ארכיטקטורה של תרדמת מוות ומגפות זיהומיות: סנגל של 1914

ליאורה ביגון
מבוא למבוא

תקציר: עד לתחילת המאה העשרים, עם גילוי הסיבה למלריה ודרכי המניעה, למערב אפריקה יצא שם של 'קבר האדם הלבן'. התפרצות מגפות זיהומיות ביישובים הצרפתים הוותיקים של סנגל הסתכמו בשעורי תמותה גבוהים ביותר. אחוזת יראה מפני המגפה, האוכלוסייה הלבנה החשיבה את האוכלוסייה השחורה לנשאית המגפה ואף למגפה בהתגלמותה – דימוי שכלל גם את הארכיטקטורה. התוצאה הייתה מלחמת חורמה בבקתות הקש בסנגל במסווה 'חיטוי' ו'טיהור'. על רקע זה תבחן הפעולה הדרמטית ביותר בהיסטוריה הקולוניאלית של העיר דקר בירת סנגל, והיא הקמת השכונה הנפרדת לאפריקאים שם בשנת 1914. השכונה הוקמה בעקבות התפרצות חמורה במיוחד של מגפת דֶבר בשנה זו. למרות התירוץ הבריאותי לסגרגציה, היא הולידה אפליה גזעית וגרמה להעתקת פלח ניכר מהאוכלוסייה, שלא חפץ או שלא היה בעל ממון לבנות בסגנון אירופי. מדיניות זו חשפה את כל הסתירות שאפיינו את המשטר הקולוניאלי הצרפתי במערב אפריקה, אותן ניצל היטב הצד האפריקאי, כך שפרוייקט שהחל בדחיפות כה גדולה מעולם לא הסתיים. מאמר זה משלב חומר היסטורי ראשוני רב תוך שימת דגש על התכנון העירוני והצורה הבנוייה בעיר דאז ועל המשמעות התרבותית שלהם. בהשוואה לצפון אפריקה הקולוניאלית, ההתייחסות לנושא המרחב העירוני באפריקה מדרום לסהרה נדירה למדי בספרות המחקר.  

 

מוות, מגפה ועיור קולוניאלי במערב אפריקה: הערות מקדימות

 

עד למחצית המאה התשע עשרה – ערב ההשתלטות האירופית הרשמית על יבשת אפריקה שסימנה את הקולוניאליזם – הנוכחות האירופית באפריקה הטרופית הייתה מוגבלת רובה ככולה למערב אפריקה, עם צרפת ובריטניה כשחקניות הראשיות. בתקופה זו, מקרי המוות עקב מחלות טרופיות בקרב אירופים שזה עתה הגיעו לשם היו רבים ביותר בהשוואה לכל מקום אחר בעולם. שיעורי המוות היו כה גבוהים למעשה, כך שניתן לתהות מדוע בכלל רצו אנשים ללכת למקום בו הסבירות למות הייתה חמישים אחוזים בשנה הראשונה להגעה, ועשרים וחמישה אחוזים בשנה העוקבת.

            הנוכחות הצרפתית במערב אפריקה נקשרה לשני יישובים וותיקים שהוקמו על איים במחצית השנייה של המאה השבע עשרה, אליהם התווספו שני יישובים בעקבות ההשתלטות הקולוניאלית כשתי מאות שנים לאחר מכן. עם הראשונים נימנו סן לואי (Saint-Louis) בשפך נהר הסנגל, שהוקמה בשנת 1659 ושימשה לימים כבסיס לכיבוש הצרפתי של פנים היבשת; והאי גורה (Gorée) הסמוך לחופי קפ ור (Cap-Vert), אשר משנת 1678 שימש מושב לסוחרים צרפתיים רבים ולצי הימי. על חצי האי קפ ור של היבשת, נקודה אסטרטגית שכן היא המערבית ביותר ביבשת אפריקה, תוקם לימים העיר דקר ((Dakar, בשנת 1857. האחרונה הוקמה לצד רופיסק, יישוב המרוחק ממנה אך מספר קילומטרים, אשר ניקז את הסחר המשגשג בבוטנים עם פנים היבשת (ראו דימוי מס' 1).

דימוי מס' 1

סן לואי, גורה, רופיסק ודקר [מפה מאת המחברת]

 

מושבת הסנגל לא נקראה אלא 'ארץ הקדחות והברבריות' בפי המתיישבים הצרפתיים בני התקופה, כחלק מתפיסה אירופית כללית את מערב אפריקה כ'קבר האדם הלבן'. במילים אחרות, במשך עשורים רבים האירופים הכירו בכך שאפריקה הטרופית אינה מקום בריא, אולם אומדנים סטטיסטיים למשל של מספר מקרי המוות לכל אלף איש, לא היו בשימוש רווח. אמנם אירעו תאונות ואסונות, חלקם מתוקשרים היטב גם בתולדות האמנות כגון ציורו של תיאודור ז'ריקו (Géricault) את רפסודיית המדוזה (ראו דימוי מס' 2). הציור, שהפך לאיקון של זרם הרומנטיציזם בצרפת, מתעד טרגדיה שאירעה בשנת 1816 של ספינה צרפתית שטבעה מול חופי סן לואי. הספינה נשאה 147 איש מהם ניצלו רק 15 שחוו רעב, קניבליזם ושגעון – מה שהפך לסקנדל בינלאומי. היו אלו מתיישבים צרפתיים בניסיון לערוך התיישבות על בסיס חקלאי בסנגל. הניסיון כשל וסנגל מעולם לא הפכה למושבת התיישבות לבנה בעידוד ממשלתי דוגמת אלג'יריה. אולם, הרוצחים העיקריים לא היו תאונות מעין אלו או אף זיהומי קיבה, אלא המלריה והקדחת הצהובה. עם התפרצות מגפת קדחת צהובה בסן לואי וגורה בשנת 1830 למשל, שיעורי המוות היו 573 איש לאלף, ו- 146 איש לאלף עם תום המגפה.[1]

דימוי מס' 2

תיאודור ז'ריקו, רפסודת המדוזה, 1819, שמן על בד, 491 x 716 סמ', פריס, מוזיאון הלובר.

האוכלוסייה הלבנה הייתה גברית בעיקרה ועמדה על דרג פיקודי של חיילים מתנדבים שהשתלטו על פנים היבשת בשם צרפת, פקידי מנהל וסוחרים. הסיבות היחידות לאופטימיות בקרב אוכלוסייה זו היו ציפיות לקידום מהיר עם החזרה למטרופולין, אמונת כל פרט ביכולתו לנצח חוסר מזל מכל סוג שהוא, וציפיות להתעשרות חומרית מהירה. יש לזכור שלמרות שיעורי המוות הגבוהים הנוכחות הלבנה הייתה מינימלית ועל כן מספר האירופים שמתו בפועל היה קטן.  מסיבה זו, לצד התהליך האיטי והמקביל של תגליות בתחום הרפואה הטרופית באירופה דוגמת השימוש בכּינין, אף אחד בצרפת לא חשב שבשל מקרי המוות הפעילות הצרפתית באפריקה צריכה להיות מרוסנת. העניין הציבורי בפרוייקט הקולוניאלי נע בין אפטיה לאנטיפטיה, המגפות ביישובי הסנגל נתפסו יותר כרצון האל עליו הממשלה לא הייתה אחראית, ומצב התמותה שם לא עבר פוליטיזציה.[2]

מחבר הרומנים הקולוניאליים פייר לוטי (Loti), לצד סופרים אירופים אחרים רבים, תרם לקיבוע הדימוי של 'אפריקה השחורה' כארץ מוזרה, אבודה, מבודדת ורדופת מחלות ומוות. בספרו  ספור אהבה של ספּהי שפורסם לראשונה בשנת 1883 וגיבורו הוא חייל צרפתי שמוקם בסן לואי, המילה 'מוות' ושלל אסוציאציות שנקשרות לה שולטות בעלילה מתחילתה ועד סופה. הארץ 'ללא סימן חיים', בה 'בדידות מוחלטת עם מונוטוניה עצובה' וחום שרק מצטבר מדי יום (עמ' 2,1). 'כמה עצובה ארץ אפריקה זו!' אומר הגיבור בצעדו ברחובות סן לואי ומסביב 'רק חול וחול, תמיד רק חול' (עמ' 6). 'ולמטה' הוא משקיף מהאי על הנקודה הבולטת היחידה על הגדה היבשתית 'בית הקברות של סוֹר [...] בו טמונים המתים מקדחות תחת אקלים איום זה.' (עמ' 16) 'דממת מוות שלטת בכל ארץ זו, דממה מפחידה [...] זיהומי קדחת, אוויר לח טבול בריח ביצות גדולות.' (עמ' 88) 'היה זה ערב עצוב, ברובע מת זה של העיר, מבודד בקצה העיר המתה' (עמ' 140) 'והיה נדמה לו שהכל נגמר, הוא חלם שהוא מת, ושלא יתעורר יותר.' [3]  (עמ' 208) גם רישומיו הרבים של לוטי, דוגמת זה הנראה בדימוי מס' 3, סייעו ליצירת דימוי פרוורטי ומורבידי זה של היבשת ושל סנגל, אולם הם לא היוו אלא חלק מז'אנר שלם של ספרות ודימויים אקזוטיים ואסקפיסטיים באירופה עצמה.[4] ברישום זה, שכונה 'מראה סנגלי ראשוני: המכשפים', בולטים בערבה השוממה מבין עצי הבאובב שלדי בעלי החיים, ועופות דורסים מרחפים ממעל. מה עושה קבוצת ה'מכשפים' האפריקאית המסתודדת עם העצמות? רושם זה פרובוקטיבי בעליל לתיעוד חברת הוולוף ((Wolof לאורך חופי הסנגל שכבר הציגה איסלאם מגובש דורות רבים לפני ביקורו זה של לוטי בסן לואי בסוף המאה התשע עשרה.

דימוי מס' 3

פייר לוטי, מראה סנגלי ראשוני: המכשפים, שנות ה-1880 בקירוב, אוסף פרטי.

גם ללא התיאורים הפרוזאים הללו האווירה ברוב הערים הקולוניאליות באפריקה שמדרום לסהרה – הקרובה הענייה של 'קולוניאליזמים' עשירים יותר דוגמת זה של בריטניה בהודו, ושל צרפת בהודו-סין ואף בצפון אפריקה – הייתה דלה, פרובינציאלית במקרה הטוב ורחוקה מלהיות זוהרת. בצו מדקר משנת 1879, כעשרים שנה לאחר היווסדה של עיר נמל זו על ידי הצרפתים, אסרה למשל העירייה על התיפוף בתופי טאם-טאם לאחר עשר בערב, ובשנת 1907 בית המסחר הצרפתי בעיר ביקש מהמנהל הקולוניאלי להוציא מחוץ לחוק את תרועת הצופר של האוניות לאחר שקיעת החמה.[5]  באשר להתחלה הצנועה של דקר, הייתה זו המילה 'רוגע' או 'שלווה' – דממת מוות כמעט – שנזכרה תכופות בדיווחים של מפקד האזור הקולונל קנר (Canard) אל מושל הטריטוריה של הסנגל לקראת סוף המאה התשע עשרה: 'הכול רגוע, רגוע מדי. מלבד ממכירת מיני שטויות, המתנהלת היטב, הסחר שם כמעט בטל ומבוטל' (דצמבר 1875); 'דקר תמיד מאוד רגועה] ...] שום דבר מלבד הדממה, הכול רגוע. רגוע מדי' (דצמבר 1877); 'דקר: תמיד אותה השלווה, שלווה רבה מדי. המסחר כמעט בטל ומבוטל' (אפריל 1880), וכן הלאה.[6] 

            אולם עד לתחילת המאה העשרים דקר רכשה פונקציות אסטרטגיות ומנהליות אשר הגבירו באופן משמעותי את זרם המהגרים האירופים והאפריקאים. פתיחת מסילת הרכבת בקו דקר--סן לואי (1885); העבודות המתמשכות על שכלול הנמל למים עמוקים כתחנת מעבר בדרך לדרום אמריקה; העברת בירת הפדרצייה של אפריקה המערבית הצרפתית מסן לואי לדקר בשנת 1902 וביסוס המנהל האזרחי בעקבותיה,[7] – ניתן לומר שכל אלו הכניסו את העיר ל'עידן אימפריאלי' והרחיקו אותה מתיאורי הקולונל קנר.

            בדומה למרחב הקולוניאלי העירוני באפריקה בכללותו, כפי שעוצב על ידי צרפת, בריטניה, בלגיה וכוחות קולוניאליים נוספים, גם בדקר האימפריאלית מדיניות הסגרגציה, או ההפרדה במגורים בין הגזעים, היוותה מאפיין מפתח. באם נעשתה באופן רשמי או באופן בלתי רשמי, יש למדיניות ההפרדה במגורים קשר הדוק להשערות בנות התקופה באשר לתברואה בארצות הטרופיות בכלל ובאפריקה בפרט. על רקע זה הייתי רוצה להדגיש את המחקר של סוואנסון ((Swanson משנות השבעים, על אודות ההיסטוריה של מושבת הקייפ בדרום אפריקה, שטבע בספרות האקדמית את המונח 'תסמין התברואה' ((Sanitation syndrome.[8]  לפי סוואנסון כבר בתחילת המאה העשרים, הרבה לפני מדיניות ה'אפרטהייד' הרשמית במדינה שנחנכה על ידי מפלגה אפריקנרית בשנת 1948, נדחקו האפריקאים אל מחוץ לגבולות קייפטאון ופרווריה. הרקע לכך הייתה מגפת דֵבר שהגיעה מדרום סין לעיר נמל זו בשנת 1900, אם כי אחוז האפריקאים שנוגע לא היה רב יותר מזה של הלבנים או הצבעוניים. אולם המגפה היוותה הן עובדה ביולוגית והן מטאפורה חברתית, מאחר והיא זוהתה עם האוכלוסייה השחורה ולהפך. בהתחשב במתח ובקנאה הכלכלית בין שני הסקטורים והיחס לאוכלוסייה השחורה כאל קולקטיב ברברי שאיים על הסדר והבריאות בעיר האירופית, אין פלא שהמגפה הזיהומית הפכה להזדמנות דרמטית למי שקידם את הסגרגציה כפתרון לבעיות חברתיות במושבה זו. אין ספק שניתן להכיל את הכינוי 'סינדרום הסניטציה' גם על המצב בדקר של אותה תקופה, כמו גם על ערים קולוניאליות נוספות באפריקה תחת שלטון צרפתי או כמעט כל שלטון אירופי אחר. אולם, יש להקדיש מספר מילים בנקודה זו למצב המחקר ולייחודיות מאמר זה.    

מדיניות הסגרגציה כמאפיין מפתח של העיור הקולוניאלי עוררה תשומת לב מחקרית ביקורתית רבה בתקופה הבתר-קולוניאלית, ואין ספק שהמחקר של טוני קינג על אודות הודו הבריטית היה אחד החלוצים.[9] באשר ליבשת אפריקה, צפון אפריקה הצרפתית ודרום אפריקה נחקרו מזווית זו, לרבות ההשלכות הסוציו-פוליטיות של ההפרדה במגורים והמשמעות התרבותית שלה.[10] לעומת זו המרחב העירוני הקולוניאלי באפריקה הטרופית זכה לתשומת לב מצומצמת ביותר, לרבות המקרה של תכנון ההפרדה ומשמעותה התרבותית בדקר – עיר בעלת חשיבות ברמה האזורית.[11] מטרת מאמר זה על כן היא להאיר נושאים אלו. 

הקמת השכונה למגורי ה'ילידים' בדקר, או המדינה (Médina), הייתה הפעולה רבת המשמעות והנחושה ביותר מטעם המנהל הקולוניאלי הצרפתי בהיסטוריה של העיר. צעד זה לא נשקל היטב, אלא נכפה באופן פתאומי וגס לאחר התפרצות חמורה של מגפת דֵבר בשנת 1914. מה שהחל כעניין רפואי או פסבדו-רפואי, הפך במרוצת הזמן לבעיה עירונית וחברתית ממעלה ראשונה. כתוצאה מכך תגובת הצד האפריקאי הייתה מורגשת, מבחינה ספונטנית, ארגונית, וגם, כפי שנראה, מבחינת הכלת התפיסות המרחביות של צד זה ואופן השימוש שלו במרחב העירוני. מסיבה זו אין לראות את העיר הקולוניאלית כמקום בו הכוח מכונן בצורה חד כיוונית מן הצד השולט באופן רשמי אל הצד הנשלט באופן רשמי, אלא יש לראות את המרחב שלה כמרחב דינמי המאותגר באופן תמידי. בכדי לחדור מעבר לייצוג המובהק של האינטרסים של המנהל העולה מתוך המסמכים הארכיוניים הרלוונטיים – מפות, סרטוטים, תצלומים ודוחות – ובכדי לייצג גם משהו מן התפיסות המרחביות של הרוב האפריקאי של תושבי דקר, הקריאה בין השורות או אף בניגוד לשורות, הייתה הכרחית. 

 

מגפות ומחשבות על הפרדה במגורים בסנגל לפני 1914

 

אם תוצאות הקמת המֵדינה בדקר – יזמה שבוצעה ביולי 1914 בעקבות מגפת הדבר – היו מפתיעות לחלוטין, יזמה זו והלך הרוח מאחוריה לא היו חסרי תקדים. צעדים לעבר סגרגציה במגורים בעיר לפני שנת 1914 הוצדקו גם הם על רקע גורמי בריאות. 'דקר היא, למעשה, אחד המקומות המעניינים את איש התברואה כמו גם את הטיָיל, את החייל והסוחר כמו גם את הרופא', כתב סנטלי (Santelli), רופא הצי הימי הצרפתי ששרת שם במשך שנתיים עד לשנת 1870.[12]  אכן, בחצי האי קפ ור נראה שכל עשור הוליד מגפות זיהומיות משלו. שיעורי המוות בעיר היו כה גבוהים כך שהעבודות על הנמל הצבאי שם התעכבו בשנתיים מאז 1900, מאחר שפועלים אירופים רבים חלו מאוד. כפי שהתלונן מנהל העבודות של הנמל לשר המושבות בסוף שנה זו, 49 אחוזים מכלל 93 עובדיו האירופים חלו, ושיעור זה המשיך לגדול.[13]  לפי תיאור של חברה ממרסיי מייד לאחר התפרצות הקדחת הצהובה של 1900 בדקר: 'השירות הציבורי אינו מאורגן, הגדודים [הצרפתים] נקראו לשוב, תנועת הרכבת הופסקה, חנויות מסחר נסגרו [...] קיימת בריחה כללית של האוכלוסייה הלבנה, החיים הנורמליים בארץ זו הופרעו.'[14]  

            מאחר ולדקר, בהשוואה לשאר הערים הקולוניאליות של צרפת, יצא מוניטין של חוסר בריאות, השלטון הצרפתי התייחס למצב התברואה בעיר כאתגר ראוי להתמודדות. לא היה זה רק עניין של יוקרה, שכן דקר נחשבה לחזית של האימפריה הקולוניאלית באוקיינוס האטלנטי – כל מגפה זיהומית יצרה בתורה מצב כאוטי אשר סיכן את כל הפרוייקט הקולוניאלי ברמה האזורית. יותר מאשר הסדרת המרחב העירוני של דקר רובו ככולו, חקיקה בת הזמן בענייני תברואה ופרוייקטים של בנייה הפרידו הלכה למעשה בין האוכלוסייה הלבנה לבין זו השחורה. האירופים דאז האמינו שהאפריקאים היו מחוסנים מפני מגפות באופן אולטימטיבי בשל גזעם, שהם נשאי המחלה, ושבשל 'הרגליהם המזוהמים' המגורים בקרבתם מסוכנים. כיום ידוע שהילדים האפריקאים נדבקים במלריה למשל בסמוך ללידתם וכל זמן לאחר מכן שוב ושוב. אם הצליחו לשרוד עד גיל חמש אזי הם רכשו חסינות. הפרזיט נותר איתם, לרוב בכבד, אך סימפטומיים קליניים נדירים כל עוד נדבקים שוב ושוב על ידי אותו הפרזיט. בדומה לכך הקדחת הצהובה מעניקה חסינות מוחלטת למי שנולד באזור הטרופי. כמו המלריה, היא הייתה מחלה של מי שחי מחוץ ליבשת והגיע אליה מאוחר יותר, מחלה של זרים.

אחד מהצעדים הראשונים של 'הוועדה להיגיינה ולבריאות הציבור' שהוקמה בסנגל בעשור של 1880 תחת השפעת חקיקה מטרופוליטנית, היה פיקוח על מבנים. אולם המטרה האמיתית של 'בריגדות התברואה' של הוועדה הייתה לצמצם ככל האפשר את המצאות בקתות הקש של האפריקאים בלב דקר. לב דקר הוא החלק הוותיק ביותר בעיר, שתוכנן כבר במחצית השנייה של המאה התשע עשרה, נבנה מחומרים פרמננטיים דוגמת אבן, יועד עבור האירופים ונתפס על ידיהם כמוקד ה'ציביליזציה'. למטרה של הכחדת בקתות הקש היו כבר שורשים היסטוריים רוויי מתח ומחלוקות במושבת הסנגל, בני מאה שנים ויותר.              

כבר בשנת 1803 בסן לואי, עודד המושל בלנשו (Blanchot) בנייה בלבנים על פני בקתות הקש, עליהן ביקש לדווח ולכפות מסים. בית הלבנים או האבן, שיובאה מהאיים הקנריים, סימל בסן לואי (כמו בגורה) עושר, כוח והשתייכות לקבוצה האירופית הדומיננטית. בקתת הקש, לעומת זאת, נחשבה לבית של 'אדם פשוט' או עבד, סמל ה'ברבריות'. משפחות הסוחרים האמידות מקרב מעמד בני התערובת של המטיס ((métis, רכשו את מערכת הערכים המערבית וחיקו את מודל המגורים שלה. הם סרבו להתגורר במה שכינו 'סוכות', מגורי ה'כושים'. בתי הקש הוחרמו גם בחקיקה, במטרה להרחיק מן האיים הללו אוכלוסייה ענייה שלא יכלה לממן בנייה באבן, וכן להמעיט את גלי השריפות התכופות. היו ניסיונות ליצור כפרים נפרדים לשחורים בשוליי האיים, אולם אלו נכשלו מפני שבתקופה שלפני הקולוניאליזם הרשמי התקשה מאוד המנהל העירוני לאכוף חוקים חדשים.[15]

צעדים אלו של המנהל לחיסול בקתות הקש ממרכזי היישובים דמו לעיתים למסעות קרב, בייחוד עם גיוס גדודי הצבא למטרה זו לאחר אמצע המאה התשע עשרה. כפי שמעידה אחת מהשריפות הרבות שפרצה בסן לואי בשנת 1937 והתגובות הסוערות של הקהילייה הלבנה ובני המטיס בעקבותיה,[16] – נוף בקתות הקש מעולם לא נעלם מסן לואי או מדקר, והוא יצר דימוי שחתם את ערי הסנגל. נוף זה לא תאם את החזון המערבי, עמו הזדהו באופן מוחלט מושלי המושבה. האחרונים הבינו היטב שבניית בית אבן אינה פרוייקט בהישג ידו של כל אחד, אך בעיני רוחם המגורים בעיר, כטריטוריה 'מודרנית', נחשבו לפריבילגיה הראויה לקורבנות. המאמץ המועט יחסית הנדרש לבניית הבקתות, מערך ארגונן הנתפס כחסר הגיון, חומרי הבנייה הארעיים והנגישים והעובדה שהבקתות יכלו להיות מועברות בקלות יחסית ובכל רגע – כל אלו היו אלמנטים שסימלו את ה'מקומי' ולא הפכו את העיר למקום 'מודרני'. בקתות הקש גילמו את הבר-חלופיות, את הפרא ואת הערבה, בניגוד לעולם המערבי של ה'ציביליזציה'.

דימוי מס' 4, של תכנית של היישוב סן לואי משנת 1884, מדגים היטב את אחת ההשלכות המעשיות של עולם דימויים זה פרי החשיבה הקולוניאלית. התכנית מראה דיפרנציציה וסטרטיפיקציה ברורה בין בתי האבן לבין בקתות הקש שסומנו על ידי המנהל הקולוניאלי בשלוש צורות: בקתה מוסדרת, בלתי מוסדרת, וצריפי החיילים האפריקאים. בקתות מוסדרות משמע בקתות קש שהוקמו על קרקע אותה חילק המנהל למגרשים שבעלותם נרשמה בטאבו לפי חוקי הקרקעות כפי שהתפתחו במערב; בקתות בלתי מוסדרות משמע בקתות קש שלא הוקמו על קרקע כזו, כלומר של מי שכינה המנהל 'משיגי גבול'; וצריפי החיילים האפריקאים משמע האזור הצבאי בו שוכנו בצריפי עץ פשוטים ואחידים החיילים האפריקאים שגוייסו על ידי המנהל. השאיפה של האחרון, על כל פנים, הייתה כאמור להסדיר את חלוקת כל הקרקעות על האי רבתי, וכן להותיר בו בנייה מחומרים פרמננטיים בלבד. לדימוי מס' 5 משמעות ברמה הסימלית. נראית בו גלויית דואר צרפתית מתחילת המאה העשרים המדגישה את הניגודים הבינאריים הללו בין ה'ציביליזציה' לבין ה'פרא'. העולם המודרני ובן התרבות של השליט הקולוניאלי מיוצג על ידי בית המושל בסן לואי (קצה תחתון ימני) והוא עומד מול העולם של הנתין הקולוניאלי המיוצג על ידי בקתת קש ארעית ו'פרימיטיבית' של טוחנת הקוסקוס האפריקאית (קצה שמאלי עליון). 

דימוי מס' 4

תכנית של סן לואי משנת 1884 [רישום המחברת, בסיס ארכיוני]

 

 

דימוי מס' 5

גלויית דואר צרפתית, s1900 [באדיבות הארכיון הלאומי, סנגל]

 

ההעתקות הראשונות של הכפרים של הלבו (Lébou) בדקר – האוכלוסייה המקורית של חצי האי ערב ההשתלטות הצרפתית – החלו מייד עם כיבוש חצי האי עליו הוקמה דקר המודרנית לקראת העשור של 1860. מספר כפרים הועברו מהחוף למרחק של כקילומטר לעבר פנים חצי האי בכדי לאפשר את התווית הרחובות הראשונים, והתושבים פוצו. למעשה, עד מייד לאחר התפרצות הקדחת הצהובה של 1900 רוב הכפרים של הלבו הועברו ממערב לרחוב ונסן Vincens)) הקיים בשם זה עד היום. תוך שלוש שנים נוספות רובם כבר נע שוב אל ממערב לציר שדרות גמבטה--מז'ינו (Gambetta--Maginot), שהיא שדרת הנשיא למין גיי של היום (Avenue du President Lamine Guéye)).

רבים ממבצעי הפינוי הללו הוכוונו על ידי מושל סנגל. בשנת 1905, לדוגמה, הוא קבע שאישור בנייה נדרש לכל מבנה חדש בדקר, אישור שניתן למבנים העשויים מחומרים פרמננטיים בלבד (‘en dur') או במילים אחרות, לבֵנים. חומרי בנייה ארעיים, או כל מה שלא הוגדר כפרמננטי כגון שימוש בלבני בוץ מיובש בשמש, בד או קש, נחשבו בלתי חוקיים במרכז דקר משנה זו והלאה. מגורי האפריקאים ששכנו מעבר לגבולות הרשמיים למחצה של 'העיר הלבנה' קיבלו בהדרגה את הכינוי 'כפרים' או 'שכונות הילידים'. בשכונות אלו התקנות היו פחות חמורות, והורשתה בנייה מחומרים מתכלים.[17] ההשלכות של תקנות אלו היו מעבר לפינויים של בקתות מאזורים מסויימים במרכז העיר עליהם היה פיקוח. על ידי ביסוס שתי מערכות של חקיקה עבור אזורים שונים במרחב העירוני של דקר, המנהל הקולוניאלי היה פטור מעלות הפיתוח של כלל המרחב המוניציפלי.

בדימוי מס' 6 נראית תכנית העיר דקר בשנת 1908. כיום זהו האזור המסחרי והוותיק ביותר של העיר. שימו לב שכפרי הלבו שנדחקו מעבר לתכנית האורתוגונלית של ציר שדרות גמבטה--מז'ינו מכונים 'כפר מקומי', מה שמעיד שגם מבחינה קונספטואלית אלו לא נתפסו כחלק אינטגרלי מהעיר ה'צרפתית'. בדימוי מס' 7 נראית גלויית דואר של הצלם הצרפתי פורטייה מתחילת המאה העשרים (ראו להלן) בשם 'דקר: כפר לבו'. פורטייה תעד את משקי הבית של הלבו על הקרקע החולית בשוליים המיידיים של מרכז דקר. במקרה שצולם אלו מגיבים לתכנית האורתוגונלית של מרכז דקר אך עשויים, עדיין, מחומרי בנייה ארעיים.

דימוי מס' 6

דקר בשנת 1908

 

דימוי מס' 7

'דקר, כפר לבו', גלויית דואר צרפתית (הצלם פורטייה), s1900 [אוסף פרטי]

 

הגיון זה תאם באופן מושלם את המדיניות הכלכלית הקולוניאלית, אשר הגבילה את ההשקעה בדקר לאזורי המגורים של המיעוט הלבן. התוצאה הייתה שעד 1910 לערך חלה דיפרנציציה ניכרת בין הקהילה הלבנה לשחורה בדקר, שהוסברה על ידי המנהל לא על רקע גזעי אלא על רקע תרבותי של 'הרגלי חיים שונים', 'רמה שונה של חינוך מודרני' ו'נוהגים שונים'. המבקר הפוסט-קולוניאלי הומי באבא כינה פרק באחד מספריו בשם 'שוני תרבותי ושטויות קולוניאליות',[18]– מה שאכן מרמז, בין השאר, על רוח המחשבה הקולוניאלית (הצרפתית) בת הזמן אשר תמיד נמנעה, לפחות באופן רשמי, מלהישען על השיח הגזעי. אספקט זה יוחס על ידי הצרפתים דווקא למדיניות הקולוניאלית הבריטית, אם כי חקיקת תכנון עירוני קפדנית שכביכול לקחה בחשבון את השוני הסוציו-תרבותי ואת בעיות התברואה יצרה מערכת של סגרגציה גזעית במגורים הלכה למעשה בצד הצרפתי.  ההעתקות כפרי בני הלבו בדקר לפני שנת 1914 התאפיינו בהיקף מצומצם יחסית ובחוסר שיטתיות, אולם הרעיון של הפרדה במגורים נכח שם תמיד, גם אם התגלם בעיקר בדמות כמה תוכניות מגירה.

אחת הסיבות העיקריות שמנעה מהשלטון הקולוניאלי הצרפתי לאכוף סגרגציה חמורה יותר בדקר על בסיס חוקתי הייתה המעמד הפוליטי של העיר. מעמד זה היה ייחודי לממשל הצרפתי במערב אפריקה בהשוואה למשטרים קולוניאליים של אומות אירופיות אחרות ביבשת, ויכל היה להפוך את ההפרדה במגורים לנושא מביך ביותר. במילים אחרות, משנת 1887 דקר נחשבה לאחת מ'ארבע קהילות סנגל', לאחר סן לואי, גורה ורופיסק. בארבעת הקהילות היו מועצות עירוניות נבחרות וראש העיר עמד בראשן. כל התושבים המקומיים, דהיינו האפריקאים, אשר נולדו בהן או חיו שם יותר מחמש שנים נחשבו כאזרחים צרפתיים ונהנו מזכויות פוליטיות דומות לאלו של הצרפתים. הם נקראו 'אוריז'ינר' (originaires) ויכלו לבחור נציג לפרלמנט הצרפתי. בכך מעמדם החוקי היה שונה מהרוב המכריע של שאר תושבי הפדרצייה של אפריקה המערבית הצרפתית שנחשבו 'נתינים' (sujets). האחרונים, בעלי קיום כפרי ברובם, היו נתונים לחקיקה מפלה שכללה למשל חובת עבודת כפייה ושירות צבאי.[19]

            ארבע הקהילות נחשבו על כן כדוגמה להתגלמות הדוקטרינה הצרפתית של ה'אסימילציה' (assimilation). מטרת דוקטרינה זו, בכלליות וכפי שניסחה הרפובליקה השלישית, הייתה להפוך את המושבה לחלק אינטגרלי מארץ האֵם, ועל אוכלוסייתה היה להיחשב שווה קרוב ככל האפשר לזו שבארץ האם. לפי הסעיף השישי בחוקה השלישית של 1795, המושבות היו חלק בלתי נפרד מהרפובליקה והיו נתונות לאותם החוקים – רעיונות שהשתקפו גם באידיאלים ובמונחים קולוניאליים צרפתיים דאז כמו 'צרפת שמעבר לים' ו'צרפת הגדולה מאוד'.  בלב גישה זו היה טמון הרעיון של שוויון בני האדם באשר הם, מה שנורש מן המהפכה, יחד עם האמונה שהתרבות הצרפתית לא הייתה נחותה לאף תרבות אחרת, לכל הפחות. על רקע זה המשמעות של 'השליחות המתרבתת' (mission civilisatrice) המפורסמת בה צידדו קולוניזטורים רבים כמעט מובנת מאליה. במסגרת קו מחשבה אסימילציוני זה אלג'יריה למשל נחשבה מאז 1871 עם השלמת הפלישה כהרחבה של צרפת עצמה; ודקר הוכרזה באופן דומה בקונגרס הקולוניאלי של 1889 כלא פחות מאשר פרוור מרוחק של פריז.[20]  יתר על כן, לצד הגשמת האסימילציה בדקר כאחת מארבעת הקהילות, העובדה שהעיר הפכה למקום מושב בירת פדרציית אפריקה המערבית הצרפתית מאז 1902 סיבכה שם כל אפשרות לאכיפת סגרגציה גזעית במגורים באופן רשמי – מה שהיה הופך לרעיון בלתי חוקי בעליל.         

            השנים הראשונות לאחר 1902 בדקר העידו על ארגון כללי מחודש של הפדרצייה תחת המושל הכללי ארנסט רוּם (Roume). בנסיון להתמודד מול התפרצויות המגיפות הזיהומיות, רום חנך תכנית מגובשת לבריאות ציבור ולעבודות ציבור, שבוצעה ברוח האסימילציה החד כיוונית. אולם אין זו סיבה להאמין שדקר באמת הפכה לתאומה של פריז, או אף לפרוור-מורחב עתידי של פריז. במציאות, וזוהי רק דוגמה אקראית, ערב מלחמת העולם הראשונה היו בפדרצייה מאה רופאים אירופים בלבד, שהיו אמורים לשרת אוכלוסייה אפריקאית של כעשרה מליון נתינים בקירוב. בעוד שמכון פסטר המפורסם ורשת סניפיו מעבר לים נקשרו הדוקות לגאווה הלאומית הצרפתית וללובי הקולוניאליסטי, רוב הסניפים, במיוחד באפריקה, היו בעלי עובד אחד או שניים, וללא ציוד רפואי הולם. מכון פסטר בפריז פיקח מדעית על שלוחותיו אולם היסס להכיר בהן רשמית. המעבדה המיקרו-ביולוגית בסן לואי בסנגל נוסדה רק עשור אחרי זו שבפריז, בשנת 1896. היא הועברה לדקר בשנת 1913, אולם לא הוכרה רשמית אלא בשנת 1924. בדקר המעבדה שוכנה שנים רבות בבתים מטים לנפול, ורק בשנת 1937, הודות להלוואה, עברה למבנה ראוי. המבנה, בסגנון האר-דקו, מוקם באזור היוקרתי שנועד לשכן את האוכלוסייה האירופית בקצה הדרומי של חצי האי (ראו דימוי מס' 8). גם אם השלוחה הסנגלית ניסתה להגדיל את הצוות ולגייס כספים לחקר מגפות זיהומיות, פעילותה טורפדה פעמים רבות עקב הביורוקרטיה והאינטרסים של המנהל הקולוניאלי.[21]

 

דימוי מס' 8

מכון פסטר, דקר, 1937 [תצלום המחברת]

 

רפורמות קולוניאליות בתחום התברואה נקשרו הדוקות לפרוייקטים אחרים של פיתוח, בין השאר להתוויית הרחובות הראשיים בדקר, לכיוון שלהם ביחס לשושנת הרוחות, לעצים שנשתלו לאורכם ולרוחב הניכר שנקבע בצווים מיוחדים – לרוב עשרים מטרים. למעשה, יותר מאשר לשיח על התכנון העירוני, התוויית הרחובות הראשונים בדקר נקשרה בתודעת המנהל הקולוניאלי לשיח על התברואה ולמדיניות ה'טיהור' המפורסמת שלו. במילים אחרות, הקמת הרחובות הראשיים הראשונים בעיר, פעולה של תכנון בסיסי לכאורה, קוטלגה כולה על ידי המנהל תחת הכותרת החוזרת ונשנית 'טיהור דקר' – בהתחלף שם השדרה או הרחוב האמורים תחתיה.[22]

            המקרה של המדינה בדקר בתחילת המאה העשרים מראה שרצון המנהל לשפר את רמת התברואה העירונית לא הוגשם על ידי הכנסת רפואה מודרנית להמונים, אלא על ידי הכנסת הפרדה במגורים. יחד עם זאת, השלטונות הצרפתים מעולם לא הרגישו מחוייבות יתר, מבחינה כלכלית או רגשית, לפרוייקט ההפרדה במגורים. סתירה זו יחד עם גורמים פוליטיים מקומיים ובינלאומיים, הביאו לכישלון חלקי אך ניכר של פרוייקט המדינה.            

 

מגפת הדבר של 1914 וייסוד שכונת המדינה בדקר

 

בסביבות שנת 1894 ועד לשנת 1914, גל התפרצויות של מגפת דבר התפשט בעולם דרך דרכי הים שנוצרו על ידי הכוחות האימפריאליים. מאוסטרליה לדרום אפריקה, הדבר הגיע לבסוף לצפון אפריקה, לאחר שהיכה בגְרַן-בּזָם (חוף השנהב), אקרה (אז חוף הזהב) ודקר. מספר המתים בדקר במשך המגפה, שהחלה באפריל 1914 ונסתיימה בינואר 1915, היה 3,653 מתוך כלל אוכלוסייה שמנתה בסביבות 26,000. בשבועות הראשונים לאחר התפרצות המגפה הרעיון של הפרדה גמורה בין מה שנודע כ'שכונת הילידים' לבין מרכז דקר עדיין לא עלה במפורש, אם כי ננקטו צעדים חמורים. הצעדים כללו שריפת בקתות קש רבות יחד עם יצירת מחנות בידוד וכן חיסון אוכלוסיית דקר. כפי שאירע במספר ערים בהודו הבריטית, בקונגו הבלגית, ובצרפת עצמה, האוכלוסייה בדקר הקולוניאלית לא נטתה לשתף פעולה עם אנשי התברואה, והצעדים נאכפו בכוח בסיוע כוח משטרה. דקרים רבים לא הסכימו להתחסן וחוסנו בכוח או תחת איומים: פועלים שעבדו בחברות אירופיות למשל אויימו בפיטורין. רשויות התברואה בעיר דיווחו על קשיים נוספים, עם הגילוי, לדוגמה, שהאפריקאים שחוסנו וקיבלו תעודת מעבר מיוחדת המתירה תנועה חופשית בחלקי המושבה נהגו להעביר את התעודה זה לזה כשחפצו לצאת מדקר.[23]       

            בשלב ראשוני זה על כן שתי חגורות סניטריות נוסדו בדקר. הראשונה נוסדה בתוך העיר, לאורך השדרות הראשיות הרחבות ששימשו מחסום בין מרכז דקר לבין אזורי מגורי האפריקאים שהתקבצו מעבר להן מצפון מערב. בעוד תנועת האירופים בעיר לא הוגבלה, תנועת האפריקאים, בייחוד השכירים אשר נחשבו 'חיוניים' ל'חיים החומריים' של דקר, הוגבלה על ידי החובה לשאת אישור מעבר בדרכם למרכז העיר. חגורה זו הייתה קצרת ימים ובוטלה מייד, שכן היא הפריעה לחיי המסחר בעיר ונראה שלא הייתה יעילה במיגור המגפה.

            החגורה הסניטרית השנייה הייתה פחות זמנית. היא נמתחה בין כפר הלבו חַאן, בקצה הצפוני של דקר רבתי כלפי מרכז העיר, ונועדה לעצור את התפשטות המחלה לעבר שאר חלקי המושבה. רוחבה עמד על תשע מאות מטרים, ולא הותרה כל בנייה בה או תנועה חופשית מלבד למעבר של חיילות אפריקאים רכובים על סוסים.[24]  חגורה זו, כפי שנרמז על ידי מבקרים ומפות מאוחרות יותר של העיר, שימשה כמחסום בין מרכז דקר לבין שכונת המֵדינה העתידית הרבה אחרי מגפת 1914. עד לסוף שנות החמישים של מאה זו, כלומר עד ערב עצמאות סנגל, אזור זה נותר יחסית ללא בנייה, מלבד למספר מוסדות ציבור ואצטדיונים. אולם כאשר גבר עם השנים הלחץ על הקרקע באזור חגורה זו, הקרובה למרכז העיר, החגורה כמעט נעלמה. אכן, הפונקציה של החגורה השנייה לא הייתה סניטרית באופן טהור מלכתחילה, וכאשר שיקולים כלכליים ומעשיים גברו, לרבות שינויים בתקופה הבתר-קולוניאלית בנוגע לנחיצות הפרדה כלשהי בין הגזעים, חגורה זו התמוססה.

            בחזרה לדקר של 1914; ביולי, שלושה חודשים לאחר התפרצות הדבר, מספר צווים שהונפקו על ידי מושל סנגל כפו חוקים חמורים בנוגע לבניית בתי מגורים ומצבם התברואתי. על כל בקתות הקש שנמצאו באזור שנמתח החל משדרת גמבטה דאז מזרחה לכיוון הים היה להיהרס, בעוד על מבני קבע היה לעבור חיטוי (ראו דימוי מס' 6). מגרשים חילופיים הוצעו ב'עיר המקומית' (ville indigène) שזה עתה נחנכה עבור האפריקאים שלא יכלו להרשות לעצמם, או שלא רצו, לבנות מבני קבע. אכן, אחד משיקולי המנהל מאחורי יצירת 'עיר הילידים' היה העלות הנמוכה של הפיצויים שם עבור ההקמה המחודשת של הבקתות שנשרפו במרכז דקר. בכדי למשוך את האפריקאים לעבור ל'עיר' זו, החקיקה באשר לשימושי הקרקע שם וחומרי הבנייה המותרים הייתה רכה בהשוואה למרכז דקר שנתפסה כעיר אירופית ויועדה לקהילייה האירופית. המנהל הקולוניאלי סיפק קש לבניית בתי מגורים שם, צריפוני עץ סטנדרטיים בעלות נמוכה ואף לבֵנים למי שרצה או יכל לבנות מבנה קבע. הרוב המכריע של יחידות הדיור בשכונה זו בתקופה שמייד לאחר הקמתה, כפי שמעיד דו"ח מסכם, היה עשוי קורות עץ.[25]

            בשל חומרת המגפה צווים אלו יושמו במהירות. עד לחודש אוגוסט שכונת המגורים המיועדת הוגדרה גיאוגרפית: מצפון-מערב לחלקים הוותיקים יותר של מרכז דקר. בחודשים שלאחר מכן כמה אלפי אפריקאים הועברו לאזור זה, אשר כונה תחילה בשיח הרשמי 'כפר הסגרגציה' (village de ségrégation). אולם באופן אירוני, המושל הכללי באותם ימים סבר ששֵם זה יכל לבלבל את תושבי דקר. השם רימז על כך שאותם התושבים שהועברו לשם לאחר הפרוצדורה של מספר ימים של בידוד כפוי לפי המלצת הרופאים, עדיין נגועים. יתר על כן, שם זה יצר רושם מוטעה לדעת המושל הכללי שהטרנספר ל'כפר הסגרגציה' היה כביכול זמני, או שתקנות הבנייה שם היו כביכול חמורות מדי.[26]           

            'כפר סגרגציה' זה – שמו גם מבהיר היטב שלמן ההתחלה שכונה זו לא נתפסה על ידי המנהל כחלק אמיתי מה'עיר', דהיינו ממרכז דקר – כונה על כן 'מדינה' (Médina). כינוי זה קיבל השראה ברורה מהניסיון הצרפתי בצפון אפריקה. בצפון אפריקה שני המונחים 'מֵדינה' ו'קָסבּה' פנו באופן שווה לגרעין של העיר המוסלמית מתקופת ימי הביניים או כמה מאות שנים מאוחר יותר. משמעות המילה 'מדינה' בערבית היא 'עיר' או 'מקום מגורים', אך בהקשר הקולוניאלי המונח היה בשימוש בכדי לציין ולהבדיל את שכונות המגורים של ה'ילידים', הן אלו הוותיקות המוסלמיות של צפון אפריקה, והן את השכונה החדשה לגמרי שהוקמה אז בדקר. הנוכחות ההיסטורית של האסלאם במושבות הפדרצייה של אפריקה המערבית, מאז המאה האחת עשרה, והעובדה שהרוב המכריע של אוכלוסיית הפדרצייה היה מוסלמי, יכולות להסביר את השאלת המונח הצפון אפריקאי על ידי הצרפתים. השם המקומי עבור שכונה זו בדקר, מכל מקום, הוא טילן (Tilène) ומשמעו 'אזור אותו פוקדים צבועים' – מה שמרמז גם על מידת האטרקטיביות של השכונה החדשה בעיני תושבי דקר, למעשה, אזור שהיה בבחינת טאבו חברתי.[27]

ראוי לציין שהתכנית האורתוגונלית המוסדרת של המדינה של דקר – שכונה שהיא יצירה צרפתית מודרנית רובה ככולה – עומדת בניגוד גמור למתווה המורכב של המֵדינות האסלאמיות בצפון אפריקה. לאחרונות יחידות מגורים עם אוריינטציה כלפי פנים והן סמוכות זו לזו ופעמים רבות חולקות קיר משותף. רחובות שכונתיים רבים בהן מתפתלים ומסתיימים בדרך ללא מוצא, עם מספר מצומצם של דרכים חוצות. המתווה של המדינה של אלג'יר, לדוגמה, כונה במשך השלבים הראשונים של ביסוס השלטון הצרפתי שם 'קפריזי' ו'כאוטי', והיחס אליו היה כשל 'בעיה' שצריך לפתור.[28] אותם מאפיינים מורפולוגיים הפכו מתווה זה, מקץ כמאה שנים, כאזור לחימה מרכזי כנגד הכוח הקולוניאלי.   

            הקרקע החולית, הבלתי פורייה והנמוכה של המדינה נטתה להיות מוצפת מדי עונה גשומה. אם נוסיף על כך את צפיפות האוכלוסין הגבוהה, הרי המקום היווה מקור למחלות בפני עצמו. תשתית מינימלית הוכנסה שם על ידי המנהל רק בסוף שנות העשרים והיא פותחה בהדרגה עד לשנות החמישים. תשתית זו כללה מתקנים בסיסיים ביותר כגון תעלות ביוב פתוחות, משאבת מים עבור כל מספר רחובות, תאורת רחוב מינימלית וכבישי אספלט; כמו גם מבני ציבור צנועים כגון שוק, מסגד, בית כלא ואורחן לשיירות מסחר מפנים היבשת. מבני ציבור אלו לא יכלו להיות פשוטים יותר. כולם דמו למעין צריפונים עם גג רעפים. שתילת שורות עצים משני צדי הרחובות הראשיים של המדינה ניכרה כבר בשלבים הבראשיתיים של תכנון השכונה, והיא נחשבה כמובן לחלק מפרוייקט ה'טיהור' בהמלצת שירות התברואה.[29]  תכנית הרשת של המדינה היוותה גם אמצעי לכינון ביטחון מנהלי: היא הקלה על לכידת אותם המשתמטים מעבודות כפייה ושירות צבאי שנמנו עם זרם המהגרים האפריקאים שנמשכו לעיר הקולוניאלית. כפי שחזר וציין מנהל השירות לעבודות הציבור של הפדרצייה, רכב משוריין יחיד שמוקם בצומת יכל לשלוט על שני רחובות לכל אורכם. בדימוי מס' 9 נראה רחוב בשכונת המדינה כיום המשקף את תכנית הרשת הקפדנית של רחובות השכונה. לצד המבנים הוותיקים בני קומת הקרקע ניטעו בקפדנות שורות עצים כחלק ממדיניות ה'טיהור' הקולוניאלית. רק בשנות הארבעים והחמישים שופרו מתקני הציבור וטופלה בעיית ההצפות והמחלות הנלוות.  

 

דימוי מס' 9

דקר, רחוב בשכונת המדינה [תצלום המחברת]

 

 

התנאים העלובים שהציעה המדינה של דקר לא היוו את הסיבה היחידה לכך שעם היווסדות השכונה רק 8,000 דקרים עברו אליה. מספר משמעותי של 20,000 דקרים נותר עדיין לגור במרכז העיר, רובם במבנים מתחת לתקן שנקבע על ידי המנהל – מה שנראה בברור גם בתצלומי אוויר שנלקחו מספר שנים לאחר הקמת המֵדינה. צילומים אלו חושפים את אותם כפרי הלבו שלא פונו או חלקים מהם, בצורת מספר משקי בית הקרובים זה לזה ועשויים חומרי בנייה ארעיים, המוכלים בבירור בתוך מתווה הרשת של מרכז דקר.[30] עדות זו מחוזקת היטב גם על ידי צילומים של חלקים שונים בעיר דקר שנלקחו החל משנות העשרים של המאה העשרים. בצילומים אלו נראים מגורי הלבו על בקתות וגדרות הקש שלהם כפי שמוקמו במרכז דקר או בשוליים המיידיים של המרכז, בהתאמה לתכנית האורתוגונלית. 

תצלומים רבים, דוגמת זה הנראה בדימוי מס' 7, הונפקו על ידי אדמונד פורטייה

(Fortier), צלם צרפתי שחי אז בדקר. פורטייה, שהדימויים המפורסמים שלו נמכרים כיום בחוגים מסחריים והדיון עליהם הולך ומתבסס בחוגים אקדמיים, התפרנס ממכירת צילומיו בדמות אלפי גלויות דואר. הגלויות תיעדו את התרבות הקולוניאלית ואת התרבויות המקומיות בנות הזמן ברחבי אפריקה המערבית הצרפתית. לעיתים תיעוד זה לבש אופי ציורי ואוריינטליסטי, מה שמאפיין את ז'אנר הצילום הקולוניאלי בכלל, אולם לעיתים יש לסלוח לאופי זה ולהכיר בחולשתו מפני שישנם תצלומים המהווים עדות יחידה או איכותית במיוחד של נושאיהם. 

את העדויות הוויזואליות הללו משלימים מקורות כתובים מן התקופה. דו"ח מקיף על מצב ההיגיינה בדקר שנערך בשנת 1920, מספר שנים לאחר הקמת שכונת המדינה, מונה באופן מסודר את אותן מובלעות על משקי הבית של הלבו שנותרו במרכז העיר. מובלעות אלו נמנו בצורה טבלא בזה אחר זה, יחד עם השם של כל אחד מהם בשפה המקומית (לבו-וולוף). המטרה המוצהרת של הטבלא היא להועיל לפרסונל האירופי של הרופאים ואנשי התברואה בשעת ביצוע עבודתו ולהדק את הפיקוח על הלבו וחומרי הבנייה 'בארץ רדופת מגפות ודבר'.[31] הטבלא מורכבת משם האזור בשפה המקומית (כלומר שם כפר הלבו/בית האב), גבולותיו (כפי שמוגדרים על ידי שמות הרחובות הצרפתים) והשיוך האתני של תושבי האזור (בני הלבו ברוב המכריע של האזורים). לדוגמה: האתר בשם אוק (Hook); מוכל בין הרחובות: בולוואר נסיונל (Boulevard National)) ושדרות הרפובליק וגמבטה  (Avenues République et Gambetta) ; מאוכלס על ידי לבו. עדות זו מרתקת גם מפני שככל הנראה זו אחת הפעמים היחידות שהמנהל הקולוניאלי אימץ את הטרמינולוגיה המקומית עבור טופונימיה עירונית, גם אם האימוץ נעשה לשירות צרכי פיקוח ברורים בתקווה לשיפור עתידי של מצב התברואה בעיר.

אכן, רוב האפריקאים שפונו למדינה בקיץ 1914 היו בני הבּמבּרה והטוֹקוֹלוֹר, דהיינו הם היגרו לעיר החדשה אולם לא נמנו עם תושביה המקוריים, האוריז'ינר בני הלבו. חלק ניכר מבני הלבו הוא שהצליח להיוותר במרכז דקר, כאמור, לאחר הקמת השכונה החדשה. שרפת בקתות הקש במרכז העיר והבידוד הכפוי למשך מספר ימים של החשודים כנגועים בדבר היו אמצעים שבוצעו על ידי סמכויות הרפואה בעיר בדבקות שהזכירה במידת מה מסעות קרב. היה קשה לשכנע את הציבור האפריקאי שהיה זה לטובתם לבודד עצמם מקרובי משפחתם או לשרוף את הבקתות. קצין הרפואה נטה להיות מזוהה על ידם עם פקיד המנהל הקולוניאלי מאחר שבאזורים רבים במשך השלבים הראשונים לביסוס הקולוניאליזם הצרפתי כמו הבריטי יחדיו – נערכו פשיטות תכופות ושרפת בקתות במהלך גביית מסים, החרמות של אדמות, וגיוס לעבודות כפייה.[32]

באשר להפרדה מבני המשפחה תוך כדי ימי הבידוד, האירופים נטו להניח שמי שנחשד כנגוע מלווה על ידי קרוב מסיבות המוכרות להם עצמם, דוגמת חיבה ואמפטיה עם אדם אהוב. אולם כפי שניתן ללמוד למשל מהמקרה של התפרצות מחלת השינה בקונגו הבלגית, הבידוד נתפס על ידי האפריקאים כעונש מוות, מאחר והנגישות לאותם האנשים שיכלו לרפא אותם באופן פוטנציאלי לפי הרפואה המסורתית על ידי חשיפת הסיבה ה'אמיתית' מאחורי 'חוסר מזלם' נחסמה.[33] בסנגל בכלל ובדקר בפרט, לא מעט בשל מדיניות האסימילציה, המנהל נלחם במָרַבּוּטים והחשיב את הפונקציות הרפואיות שמילאו כלא יותר מאשר מעשי כשפים ואחיזת עיניים. המרבוטים הם מורים מוסלמים ואנשים קדושים אשר בסנגל עד היום נועצים בהם רבות. הפונקציות שלהם, בעלות אספקטים מיסטיים כמו גם רפואיים, נקשרות לחיי הכלכלה, לפוליטיקה, ולחיים האזרחיים והפרטיים במְדינה.   

            הרגשות, מכל מקום, גאו בדקר של 1914, עם הרס הבקתות וסירוב 'מועצת ההיגיינה' השנואה והבלתי מובנת לבני הלבו להחזיר את גופות הנגועים לקבורה לפי הנוהג המוסלמי. בדימוי מס' 10, אגב, נראה בית הקברות המוסלמי הישן על החוף בדקר מול המדינה, שהוקם בשנת 1914 בעידוד המנהל בעקבות מגפת הדבר. המרמור של בני הלבו גבר אז גם מפני שאלו סברו שהשלטונות משתפים פעולה עם הסוחרים הצרפתים שפעלו במקום בכך שהללו ירוויחו ממכירת חומרי הבנייה המודרניים שנכפו על ידי חקיקת התברואה החדשה. המתח גבר. ראש העיר של דקר, בן קהילת המטיס, בוודאי לא תרם להרגעת הרוחות כשצעק לאפריקאים עם המשך מדיניות שרפת הבקתות בעיר: 'קדימה שחורים מלוכלכים, אמרו לציר שלכם [בלס דיאן] לבוא ולעצור אותנו מלשרוף את בקתות הקש שלכם'.[34]               

דימוי מס' 10

בית הקברות המוסלמי הישן מול המדינה, הוקם ב-1914 בעקבות המגפה [תצלום המחברת]

 

ניתן להבין שנושא התברואה בולבל באופן מיידי עם זה הפוליטי, מאחר ובלס דיאן

(Blaise Diagne) נבחר לציר האפריקאי השחור הראשון לפרלמנט הצרפתי יום אחד בלבד לאחר ההודאה הרשמית של המנהל הקולוניאלי שדקר היא נגועת דבר. תוצאות בחירות אלו היו חסרות התקדים וריגשו את התושבים האפריקאים של דקר כמו את תושבי מושבת הסנגל כולה, שכן דיאן הפך בן לילה לגיבור לאומי. הן התאפשרו עקב התארגנות האוריז'ינר לראשונה לטובת מועמד שחור וניצול מלא של זכות הבחירה שלהם, בניגוד לבחירות הקודמות בהיסטוריה של העיר בהן אלו נענו להפצרות מועמדים שונים מקרב המטיס תוך קבלת מגוון טובות הנאה שכוונו לטעמם של הצ'יפים בני הלבו. כעת, המעמד של דיאן היה שווה בחוק לזה של וויליאם פונטי (Ponty)), המושל הכללי של פדרציית אפריקה המערבית הצרפתית. אולם פונטי כמו דיאן פעלו בתוך זירה פוליטית רחבה יותר והיה עליהם לתמרן בין שתי קבוצות בעלות אינטרסים מנוגדים לחלוטין. מחד, היו אלו מאות לבו זועמים על סף התלקחות של מאבק אלים. מאידך, הקהילה הצרפתית וקהילת בני המטיס שיוצגו היטב במועצת העיר והרכיבו אותה – אלו חפצו להשתמש במגפה בכדי לבסס הפרדה במגורים בין שני הסקטורים אחת ולתמיד.  

            דיאן לא תמך במדיניות התברואה של השלטון הקולוניאלי, למרות שעל פני השטח דומה לעיתים שגילה פטריוטיות כלפי שלטון זה. גם הוא הרגיש, כפי שכתב במחאה בעיתון מקומי שהיה עורכו, בצטטו את אחד הרופאים הצרפתים שפעלו בעיר, שצעדי המניעה שנקט המנהל לרבות הקמת המֵדינה, היו חמורים יתר על המידה. ערב מלחמת העולם הראשונה, תמיכתו במסע הגיוס של יותר חיילים אפריקאים לשורות הצבא הצרפתי הייתה חיונית. בתמורה, דרישתו לשיפור תנאי השירות הצבאי של החייל האפריקאי, הן בתוך הפדרצייה והן מעבר לים, הייתה צריכה להיענות. עד לסוף המלחמה דיאן רכש לעצמו מוניטין של דובר זכויות כל האפריקאים כנגד שלטון קולוניאלי נצלני. פונטי, מצדו, הוזהר על ידי שר המושבות בפריז על כך שכל תקרית זבת דם עם בני הלבו תנוצל כנראה היטב על ידי הגרמנים והתורכים בכדי להסית את האוכלוסייה המוסלמית במושבות כנגד צרפת. כתוצאה מכך, פונטי עצר את הרס הבקתות ושרפתן, והטרנספר למדינה התעכב.[35] מקץ כחמש עשרה שנים, המחלקה לעבודות הציבור של הפדרצייה סיכמה במורת רוח ניכרת את פרוייקט הסגרגציה בדקר אשר מעולם לא הושלם. לפיה, כאמור, 'יותר מ- 20,000 ילידים, לבו ברובם, עדיין חיו במרכז דקר על קרקע אותה סרבו למכור, ובקתות הקש העלובות שלהם הושכרו בדמי שכירות גבוהים למדי לאלפי מהגרים אפריקאים'.[36]

 

סיכום

 

המקרה של שכונת המדינה בדקר לא היה המקרה היחיד של הפרדה במגורים במרחב הקולוניאלי העירוני באפריקה שמדרום לסהרה, תוך שימוש בנימוקים סניטריים. מדיניות הסגרגציה הגזעית, על בסיס פסבדו-רפואי, היוותה מרכיב מרכזי הן בהגדרה והן בתכנון העירוני בפועל של העיר הקולוניאלית בכללותה – הצרפתית, הבריטית, הבלגית וכן הלאה.   

מה שאפיין בכל זאת את מדיניות ההפרדה במגורים במושבות צרפת באפריקה בניגוד למדיניות ההפרדה במרחב הקולוניאלי העירוני של כוחות אירופים אחרים הייתה העובדה שעל פני השטח לא היה לה כל בסיס גזעי או בסיס מעוגן בחוק. הבריטים למשל, לא רק יישמו את ההפרדה במגורים שם, אלא היו גם חלוצים בתיאורטיזציה ובסיסטמטיזציה שלה. בערי ניגריה למשל יצרו הבריטים תקדים ביחס לכוחות קולוניאליים אחרים בכך שעד 1917 חייבו לאכוף בחוק את הסגרגציה כאשר שטח ברוחב 440 יארד לפחות – או במילים אחרות 'חגורה סניטרית' – הפריד בין מגורי הסקטור אירופי לבין מגורי ה'ילידים'. ומדוע רוחב זה? הניחו אז שהיתושים הנושאים את המלריה יתעייפו לנוע מרחק רב מזה ויוותרו על כן במקום מוצאם שהוא, כך הניחו באופן מובן מאליו, שכונות מגורי האפריקאים.[37]

פקידי המנהל הצרפתי ביקרו קשות את השלטון הקולוניאלי הבריטי על מתן תוקף חוקי מצדו לסגרגציה והם עמדו על כך שמטרת מדיניות ההפרדה במגורים – על בסיס הרגלים סניטריים, העדפות חברתיות ותרבותיות שונות ורמות השכלה שונות – לא הייתה כמובן לכונן הפרדה גזעית. לכאורה, יכלו ה'ילידים' לגור ב'עיר האירופית' לו אימצו את התרבות המודרנית המערבית, את כללי ההיגיינה ואת חומרי הבנייה הפרמננטיים. באופן רשמי, באף חלק מהערים הדואליות שיצר הקולוניאליזם הצרפתי מעולם לא נכפו הגבלות עקב גזע, דת או לאום: לא הייתה זו מדיניות אפרטהייד של ממש. עם היווסדות שכונת המדינה בדקר למשל כתב המנהל הקולוניאלי שלא הייתה זו הפרדה גזעית או של שני סוגי אנשים אלא בפירוש הפרדה של שני סוגי מגורים, דהיינו של בתי לבנים בהתאם לתקנות הסניטריות ובתים מחומרים אחרים שלא ענו על תקנות אלו וסיכנו את הבריאות.[38] 

דקר היא 'פריז של הארצות הטרופיות', כתב מבקר צרפתי שטייל בשנות השלושים בחלק האירופי של העיר, לצד הווילות הגדולות הטבולות בצמחייה ירוקה. לפיו 'לו היה המבקר עוצם את עיניו ושוכח לרגע מהחום, שזה כמובן בלתי אפשרי, הוא היה יכול לדמיין את עצמו בפינת פרוור בפריז'. אולם, ניסיונות אלו להחיות את רוח המולדת בטריטוריה הקולוניאלית תמיד אויימו על ידי נוכחות ה'אחר', ה'פרימיטיבי', ה'ברברי', ה'בלתי-סניטרי', ה'מלוכלך'. אותו מבקר סיכם את הקמת שכונת המדינה בדקר ואת הצידוק להקמתה במילים הבאות, הפותחות באיום הרצחני של המגפה. אין ספק שבמקרה של שנת 1914 אותה הוא בא לתאר חלה טעות בשם המגפה אולם הטעות הנה חסרת משמעות ביחס לרוח הדברים ואף להפך, היא נותנת להם משנה תוקף: 

   

 הקדחת הצהובה, הנוראה במחלות הטרופיות, אינה גובה שיעורי מוות בקרב  הילידים. מאחר והנוהגים ההיגייניים שלהם לא יכולים להשתפר בן לילה, היה בטוח יותר לבנות מחוז חדש לחלוטין לשחורים, וכך להרחיק את סכנת ההדבקות המתמדת לגבי הלבנים. ללא קושי, נתבקשו הילידים לעבור לשכונותיהם החדשות. אם כי עובדי התברואה אוספים את האשפה משם פעמיים ביום, הילידים חיים בטינופת אליה הם מסורים. לא היה זה צעד של אפליה גזעית כלל. הייתה זו הגנה עצמית גרדא.[39]

 

סגרגציה שבוססה על רקע רפואי פונקציונלי או פסבדו-רפואי הובילה בקלות להפרדה גזעית במושבות צרפת, גם אם לא היה לה תוקף מפורש מבחינה חוקית ורשמית. כפי שטענו המבקרים החריפים של הקולוניאליזם האירופי פרנץ פנון (Fanon), אלבר ממי (Memmi) ואדוארד סעיד ((Said, מטרת הקולוניזטור לא הייתה להסדיר את היחסים בין הקבוצות אלא להדגיש את הפער ביניהן דווקא, והמרחב הגיאוגרפי שרת פעמים רבות מטרה זו. הקולוניזטור השתמש בפער הטכנולוגי, הכלכלי, ומה שנתפס גם כפער תרבותי, כאַמת מידה אבסולוטית בכדי לבודד עצמו מהנתין, והקפיד שפער זה בהכרח לא יגושר על ידי הנתין הקולוניאלי. באופן זה הנוהג האוניברסאלי של קבוצת אנשים החיה על שטח מצומצם להגדיר את סביבתה הקרובה כ'שלנו', ולסמן גבול בין מרחב תודעתי מוכר זה לבין מרחב פחות מוכר שהוא 'שלהם' או 'ארץ הברברים', בוסס על הבחנה גיאוגרפית שרירותית לחלוטין. הבחנה  זו שרירותית, כפי שציין סעיד, מפני שהיא אינה דורשת שה'ברברים' יכירו בה. די בכך ש'אנחנו' נשמר את הגבולות הקונספטואליים הללו במחשבתנו, ואילו 'הם' יהפכו ל'הם' בהתאמה, באופן שהטריטוריה והמנטליות שלהם תסומנה כשונות מ'שלנו'.[40]

 

 



[1]. Philip D. Curtin (1998), Disease and Empire: The Health of European Troops in the Conquest of Africa, Cambridge: Cambridge University Press, pp. 1-4.

 

[2]. שם, עמ' 81 – 92.

 

[3]. תרגום המחברת Pierre Loti (1896 [1883]), Le Roman d'un Spahi, Paris: Calmann-Lévy.

 

[4]. לפנורמה של רישומי פייר לוטי וניתוח שלהם ראו: Claude Farrère (1948), Cent dessins de Pierre Loti, Tours: Arrault.

 

[5]. Raymond Betts (1978), Tricouleur: The French Overseas Empire, London: Gordon and Cremonesi, p. 104.

 

[6]. למכתבי קנר ראו הארכיון הלאומי של סנגל (מכאן אל"ס), מחוז גורה, התכתבות:

G309 13: Gouvernement du Sénégal, arrondissement de Gorée, correspondance, 1870s-1880s. 

 

[7]. הפדרציה של אפריקה המערבית הצרפתית, המכונה גם  'AOF' (Afrique Occidentale Française), הוקמה בשנת 1895 לצד זו של אפריקה המשוונית הצרפתית (AEF). המטרה הייתה, בהתאם למסורת השלטון הריכוזית של צרפת, להקל על תהליך קבלת ההחלטות מפריז. אפריקה המערבית הצרפתית השתרעה על פני  אזור עצום של 4,633,985 קמ"ר וכללה שמונה מושבות: סנגל, סודן הצרפתית (מאלי היום), גיניאה הצרפתית, חוף השנהב, דהומיי (בנין היום), וולטה עילית (בורקינה פאסו היום), ניז'ר ומוריטניה. בעוד סן לואי שימשה עד לסוף השלטון הקולוניאלי כבירת מושבת הסנגל, לצד ערי בירה אחרות של כל מושבה מהמושבות האמורות, בעוד דקר שימשה משנת 1902 כבירה פדרטיבית של שמונת המושבות יחדיו. Jean Suret-Canale (1971), French Colonialism in Tropical Africa, 1900-1945, trans. by Till Gottheiner, New York: PICA Press, p. 308.

 

[8]. Maynard W. Swanson (1977), ‘The Sanitation Syndrome: Bubonic Plague and Urban Native Policy in the Cape Colony, 1900-1909’, Journal of African History, 18 (3): 387-410.

 

[9]. Anthony D. King (1976), Colonial Urban Development: Culture, Social Power and Environment, London, Henley, Boston: Routledge.

 

[10]. דוגמאות כמעט אקראיות אם כי מצוטטות ביותר לגבי צפון אפריקה הצרפתית ודרום אפריקה הן:

Janet L. Abu-Lughod (1980), Rabat: Urban Apartheid in Morocco, Princeton: Princeton University Press; Zeynep Çelik (1997), Urban Forms and Colonial Confrontations: Algiers Under French Rule, Berkeley, Los Angeles: University of California Press. Saul Dubow (1989), Racial Segregation and the Origins of Apartheid in South Africa, 1919-36, New York: St. Martin’s Press; Saul Dubow (et al. eds., 1995), Segregation and Apartheid in Twentieth-Century South Africa, London, New York: Routhledge; Gwendolyn Wright (1991), The Politics of Design in French Colonial Urbanism, Chicago, London: The University of Chicago Press.

 

[11]. שני המחקרים הבאים, באורך ספר, הם העבודות המעמיקות ביותר שחקרו את הנושא בדקר עד כה (העבודה השנייה לא פורסמה), אולם הם מתמקדים במחלה עצמה ובפוליטיקות של התפשטותה בעיר ואין עניינם בצורה עירונית, תכנון או ארכיטקטורה.

Myron Echenberg (2002), Black Death, White Medicine: Bubonic Plague and the Politics of Public Health in Colonial Senegal, 1914-1945, Portsmouth: Heinemann; Bruno Salleras (1984), La Peste à Dakar en 1914: Médina ou les enjeux complexes d’un politique sanitaire, Ph.D. thesis, Paris: EHESS.

 

[12]. A. Santelli (1877), Quelques considérations médicales sur le poste de Dakar, Sénégal, thèse en médcine, Montpellier: Imprimerie cantrale du midi, p.7.

 

[13]. הארכיון הקולוניאלי באקס-אן-פרובנס, צרפת (מכאן קאו"ם), יצירת מעגן לצי בדקר:

FM SG, SEN XII, 129: Création d’un point d’appui de la flotte à Dakar, 12.10.1900.

   

[14]. קאו"ם, המצב התברואתי באפריקה המערבית:

FM SG, SEN XII, 50: Etat sanitaire de l’Afrique Occidentale, Companie française de l’Afrique Occidentale, 14.11.1900.

  

[15]. Alain Sinou (1993), Comptoirs et villes coloniales du  Sénégal: Saint-Louis, Gorée, Dakar, Paris: Éditions Karthala, Orstom, pp. 158-161.

 

[16]. בדבר השריפה הגדולה בסן לואי ראו: Paris--Dakar, 5 janvier 1937

[17]. עוד על אודות תקנות הבנייה בדקר לפני שנת 1914 ראו אל"ס, דו"ח על ההגיינה בדקר, עמ' 354—355: H22: l’Hygiène à Dakar, 1919-1920, rapport sur l’hygiène à Dakar de 1899 à 1920. 

  

[18]. באופן זה כל קיבוע תרבותי או מתן שם מייצג את חוסר האפשרות, לכאורה, של קיום זהות החוצה תרבות אחת: Homi K.Bhabha (1994), The Location of Culture, London: Routledge, Ch. 7: 'Cultural difference and colonial nonsense’.

 

[19]. Wesley Johnson (1971), The Emergence of Black Politics in Senegal: The Struggle for Power in the Four Communes, 1900-1920, Stanford: Stanford University Press, pp. 38-62.

 

[20]. Raymond F. Betts (1961), Assimilation and Association in French Colonial Theory, 1890-1914, New York: Columbia University Press, pp. 13, 31.

 

[21]. Anne Marie Moulin (1992), ‘Patriarchal Science: The Network of the Overseas Pasteur Institutes’, in Patrick Petitjean (et. al., eds), Science and Empires: Historical Studies about Scientific Development and European Expansion, pp. 307-321, Boston: Kluwer; Suret-Canale, French Colonialism, pp. 404-406.

 

[22]. לדוגמה אקראית ראו אל"ס, שדרת המדלן: P 168: Assainissement et urbanisme de Dakar: travaux de l’avenue des Madeleines, 1905-1913.

 

[23]. אל"ס, דבר בדקר 1914: H55: Peste à Dakar, 1914.   

[24]. אל"ס, דבר בדקר 1914: H55: Peste à Dakar, 1914. ראו גם Raymond F. Betts (1971), ‘The Establishment of the Medina in Dakar, Senegal, 1914’, Africa, 41, 143-152.

 

[25]. אל"ס דו"ח על ההגיינה בדקר, עמ' 270—273:

H22: l’Hygiène à Dakar, 1919-1920, rapport sur l’hygiène à Dakar de 1899 à 1920 

 

[26]. אל"ס, דבר בדקר 1914: H55: Peste à Dakar, 1914 

[27]. באשר להקשר הצפון אפריקאי ראו  Abu-Lughod, Rabat, pp 63-67. באשר לשם טילן ומשמעותו ראו Assane Seck (1970), Dakar, Métropole Ouest Africaine, Dakar: IFAN, p. 136

 

[28]. באשר ליחס הצרפתים למדינה באלג'יר, בייחוד בתקופה הראשונית של הכיבוש, ראו

Çelik, Urban Forms, pp. 35, 37.

 

[29]. אל"ס, אורבניזם בדקר: ניהול המדינה, תכנית הרחבה; 4P 133: Urbanisme à Dakar: aménagement de la Médina, plan d’extension, 1927

 

[30]. תצלומי האוויר המתוארכים לשנת 1920 מצויים בתוך אל"ס, דו"ח על ההגיינה בדקר:

H22: l’Hygiène à Dakar, 1919-1920, rapport sur l’hygiène à Dakar de 1899 à 1920    

[31]. ראו אל"ס, דו"ח על ההגיינה בדקר, עמ' 384—385: H22: l’Hygiène à Dakar, 1919-1920

 

[32]. Magan Vaughan (1991), Curing Their Ills: Colonial Power and African Illness, Cambridge: Polity Press, pp. 37, 43.

 

[33]. Maryinez Lyons (1992), The Colonial Disease: Social History of Sleeping Sickness in Northern Zaire, 1900-1940, Cambridge: Cambridge University Press, p. 190.

 

[34]. Démocratie du Sénégal, 23 mai 1914. 

[35]. לתיאור המתח הרב בדקר ומה שנתפס על ידי המנהל כניצול המצב על ידי דיאן ראו אל"ס, דבר בדקר 1914:  H55: Peste à Dakar, 1914. באשר לכתבת המחאה שכתב דיאן על אודות הדבר בדקר ראו: Démocratie du Sénégal, 9 septembre 1914.

 

[36]. Inspection Générale des Travaux Publics de l’AOF (1932), ‘I’Urbanisme en Afrique Occidentale Française’, in Jean Royer (ed.), l’Urbanisme aux colonies et dans les pays tropicaux, pp. 146-157 (p. 154), La Charité Sur Loire: Delayance.

 

[37]. F. D. Lugard (1921), The Dual Mandate in British Tropical Africa, Edinburgh and London: William Blackwood and Sons, pp. 148-149.

 

[38]. אל"ס, כפר המדינה, סעיף מס' 5: P190: Village de Médina, création de village, 1915-1919. 

 

[39]. Emil Lengyel (1943), Dakar: Outpost of Two Hemispheres, New York: Garden City, pp. 32-33.

 

[40]. אדוארד סעיד (2000 [1978]), אוריינטליזם, מאנגלית: עתליה זילבר, תל אביב: עם עובד,  עמ' 54-55. דיכוטומיה פופולרית שהתאזרחה בספרות המחקר על אודות ההפרדה בין העיר הצרפתית בצפון אפריקה (סמל לעיר הקולוניאלית בכלל) לבין העיר המקומית צויירה על ידי פנון, פסיכיאטר שחור ממרטיניק שעבד בבית חולים צבאי צרפתי באלג'יר בעת הקרבות שהובילו לעצמאות. ראו: פרנץ פנון (2006 [1961]), מקוללים עלי אדמות, מצרפתית: אורי רוזן, תל אביב: הוצאת בבל, פרק א'. ראו גם: Albert Memmi (1969), The Colonizer and the Colonized, trans. by Howard Greenfield, Boston: Beacon Press, p. 71.

 

 

*     *     *


ליאורה ביגון סיימה לימודי מ"א בהצטיינות בחוג ללימודי אפריקה באוניברסיטה העברית ובעלת תואר שלישי בארכיטקטורה מהאוניברסיטה של מנצ'סטר, בריטניה. מלמדת בבצלאל. תחומי התעניינותה ופרסומיה נקשרים למרחבים עירוניים והיסטוריות קולוניאליות באפריקה שמדרום לסהרה וליחסים בין צורות אדריכליות מערביות לצורות מקומיות שם.

סוף הדרך: על המוות ביצירה ובתרבות, אוקטובר 2010