד העם, מיום שנפל העט מידו הכושלת של מורה וחושב המחשבה הלאומית שלנו." בפרפראזה על הפסוק הראשון בקינת דוד (ספר שמואל ב' א', יט-כז) הוא הכריז בפתח ההספד: " על במתנו הלאומית ועל במתנו הספרותית – חלל." בשונה מדוד שקונן על אבדנם של שאול ויונתן, מרחיב ביאליק את גבולותיה של המילה חלל ומבכה לא רק על האבדן הפיזי שמחולל המוות אלא גם על החלל והרִיק שהוא מותיר אחריו.
המוות אינו רק כיליון של אדם, הגות או אידיאולוגיה, הוא 'החלל הפנוי' שנוצר בעולם שהתרוקן מתוכנו הישן. הסמלים והדימויים שביטאו את מאווייו ואמונותיו של הסדר הקודם מאבדים מכוחם ומשמעותם. חלולים וריקנים מתוכן הם נעים בחלל הריק. המסמן שמסומנו אבד רומז לכיליון ומחדד את תחושת המוות, ומציג זכר של משהו שנחלם, התהווה וכלה.
העבודות שבקבצים המצורפים נוצרו בהשראת שירו המפורסם של ביאליק: "שלום רב שובך ציפורה נחמדת מארצות החום אל חלוני..." 120 שנים לאחר חיבורו של השיר, עברה אותה ציפור מטמורפוזה. היא שרועה על הרצפה, ראשה כרות וכנפיה שבורות. הכמיהה הרוחנית שביטאה אותה ציפור לכודה עתה בסבך תיל או ישובה על כלוב שומם כאותה בת קול שמנהמת כיונה בחורבותיה של ירושלים: " אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות." (ברכות ג.)
תחושת המוות מתחדדת בעבודה "שורשים". בת היענה נתונה בתוך חול מדברי וצחיח. ראשה הטמון באדמה מחפש אחר שורשים וחיבור לקרקע אך הצינורות מהם עשוי גוף הפסל יבשים. העוף שראשו טמון בקרקע ומסרב להתבונן במציאות סביבו מסמל את הבעייתיות והמלאכותיות של יצירת זהות חדשה- ישנה בתוך הרִיק שהותיר מותה של המסורת.
התלבטות ביחס למסורת והתעמתות עם רצח אב בתקופה של 'אחרי המרד' מתבטאים בעבודה "נמרוד" שמתכתבת עם פסלו המפורסם של דנציגר (1939). בשונה מנמרוד הכנעני (שמעלה על נס את הזיקה לאמנות המופשטת ולפרימיטיביזם של האמנות המודרנית), נמרוד הנוכחי עשוי בצורה ריאליסטית. הוא עומד על חורבותיו של מגדל (בבל- על פי המדרש נמרוד הקים אותו) ומתחת לו, על הלבנה התחתונה, נח עוף חבוט, עשוי לוחות פח וחוטי ברזל, במקום עוף הציד שדנציגר גילף את רגליו באבן חול אדמדמה.
היכולת להציב פסל ריאליסטי 70 שנה אחרי דנציגר (מגמה שמתפתחת בעשורים האחרונים) שומטת את הקרקע מתחת למרד של האמנות המודרנית והאידיאולוגיה הכנענית או מתחת לרגליה של כל יצירה המבקשת להביע אידיאולוגיה אבסולוטית ונחרצת תוך התעלמות מהאידיאולוגיה אותה היא מנסה לשבור. מאחורי כל מרד ישנה אופציה שלא נבחרה, שתמיד תהיה שרירה וקיימת. הכנעניות דחתה את היהדות, ציונות גלותיות, מודרנה מסורת, וכן הלאה... נמרוד מבטא את המרד במרד, נמרוד (ודווקא בזמן עתיד) בנמרוד.
אחיה ענזי (1.15 MB)
