מנגנון המוות של אלוהים – המבול מתוך "צחוק אברהם – פירוש לספר בראשית"

אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת נֹחַ--נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו: אֶת-הָאֱלֹהִים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ. וַיּוֹלֶד נֹחַ, שְׁלֹשָׁה בָנִים--אֶת-שֵׁם, אֶת-חָם וְאֶת-יָפֶת. וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאָרֶץ, וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה: כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ, עַל-הָאָרֶץ. (ו, ט-יב)

נוח הוא איש פשוט וטוב, וזאת ביחס לתקופתו (או שמא ביחס לכל הדורות, וראו על כך לדוגמה דברי רש"י וריש לקיש). הוא התהלך את אלוהים, הולך בדרכיו. זה מנהגו אל מול אלוהים, לפניו, כמו בהמשך: כִּי-אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי. ואולם לפני אלוהים ניצב גם דבר אחר: וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹהִים. אולי זו הסיבה ש"התהלך לפני האלוהים" הוא ביטוי מעורפל שפרשנים הסיקו ממנו הן על גדלות הצדיקות מול אלוהים והן על היבריס גדול מולו, כמו מקרה חנוך שהתהלך את האלוהים. ואולי אין סתירה בין השניים. אנו נעים על חבל דק מאוד מול מלך זה, מלפניו באופן כנוע, לעברו, לקבל השראה, אך גם להיזהר שלא להתקרב יתר על המידה, שמה הדבר האלוהי ייחרד שבאים לתפוס את מקומו.

הסוד הוא כנראה התמימות אל מול האלוהים. בהמשך כשאלוהים פונה לנוח אולי הדגשתו היא על המילים האחרונות כִּי-אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי, בַּדּוֹר הַזֶּה, כדי לרסן את החשיבות העצמית העלולה לצמוח באדם טוב זה. צדיק אמנם, אבל ביחס לדור ההוא (בהמשך נשאל היכן ממוקם אברהם מול תמימות זו).

כמו בפרשה הקודמת על בני האלוהים, מוזכר שנוח הוליד שלושה בנים, ושוב שהארץ רעה הייתה בעיני אלוהים בשל מעשי האדם, או ליתר דיוק, כפי שציינו לעיל, בשל התערבות הכוחות האלוהיים באדם. והאדמה מקוללת כארורה בגלל מעשה האדם. הטבע לא יכול להגשים את הציווי האלוהי של פריון: שחיתות האדם משליכה על שחיתות החיה, גם במובן שהשחיתות הזו באופן מושגי נטפלת לכל הבשר ולכל מה שחומרי וגם במובן שהעונש מוענק להם. אלא שבפסוקים הנוכחיים, כל הארץ מלאה בחמס, בגזל, ולאו דווקא חטא זה מיוחס לאדם אלא לכל היצורים החיים, והדגש הוא שממד הבשריות משחית את היצורים, שזו הגדרתו: כל-בשר. לכן נאמר לנו שבשר זה חי על האדמה. ראו איזו תועבה: בשר על בשר, חומר על חומר. המפגש הזה של הבשר עם האדמה אינו יכול אלא ליצור את החמס, את הגזל, את החטא.

אך אלוהים חייב למצוא את הצדיק וזאת כדי שיוכל לממש באמצעותו בכל זאת את המשך ההולדה של הטבע, המשך מעשה הבריאה: נוח הוא הן מטרה והן אמצעי. יש להצילו גם כצדיק וגם כדי להציל באמצעותו את שאר חיות הטבע. אך עדיין, יחד עם הרצון לשמר את הטבע, אלוהים מכיל גם רצון אחר, של הרס וחשדנות כלפי אותה אדמה שהאלוהים רוצה לטפח. במעשה המבול מתבטאת האמביוולנטיות לא רק בתוקפנות כלפיה אלא גם בעצם מעשה הדיבור הכפיייתי, בציווי של בניית התיבה ההרמטית כמו גם בבנייה עצמה, של מיכל-התגוננות מפני הטבע/המים.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ, קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי--כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס, מִפְּנֵיהֶם; וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם, אֶת-הָאָרֶץ. עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי-גֹפֶר, קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת-הַתֵּבָה; וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ, בַּכֹּפֶר. וְזֶה, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ: שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה, אֹרֶךְ הַתֵּבָה, חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ, וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ. צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה, וְאֶל-אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה, וּפֶתַח הַתֵּבָה, בְּצִדָּהּ תָּשִׂים; תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים, תַּעֲשֶׂהָ. וַאֲנִי, הִנְנִי מֵבִיא אֶת-הַמַּבּוּל מַיִם עַל-הָאָרֶץ, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: כֹּל אֲשֶׁר-בָּאָרֶץ, יִגְוָע. וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי, אִתָּךְ; וּבָאתָ, אֶל-הַתֵּבָה--אַתָּה, וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ. (ו, יג-יח)

הריבון מתכנן עבור נוח את התיבה שבה השורדים ישוטו להם מוגנים. נרשמת תוכנית בנייה מפורטת, כך שאפילו לא יהיה מוגזם לומר שתוכנית מתאר זו מלמדת אותנו על תוכנית-הבריאה עצמה, שהרי התיבה תכיל את היקום בזעיר אנפין. יקום, כפי שאנו לומדים מדברי האלוהים בהמשך, זה מלשון קיים, מה שנעשה קיים בזכות מעשה הבריאה שלו. התיבה אינה אלא המצע החלופי-לרגע של היקום עד שהיקום יתפשט מחדש אחרי המבול. כלומר לא רק התיבה צפה על פני המים, אלא היקום עצמו צף על פני התוהו-ובוהו הקדמוני, יקום שממתין לישועה של אלוהי הסתר הפנים, ישועה מהברוטליות כביכול של האדמה (ועל כך להלן).

מסתבר שגם מעשה הבריאה היה בנוי לפי תוכנית מתאר אלוהית שבה כל המושאים מתארגנים במקומם הנכון וביחס מבני זה לזה, וכך גם המצע שבו יפעלו היצורים המושאים, המצע של האדמה והשמים, והתבנית הבסיסית של זוגות כפי שנראה להן (עם יוצא הדופן שלהן, כך שהאלוהים בורא את העולם על בסיס הזוגיות ובו זמנית מכניס בו שיבוש של היסוד האחד-החורג המחדיר את ממד הקדושה לתוך עולם הזוגיות).

וּמִכָּל-הָחַי מִכָּל-בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל, תָּבִיא אֶל-הַתֵּבָה--לְהַחֲיֹת אִתָּךְ: זָכָר וּנְקֵבָה, יִהְיוּ. מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ, וּמִן-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ--שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ, לְהַחֲיוֹת. וְאַתָּה קַח-לְךָ, מִכָּל-מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל, וְאָסַפְתָּ, אֵלֶיךָ; וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם, לְאָכְלָה. וַיַּעַשׂ, נֹחַ: כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹהִים--כֵּן עָשָׂה. (ו, יט-כב)

במסגרת התכנון הזה נוח מצווה להביא לתיבה את הזוגות מכל החיות. המבנה הזוגי הוא שיאפשר את המשך ההולדה, שהרי אלוהים עם כל רצונו לחסל, יש בו הרצון האחר גם לקיים, להמשיך. הזוג זוכה בהערכה מקדשת, כחלק מהתוכנית האלוהית לקיום העולם. אולם זוגיות זו תהווה גם את הקרקע הנוחה לצמיחת התועבות השונות שמכעיסות את האלוהים.

וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹחַ, בֹּא-אַתָּה וְכָל-בֵּיתְךָ אֶל-הַתֵּבָה: כִּי-אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי, בַּדּוֹר הַזֶּה. מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה, תִּקַּח-לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה--אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ; וּמִן-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא, שְׁנַיִם--אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה, זָכָר וּנְקֵבָה, לְחַיּוֹת זֶרַע, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ. כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה, אָנֹכִי מַמְטִיר עַל-הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה; וּמָחִיתִי, אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי, מֵעַל, פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיַּעַשׂ, נֹחַ, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּהוּ, יְהוָה. (ז, א-ה)

אלא שאז אלוהים (והפעם תחת שמו השני, יהוה) פונה שוב אל נוח, תחת אמירה לגבי עצם הכניסה לתיבה ותוך התייחסות דווקא גם לשביעיות של חיות ולא רק לזוגות. ולכן אנשי חקר התעודות החוקרים את הכתבים משוכנעים שזה בשל מיזוג גס של עורך הספר בין שני קטעים שונים, של אסכולות שונות (הכוהנית מול היהוויסטית). ואמנם, כביכול, אפשר לזהות תפירות גסות של כמה קטעים בתוך סיפור המבול, אבל אפשר גם לנסות להסביר אחרת. למשל, ששתי הפניות שונות ומשלימות. בפנייה הראשונה אלוהים מציע את בניית התיבה, ואז נוח בונה אותה ובפנייה השנייה אלוהים מציע לנוח להיכנס אליה. והפעם אלוהים גורס אחרת. אסור לו להתחרט? הוא כל הזמן מתחרט בכתוב הנוכחי. עתה הוא מעוניין בארגון החיות תחת שני עקרונות, לא רק של זוגיות. כי הזוגיות הפשוטה חשובה היא אבל אינה מאפשרת את המקום של הקדוש-היחיד, כמקבילה של אלוהים היחיד אל מול הריבוי (כפי שראינו לעיל בפרשות הקודמות האלוהות מכילה יחס פנימי בין ריבוי לבין האחד שמתחם את הריבוי הזה).

החיות הטמאות משתייכות לעיקרון הפשוט של הזוגיות הטבעית ואילו החיות הטהורות שמיועדת להקרבה, לתזונת אלוהים, לעקרון המסובך של השביעייה. שביעייה זו מזכירה את השבע של ימי בריאת העולם, שכמו שמראה קסוטו זו סדרה המורכבת מ: 2 + 2 + 2 + 1 = 7 (כלומר מערכת של שלושה זוגות של ימים ויום נוסף עודף שהוא יוצא הדופן שמגדיר את כל הקבוצה). 7 מבחינה זו הנו מספר המאפשר את ההצבה של המקודש היחידני כמו אלוהים אל מול הריבוי של הכוחות האלוהיים וגם של יום השבת אל מול ששת הימים של הבריאה (ובמידה מסוימת כמו האחד נוח אל מול ריבוי החוטאים סביבו). וכך גם בקרב החיות: 6 חיות טהורות ועוד אחת טהורה.

ומה עם הזיווג, מה תעשה החיה השביעית, עם מי תזדווג? כאן כנראה מתבטאת הקִרבה בין ממד המוות של האובייקט המקודש לבין ממד קדושתו, כמו אולי אצל הטוטם הפרוידיאני. ועל כן אומר רש"י על ז, ב: "שבעה שבעה - כדי שיקריב מהם קרבן בצאתו". יתר על כן, שמא הוא מתכוון, כמו רוב הפרשנים המסורתיים, לשבעה שבעה במובן של שבעה זוגות, או שכן, מכיוון שאומר שיקריב מהם קרבן בצאתו, כלומר: קרבן יחיד. ובבראשית רבא לב, ד נאמר לגבי שבעה שבעה מן העוף: "אם תאמר שבעה מכל מן [עוף], נמצא אחד מהם שאין לו בן-זוג - אלא שבעה זכרים ושבע נקבות". כלומר, ניתן באמת גם לתהות שמא הביטוי שִׁבְעָה שִׁבְעָה, זָכָר וּנְקֵבָה משמעותו שבעה זוגות של חיות טהורות ואז אין את החיה הבודדת כפי שנטען כאן. אולם נאמר גם שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל-נֹחַ, אֶל-הַתֵּבָה--זָכָר וּנְקֵבָה. כלומר אין משמעות הדבר שניים שניים כשני זוגות מכל חיה, כאילו שני זוגות של פילים, אלא זוג אחד של פילים, פיל ופילה. ולכן שבעה מהבקר: 3 פרות + 4 שוורים, או 4 פרות + 3 שוורים.

ואגב, שמא גם בני האדם מוקמו תחת עקרון האחד אל מול אידיאולוגיית הזוגיות, כי האישה יצאה מצלעו של האדם. כלומר אדם וחווה הם זוג המבוסס על אחד מתפצל באמצעות שארית, צלע, ולא לשני חלקים שווים. והשונות, האם מצויה היא בצד של האישה, ומכיוון שהיא חורגת מהזוג, היא יצאה מתוך המפגש עם האיש? או שמא זה הגבר האחד שממנו נוצר הזוג? נראה שגם הגבר וגם האישה הם כל אחד בתורו אחד אל מול הזוגיות. אך זה רק אצל האדם, ועל כן הוא יכול לנהל את עולם הטבע תחת עקרון האחד מול הזוג: שבת, הקרבה, נשואין. ואילו החיה פועלת תחת עקרון הזוגיות בלבד. ונדמה שדברים אלו נאמרים בעקבות דברי ז'אק לאקאן על ההתענגות הנשית העודפת ועל טענתו שאין יחס מיני, וכל זה בסמינר 20, אבל גם ייתכן שלא בהכרח רק בהשפעתו, אלא כעודפות של מה שאמר.

ואגב, מספר זה של שבעה חוזר גם בשבעת הימים שיש להמתין עד תחילת המבול.

וְנֹחַ, בֶּן-שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה; וְהַמַּבּוּל הָיָה, מַיִם עַל-הָאָרֶץ. וַיָּבֹא נֹחַ, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ--אֶל-הַתֵּבָה: מִפְּנֵי, מֵי הַמַּבּוּל. מִן-הַבְּהֵמָה, הַטְּהוֹרָה, וּמִן-הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה; וּמִן-הָעוֹף--וְכֹל אֲשֶׁר-רֹמֵשׂ, עַל-הָאֲדָמָה. שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל-נֹחַ, אֶל-הַתֵּבָה--זָכָר וּנְקֵבָה: כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים, אֶת-נֹחַ. יוַיְהִי, לְשִׁבְעַת הַיָּמִים; וּמֵי הַמַּבּוּל, הָיוּ עַל-הָאָרֶץ. בִּשְׁנַת שֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה, לְחַיֵּי-נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ--בַּיּוֹם הַזֶּה, נִבְקְעוּ כָּל-מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם, נִפְתָּחוּ. וַיְהִי הַגֶּשֶׁם, עַל-הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה. בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ, וְשֵׁם-וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי-נֹחַ; וְאֵשֶׁת נֹחַ, וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי-בָנָיו אִתָּם--אֶל-הַתֵּבָה. הֵמָּה וְכָל-הַחַיָּה לְמִינָהּ, וְכָל-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, לְמִינֵהוּ; וְכָל-הָעוֹף לְמִינֵהוּ, כֹּל צִפּוֹר כָּל-כָּנָף. וַיָּבֹאוּ אֶל-נֹחַ, אֶל-הַתֵּבָה, שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל-הַבָּשָׂר, אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים. וְהַבָּאִים, זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל-בָּשָׂר בָּאוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹהִים; וַיִּסְגֹּר יְהוָה, בַּעֲדוֹ. וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם, עַל-הָאָרֶץ; וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם, וַיִּשְׂאוּ אֶת-הַתֵּבָה, וַתָּרָם, מֵעַל הָאָרֶץ. (ז, ו-יז)

 אמנם בהמשך מוזכרים שוב הזוגות ולא השביעיות אבל ניתן לתרץ זאת בכך שגם השביעיות בנויות מזוגות בתוספת היחיד הבודד.

וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד, עַל-הָאָרֶץ; וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה, עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וְהַמַּיִם, גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד--עַל-הָאָרֶץ; וַיְכֻסּוּ, כָּל-הֶהָרִים הַגְּבֹהִים, אֲשֶׁר-תַּחַת, כָּל-הַשָּׁמָיִם. חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה, גָּבְרוּ הַמָּיִם; וַיְכֻסּוּ, הֶהָרִים. וַיִּגְוַע כָּל-בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, וּבְכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ--וְכֹל, הָאָדָם. כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת-רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה--מֵתוּ. וַיִּמַח אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיִּמָּחוּ, מִן-הָאָרֶץ; וַיִּשָּׁאֶר אַךְ-נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ, בַּתֵּבָה. וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם, עַל-הָאָרֶץ, חֲמִשִּׁים וּמְאַת, יוֹם. (ז, יח-כד)

המבול יורד מהשמים המאיימים, השמים שמצניחים מטה את המים העודפים המחסלים, והתיבה האומללה בין מים עליונים למים תחתונים, כך שהשמים הם הגבול המרוחק והקרוב שהתיבה יכולה להגיע אליו כשהיא גבוהה כבר מההרים ששקעו במים. שם אולי משכנו של אלוהים. כלומר, סיפור המבול הוא סיפור העודפות, סיפורו של הטוב שנהפך לטוב-מדי, היותר-מדי-טוב, כאילו האלוהים מבקש ללמד לקח את האדם להראות לו את צדה האימתני, הטוב מדי של אימא-אדמה. זהו המסר לאדם, שרצוי שיתחבר אל האלוהים המייסד דרך המילה ולא לאדמה, לארץ, המידרדרת בקלות לאסון. שהרי לא רק השמים מטילים את אימתם-מימיהם אלא גם האדמה עצמה, אינה רק מוצפת במים אלה, אלא גם מציפה בעצמה מתוך בטנה: וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם. ורק ביכולתו של האלוהים השמימי להגן על קבוצת הייחוס הנבחרת, קבוצה שמייסדת את היקום מחדש בתוך תיבה אחת. האלוהים שקרוב, בשמים, מגן עליה ועליהם, אך גם הסיטואציה הזו מאוד שברירית: התיבה האומללה על פני המים הסוערים. יש להודות, יש בכך הטעייה כלשהי - יושבי התיבה המסכנים מניחים שהרוע נובע מהאדמה, מהשמים, מכוחות הטבע הסוערים, ולא מהאלוהים המושיע. הנה זו דרכו לשלוט באמצעות שיטת הפרד ומשול - לסכסך בין האדם ויצורי היקום לבין הטבע והאדמה, לגרום לאדם לחשוש מהטבע הבלתי צפוי, ולצפות מהאלוהים לישועה, אותו אלוהים שמושך בחוטי העונשין.

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת-נֹחַ, וְאֵת כָּל-הַחַיָּה וְאֶת-כָּל-הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה; וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל-הָאָרֶץ, וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם. וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם; וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם, מִן-הַשָּׁמָיִם. וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ, הָלוֹךְ וָשׁוֹב; וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם--מִקְצֵה, חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם. וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, עַל, הָרֵי אֲרָרָט. וְהַמַּיִם, הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר, עַד, הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי; בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים. (ח, א-ה)

והנה, בתחילת פרק ח', פתאום נזכר לו אלוהים בנוח המשוטט לו בתיבה, נזכר באמצע התלהבות ההשמדה וההרס. הוא נזכר בנוח כמו שהוא נזכר בצורך שלו בריסון עצמי, שאם לא, התשוקה האחת שלו (לחסל את המושא) תבטל את סיפוק התשוקה השנייה שלו (להוליד את המושא ולקיימו). אין הוא יכול אלא עם שתי התשוקות - רק בין שתיהן הוא מכיר בעצמו כאלוהים: כמי שמוליד את העולם של הטבע והאדם אך גם באופן מתמיד מתקן אותו ומרסן אותו לבל זה ישתלט עליו או יחוש עליון עליו. אולם גם קיים הצורך שמושאים אלה יתקיימו, כי בלעדיהם, או ליתר דיוק, בלעדי השליטה בהם אין הוא אלוהים, אין הוא נושא-סובייקט. פסוקים אלו ממש מחזירים אותנו ואותו לרגעי הלידה הראשונים של אלוהים ככזה:ויעביר אלוהים רוח על הארץ וישוכו המים, ויסכו מעיינות תהום. אפשר ללמוד מכך שהבריאה נבעה מסילוק המים מן היבשה, הבדלת המים מהיבשה, כנגד התוהו ובוהו המבולי שבו האדמה במיזוג עם המים המאיימים. והנה רוח האלוהים שמעורבת במים, כמו בימי התוהו ובוהו, מסתובבת לה כך, דווקא בשעה שהרוח האלוהית שהוענקה לחיות ולאדם מושמדת: כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת-רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה--מֵתוּ.

וַיְהִי, מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם; וַיִּפְתַּח נֹחַ, אֶת-חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְשַׁלַּח, אֶת-הָעֹרֵב; וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב, עַד-יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. וַיְשַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה, מֵאִתּוֹ--לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְלֹא-מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל-הַתֵּבָה--כִּי-מַיִם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל-הַתֵּבָה. וַיָּחֶל עוֹד, שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים; וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה, מִן-הַתֵּבָה. וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת טָרָף בְּפִיהָ; וַיֵּדַע נֹחַ, כִּי-קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. וַיִּיָּחֶל עוֹד, שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים; וַיְשַׁלַּח, אֶת-הַיּוֹנָה, וְלֹא-יָסְפָה שׁוּב-אֵלָיו, עוֹד. וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה, בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, חָרְבוּ הַמַּיִם, מֵעַל הָאָרֶץ; וַיָּסַר נֹחַ, אֶת-מִכְסֵה הַתֵּבָה, וַיַּרְא, וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה. וּבַחֹדֶשׁ, הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם, לַחֹדֶשׁ--יָבְשָׁה, הָאָרֶץ.

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-נֹחַ לֵאמֹר. צֵא, מִן-הַתֵּבָה--אַתָּה, וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ. כָּל-הַחַיָּה אֲשֶׁר-אִתְּךָ מִכָּל-בָּשָׂר, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ--הוצא (הַיְצֵא) אִתָּךְ; וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ, וּפָרוּ וְרָבוּ עַל-הָאָרֶץ. וַיֵּצֵא-נֹחַ; וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו, אִתּוֹ. כָּל-הַחַיָּה, כָּל-הָרֶמֶשׂ וְכָל-הָעוֹף, כֹּל, רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ--לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם, יָצְאוּ מִן-הַתֵּבָה. וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, לַיהוָה; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת, בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּרַח יְהוָה, אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. עֹד, כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ: זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה--לֹא יִשְׁבֹּתוּ. (ח, ו-כב)

לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה - הנה הביטוי שאנו כה חיכינו לו למען חיזוק טענתנו בדבר התוקפנות של האלוהים הבורא כלפי האדמה וכל פעם בתירוץ אחר.

יהוה מריח בגופו, כמו שאר אלוהי העת העתיקה, את המנחה הנשרפת, ולליבו שמשוכן בגוף פונה אלוהים בכאב. הוא חותם ברית עם עצמו. שמא בכל זאת זו ברית עם נוח, שכן היא באה בתגובה למנחתו? לא וכן, מכיוון שמצויים כאן שני שלבים: בראשון אלוהים פונה אל עצמו במהלך ההתענגות מהריח, ובשני פונה אל נוח ואל החיות שנותרו בעולם/בתיבה. ואות הברית הזו אינה רק תזכורת לאלוהים לשמור על מה שנחתם, אלא גם מגִנָּה על האדמה/הארץ מפני המשחית כמו אות קין כמגן עליו מפני הרוצחים. ניתן גם להוסיף שאלוהים כורת ברית עם עצמו אבל היה זקוק לדרבון האנושי, לריח העולה מלמטה כדי שיגיע למסקנה זו.

מעט מעליב הוא שאלוהים שמריח את ניחוחות המתנות של נוח שועה לאותן ריחות באופן מוזר קמעה. כולו שורה ברוח הפסימיזם והפטליזם שלא ניתן לשנות את האדם, שהאדם הוא יצור חד-ממדי, שכולם זהים, בעוד מתחתיו ממש יושב הצדיק שמקלקל את התמונה החד-משמעית הזו של יצר לב האדם רע מנעוריו. כי אלוהים אוהב לחוש כך, להיות בטוח אל מול מה הוא ניצב, אל מול האדם הכה הפכפך, עם התשוקות הסותרות והקפריזיות (בעוד הוא, האלוהים, יציב והחלטי כביכול). ויצר לב האדם הזה הנו ביטוי פטליסטי: ברור מה כיוונו של האדם, כוונותיו הן לכיוון אחד, לרע, וזה מצד אחד מייאש אבל מצד שני מאפשר את תחושות הכעס המענגות. יתר על כן, אם אכן כך האדם נברא, אשמתו של מי הדבר?

האל מבטיח לעצמו לבל יחולל שואה נוספת כזו בטבע, בַּעֲבוּר הָאָדָם, שהרי ההרס עבור האדם, למענו, למען ישתפר. הטבע האומלל תקוע בין אלוהים והאדם, סובל פורענויות בשל הפנטזיות הבלתי מתממשות של האחד והאחר, זה על זה, והוא בתווך. מצד שני ניתן גם לומר שאולי יש כאן איום מוסווה, שהוא מבטיח לא לחולל שואה נוספת בטבע בעבור האדם, אבל מה עם השמדה שאינה בעבור האדם?

וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים, אֶת-נֹחַ וְאֶת-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ. וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם, יִהְיֶה, עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ, וְעַל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָיִם; בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל-דְּגֵי הַיָּם, בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: כְּיֶרֶק עֵשֶׂב, נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל. אַךְ-בָּשָׂר, בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. וְאַךְ אֶת-דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל-חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ; וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו--אֶדְרֹשׁ, אֶת-נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ: כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם. וְאַתֶּם, פְּרוּ וּרְבוּ; שִׁרְצוּ בָאָרֶץ, וּרְבוּ-בָהּ. (ט, א-ז)

האדם מצווה לשלוט בחיות, בבשר שלהן, בלא אפשרות לשלוט בנפשן, שזה תחומו של אלוהים (מעתה יכול לאכול בשר ולא רק צמח). כלומר אלוהים פותח ומגביל בו-זמנית את יכולת השליטה של סוכניו בטבע. מכאן שלא ניתן לאכול את הבשר יחד עם נפש החיה המגולמת בדם. ומצד שני האיסור על אכילת הדם אולי נובע מהקִרבה של הדם אל האדמה, ומהאפשרות המחרידה של התמזגות עם האדמה באמצעות הדם. וזה יכול לקרות גם באמצעות שפיכת דם האדם על האדמה ומיזוג הדם הזה עם האדמה כמו במקרה רצח הבל. על כן, משולב האיסור על רצח האדם, ורצח זה יש בו גם איום על האלוהים עצמו, כמו ניסיון לרצוח את סוכניו, לרצוח אותו.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-נֹחַ, וְאֶל-בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר. וַאֲנִי, הִנְנִי מֵקִים אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְאֶת-זַרְעֲכֶם, אַחֲרֵיכֶם. וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם, בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם; מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה, לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ. וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְלֹא-יִכָּרֵת כָּל-בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל, לְשַׁחֵת הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, אֲשֶׁר אִתְּכֶם--לְדֹרֹת, עוֹלָם. אֶת-קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. וְהָיָה, בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן. וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי, אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, בְּכָל-בָּשָׂר; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר. וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן; וּרְאִיתִיהָ, לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם, בֵּין אֱלֹהִים, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֶל-נֹחַ: זֹאת אוֹת-הַבְּרִית, אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי, בֵּינִי, וּבֵין כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ. (ט, ח-יז)

ולעניין הקשת - בכל פעם שיורד גשם, כשקשת בענן תופיע בשמים, אלוהים יצפה בצבעי הקשת והמחזה היפיפה ירסן את מנגנון ההשמדה שלו, הגשם לא יגלוש אל המבול. וזה יהיה מחזה גם לאדם, הוא יצפה במה שאלוהים צופה בו, הוא יביט במבט האלוהי הפנימי שמהרהר לו על תשוקתו לאכזריות שצריכה להיגמל. עליו להיגמל אולי גם מכיוון שהמבול אינו רק הרסני כלפי הטבע והאדם אלא גם כלפי האלוהים, שהרי המבול החזירו אל רגעי התוהו ובוהו הנוראיים, גם עבורו, כשלא היה לגמרי מלך-שליט אלוהי.

הזמן הלא-זמני של התוהו ובוהו הקדום שחזר לו בימי המבול הכיל את האי-הפרדה בין קיץ וחורף, יום ולילה, ועל כן ההבטחה של האלוהים לעצמו ואף לבני האדם שלא לגלוש לכך יותר: עֹד, כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ: זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה--לֹא יִשְׁבֹּתוּ. הטבע הנברא יחזור למחזוריותו, וזה טבעו של הטבע שיש בו הבדלות פנימיות, מחזוריות שמונעת את שיבתו של הכאוטי. השבתה שלהם לא תהיה, אלא רק ההשבתה האלוהית והאנושית בימי שבת, המציבים את רגע השקט, והגורמים לאדם להמשיך להסתובב סביב המחזורי השנתי והחגי, אבל דרך היוצא-דופן האחד של השבת.