ואדי סידר
את סדרת צילומי ואדי סידר התחלתי לצלם כסטודנט ב- 1992. הוואדי היה מקום השוטטות האינסופי של ילדותי. בין אדמות קומי, חירבת קארה ובית הקברות של כפר יחזקאל. באביב יצאנו לשם למרעה עם הכבשים, בקיץ זחלו שם נחשים ואכלנו מפירותיהם התפוחיים של עצי הדומים ובסתיו עברנו דרכו לראות חצבים בגבעת המורה. בחורף פרחו כלניות לבנות אדומות וסגולות, רקפות וחרציות ובימי גשם זלעפות שצפו מים בוואדי. על משטחי עץ וגיגיות הפלגנו בין העיקולים כמלחים בספינות.
כששבתי אל הוואדי אחרי הצבא הוא הפך בחלקו הצפוני למזבלה של הקיבוץ. ראשי כבשים שחוטות התגוללו על דרך העפר ונחבטו בגלגלי הטרקטורים החולפים, עגלים פעורי מעיים היו מוטלים בשמש מותקפים בלהקות זבובים והתרנגולות נאכלו על ידי עורבים ותנים. בחורף שטו הגוויות במימי הוואדי שעלה על גדותיו והגיעו לפעמים עד לכביש עפולה – בית שאן. ומעל כל זה התנוססו ראשי חזירי הבר המשופדים על עמודי הברזל שלאורך הוואדי. החזירים שניצודו על ידי חברי המשק נאכלו בסעודות מלכים וראשיהם היוו מעין מופע פאגאני של כוחנות, אלימות וגבריות. החזירים היו מעין שומרי הראש של המזבלה. התחלתי לצלם.
תוך כדי צילומים שנערכו אחת למספר חודשים חשבתי על החזירים התלויים והחזירים האנושיים שצדו, אכלו ותלו אותם על גדרות הוואדי, נגעלתי משניהם. כשצילמתי את החזירים תיעדתי למעשה את הדיוקנאות של הציידים – חברי המשק. לא יכולתי להסתכל על החזירים והציידים בעיניים – נסתי משם ושבתי אל מקום הפשע שגם היה מקום ילדותי כדי לתעד את מקום מותה של הנפש. אחר כך הבנתי שסיפור "בעל זבוב" קורה גם במשפחות "מלח הארץ".
ומתחת לכל זה בצבצה השאלה היהודית של אכילת חזיר או כדבריו המהדהדים של הרב אלעזר מנחם שך בהיכל הספורט ביד אליהו משנת 1990 על הקיבוצניקים אוכלי החזירים והשפנים. מה לשאלה יהודית בקיבוץ חילוני תשאלו – רוחותיהם של הורי המייסדים שהיו דתיים ועלו בעקבות בניהם החלוצים התייסרו לבטח בקברם בשיפולי הגבעה. ולצד כל זה מעשה הצליבה המופגן של גופת החזיר כמדמה את ישו בוויה דולורוזה של עמק יזרעאל – או לפחות מתחבר למסורת הצליבה באמנות המערבית.
ב- 1995 הוצג צילומי הוואדי בגלריית הקיבוץ בתל אביב. פעולת הצילום בוואדי וההצבה בחלל היו הפעולות הביקורתיות שעשיתי כנגד הסמן הקיצוני של התבהמותה של החברה הקיבוצית והישראלית כאחת. מיותר לציין שעזבתי את הקיבוץ. לא רציתי להיות חבר של החברים בקיבוץ. אותם חברים לקחו את כל סיפור התערוכה בבדיחות הדעת ולא נרשמה כל אלימות כלפי כמו הייתי נתון ב"הזיות של מטייל בודד". תערוכת ואדי סידר ב- 1995, כללה 7 צילומים של עצי דומים (סדריות), 2 כבשים מתות, 2 עגלים מתים, 2 דגים מתים, 1 פגר עופר (במבי), 1 תרנגולת, 1 גיגית רחצה ורק 3 ראשי חזירים. התערוכה הוירטואלית המוצגת ב- 2010, מציגה לראשונה מקבץ של צילומי חזירים שטרם הוצגו יחדיו שכן פרויקט התיעוד נמשך בשנים, 1996- 1997. מכאן שמה שמוצג כאן מאיר בדיוק רב יותר ולראשונה את זוועת ואדי סידר. כיום כחמש עשרה שנה אחרי הוואדי חזר להיות נקי. בעיות התברואה ופקחי המועצה האזורית עשו את שלהם ואני קיבלתי את הוואדי שלי בחזרה.
סיפורו האפל של ואדי סידר קיים אם כן רק על תשלילי סרטי הצילום בארכיון שבביתי. שימרו על ארכיון התשלילים שלכם, הוא מכיל את סיפור חייכם. באלבום התמונות של ילדותי אני חוזר מדי פעם להתבונן בצילומים הצבעוניים שצילמה אימי עליה השלום כשאני מתגלגל בהנאה בשיפוע הירוק של הגבעה בדרך אל הוואדי הפורח בחורף.
ואדי סידר (1.15 MB)
